הבטלנים מאישתר (1987) Ishtar
נכתב על-ידי דניאל פאיקוב ביום יום ראשון, 27 אוגוסט 2006 בשעה 19:34
כשיצא למסכים ב-1987, הבטלנים מאישתר נחשב לקטסטרופה, בזבוז עצום של כישרון וכסף. מה שהתחיל כקומדיה מינורית על זוג זמרים כושלים (וורן בייטי ודסטין הופמן) שמסתבכים בפרשת ריגול בארצות ערב, התנפח לאפוס עם תקציב שנע בין שלושים לחמישים מיליון דולר (פי שתיים עד שלוש מלהיטים של אותה שנה כמו חיזור גורלי או בוקר טוב ויאטנם), נכשל בקופות, הוכרז כאחד הסרטים הגרועים בתולדות הוליווד וחיבל בקריירה של הבמאית-תסריטאית איליין מיי. בראיון שנערך לפני מספר חודשים (ויה יאיר רוה), מיי טענה שהסרט למעשה הצליח בקרב הקהל בהקרנות טרום-בכורה והדיווחים השליליים בעיתונות והכישלון הקופתי נגרמו על ידי הנהלת אולפני קולומביה. למי להאמין?
למיי, עם הסתייגויות. הסרט אינו יצירת מופת ובמידה מסוימת הכשלון שלו מובן, אם כי מימדי הכשלון בכל זאת מרשימים למדי. הביקורתיות כלפי הממשל והצגת עמדה שמאלנית-ליברלית בעידן רייגן בוודאי לא עזרו, אבל אולי החטא הגדול של הסרט היה חוסר התאמה לסגנון האולטרה-אירוני של הקומדיות של שנות השמונים. הסרטים האלה הציבו פליטי SNL כגון ביל מאריי, דן אקרויד וצ'בי צ'ייס מול אסונות קיצוניים ודמויות סמכות מופרכות, כאשר הגיבורים הגיבו לשניהם בסרקאזם ואנדר-סטייטמנט כמעט פסיכוטיים. למרות האופי האנטי-ממסדי, הסרטים לא היו ביקורתיים כלפי הממסד אלא דגלו בהנחת היסוד שכל מה שמזוהה עם הממסד הוא אוטומטית שלילי, וכל מה שמתנגד לו הוא חיובי. כל עוד הגיבורים היו משמעותית יותר אינטליגנטיים, מוכשרים וציניים מכל דמות אחרת, לא היה שום ספק או אמביוולנטיות לגבי מה הצופה היה אמור לחשוב ועם מי להזדהות. הבטלנים מאישתר, לעומת זאת, מקפיד לשלוח רמזים סותרים ומנסה למנוע איזון ושאננות. עשר שנים לפני יוצרים כמו וס אנדרסון או טרי זוויגוף, זה עלול היה להיראות מהפכני מדי.
ב-2006, אישתר נראה בו זמנית מיושן ומתקדם, לזמנו ולזמנינו. הדיאלוגים הכמו-מאולתרים איבדו מעט מהחן שלהם, אבל האבחנות הפוליטיות נראות רלבנטיות מתמיד. הסרט מתרחש ברובו במרוקו ועוסק בסכסוך מקומי בו מעורבת ממשלת ארה"ב. בייטי והופמן מגיעים למקום ומגויסים במהרה למאבק שאין בידם את הכלים להבין אותו. ארה"ב, המיוצגת על ידי זוג החובבנים מצד אחד וסוכן CIA מניפולטיבי מצד שני, מחולקת בין תמימות קיצונית לציניות קיצונית ואינה מסוגלת לאחד בין שני הניגודים. הסרט משכיל לנתח את המנטליות האמריקאית, האטימות כלפי תרבויות זרות והנטייה להבין סוגיות מורכבות באופן פשטני ובמונחים רגשיים בלבד. ולפעמים זה אפילו מצחיק.
0 תגובות
קטגוריות: כללי,סאטירה,קומדיה,שנות השמונים
- שלח אל
- Del.icio.us -
- Meneame -
- Digg
אין תגובות.