נאדין (1987) Nadine
נכתב על-ידי דניאל פאיקוב ביום יום רביעי, 30 אוגוסט 2006 בשעה 4:40
רוברט בנטון הוא מומחה לתרבות הפופ האמריקאית. מאז שהיה הכתב לענייני הצייטגייסט עבור המגזין Esquire בשנות השישים, בנטון הספיק להשתתף בכתיבת התסריטים של בוני וקלייד (תרגום סרטי הגנגסטרים של הוליווד הקלאסית למונחים מודרניסטיים), מה נשמע דוק (כנ"ל לקומדיות המטורפות), והסרט הראשון בסדרת סופרמן. לאחרונה כתב (עם ריצ'רד רוסו) את קרח דק, סרט שמתכתב עם פילם נואר והמותחנים המחוספסים של שנות השבעים. בתור במאי, בנטון ידע מעט הצלחות גדולות (ע"ע קרמר נגד קרמר) וביניהן הרבה כשלונות, רובם מסחריים, חלקם גם אמנותיים (ע"ע הכתם האנושי). ניתן להבין את הכשלונות האלה דרך חוסר היכולת של בנטון למצוא איזון בין תפקידו כמתעד המיתולוגיה האמריקאית לבין עיצוב המיתולוגיה לכדי יצירות שלמות ואחידות באמצעות המדיום הקולנועי. או, במילים אחרות: בתור תסריטאי יש לו רעיונות טובים, חבל רק שהוא מתעקש לביים אותם.
נאדין הוא ניסיון של בנטון ללקט כמה פריטים מהזיכרון הקולקטיבי ולהלביש אותם על מבנה של פסטיש פוסטמודרניסטי, שהיה ב-1987 עדיין בחיתוליו. זהו מותחן קומי המתרחש בטקסס של שנות החמישים והעוסק בבני זוג פרודים (ג'ף ברידג'ס וקים בסינגר, שבע עשרה שנים לפני דלת נסתרת) המנסים להתעשר באמצעות גניבת מסמכים סודיים. הסרט משלב שני תתי-ז'אנר עתיקים: פילם נואר לייט (מסוג הסרטים בהם כיכב רוברט מיצ'ם בשנות החמישים) וקומדיה רומנטית מהזן של נשואים-גרושים-נשואים שפרח בשנות השלושים והארבעים (האמת האיומה, נערתו ששת). בקומדיות אלה, זוגות נשואים כוננו מחדש את הזוגיות שלהם באמצעות רומנים עם אחרים, דבר שבוודאי נראה מהפכני באמצע המאה שעברה. אצל בנטון הפרובוקטיביות הופכת לנוסטלגיה והדמויות לארכיטיפים, סימנים ריקים מתוכן.
הסרט סובל מפער קיצוני בין סגנון לתוכן, הנובע כנראה ממחסור במודלים של קולנוע פוסטמודרניסטי בידורי בשלב כה מוקדם של התפתחותו. בעוד התסריט זועק לבימוי המסוגנן של האחים כהן (סרטם השני של הכהנים, בייבי אריזונה, יצא גם הוא ב-1987), בנטון נוקט בגישה ריאליסטית למדי ושולח רמזים מטעים לקהל. התוכן הוא של בי-מובי קליל, שטחי ומגוחך, אבל הבימוי של בנטון משטח את ההומור. בנוסף, הניסיון לדחוס כמות גדולה של סגנונות וטונים – מתח, קומדיה, אקשן, רומנטיקה – לתוך סרט באורך 78 דקות יוצרת מכלול לא משכנע שמורכב מחלקים פגומים. הסרט לא מצחיק ולא מותח, האקשן נראה חובבני והרומנטיקה מאולצת. אחרי כישלון נוסף (בילי באת'גייט), בנטון מצא את דרכו מחדש עם לא פראייר של אף אחד, שיר הלל לאייקון האמריקאי שהוא פול ניומן, שחקן שאינו מצריך כישורי בימוי.
0 תגובות
קטגוריות: במאי,דרמה,כללי,מתח,קומדיה,שנות השמונים
- שלח אל
- Del.icio.us -
- Meneame -
- Digg
אין תגובות.