העדשה האדישה

אתמול ראיתי את הדליה השחורה, סרטו החדש של בריאן דה פלמה, ואני לא לגמרי בטוח שעיכלתי את כולו. המבקרים לא חוסכים את שבטם, אבל זה צפוי. הם מעולם לא ידעו לזהות את גדולתם של סרטי דה פלמה בזמן אמת. יש נטייה לשפוט את הדליה השחורה על פי קריטריונים של מותחן סטנדרטי, שהוכתבו כנראה על ידי סודות אל איי, הסרט החשוב הקודם על פי ספר מאת ג'יימס אלרוי. לפי הקריטריונים האלה, הם מוצאים פגמים רבים בדליה השחורה, פגמים שהם למעשה הצלחות מסחררות. אין להם את הכלים כדי לנתח את הסרט, ואולי גם לא את המילים לתאר אותו.

גם לי אין, אבל אנסה בכל זאת. הדליה השחורה הוא הפילם נואר הפוסט-פוסטמודרני הראשון, ואולי הניצן הראשון של הקולנוע הפוסט-פוסטמודרני בכלל. זהו לא חיקוי (סודות אל איי, צ'יינהטאון), לא דקונסטרוקציה (שלום לנצח), או פרודיה (בלש כבקשתך), או פסטיש (רציחות פשוטות). זה משהו חדש לגמרי. אולי רק האיש שלא היה שם יכול להשתוות אליו כניסוי כה רדיקלי בקונבנציות של פילם נואר.

זהו קודם כל סרט מודע לעצמו. לא רק מודע להיותו סרט, זה אלמנטרי. מודע גם להיותו חלק מתעשייה, מתרבות, מהיסטוריה ופוליטיקה. מודע גם להיותו פריט הרמטי, שאינו יכול לתקשר עם העולם החיצון ולהשפיע עליו, אינו יכול לחרוג מתחומיו, להתפתח, לשנות את גורלו. הדליה השחורה הוא אולי הסרט הראשון שאינו רק מיישם את החידושים של Tout Va Bien, שלא לדבר על מועדון קרב, אלא גם מפתח אותם ומוסיף עליהם שכבות נוספות. וכשסופו מגיע, הוא משכיל למצוא את הדרך החוצה מהמבוי הסתום של הקולנוע הפוסטמודרני, וגם עושה זאת באופן טראגי וכמעט נוגע ללב.

בעוד כמה שנים, אם וכאשר יוצרים אחרים ילכו בדרכו של הדליה השחורה, ניתן יהיה לשים את הסרט בקונטקסט הנכון. בינתיים זוהי ירייה באפלה, סרט שנוצר עבור קהל שעדיין אינו קיים.

עדכון: ביקורת מלאה (יותר) כאן.

בהמשך היום אפרסם פוסט נורמלי. בינתיים הנה הביקורת שלי לסיילנט היל שכתבתי עבור עכבר העיר אונליין.

לא יצא לי לעדכן את הבלוג יותר מדי בימים האחרונים - אני עסוק מדי בצפייה קומפולסיבית בסרטי שנות השבעים, העשור הפורה ביותר של הקולנוע האמריקאי.

אבל הנה להנאתכם קטע מתוך הקומדיה הסאטירית הנשכחת רציחות קטנות. דונלד סאתרלנד מחתן את אליוט גולד בטקס ניו-אייג'י אופייני לשנות השבעים.

לינק: במידה וזה לא עובד, הנה הקטע בקישור ישיר.

• (House Calls (1978 ביקורי בית
• (Hell in the Pacific (1968 גיהנום בפסיפיק
• (Opera (1987
• (The Devil is a Woman (1935
• (Hustle (1975 פגישה עם הגורל
• (Semi-Tough (1977 גם הקשוחים אוהבים
• (Huo Yuan Jia / Fearless (2006 בלי פחד
• (Little Murders (1971 רציחות קטנות
• (Fear City (1984 אימה בניו יורק
• (Blue Velvet (1986 קטיפה כחולה
• (Snake Eyes (1998 עיני נחש
• (Mrs. Parker and the Vicious Circle (1994 גברת פארקר והחוג המרושע
• (Art School Confidential (2006

טיסה 93, שחזור בדיוני של חטיפת אחת הטיסות ב-11 לספטמבר 2001, מגיש שילוב מרתק, וכנראה ייחודי בתולדות הקולנוע האמריקאי, בין סרט מתח/אסונות בסגנון הוליוודי לדוקו-דרמה בריטית על גבול האבסטרקציה המוחלטת. כסרט שהופק על ידי אולפן הוליוודי והוקרן על קרוב לאלפיים מסכים ברחבי ארצות הברית, טיסה 93 שובר את כל הכללים האפשריים של קולנוע נראטיבי מיינסטרימי.

• אין דמויות. הסרט מציג אירוע בו היו מעורבים עשרות אנשים שמוצגים כמאסות חסרות זהות. רובם לא מזוהים בשם, וכמעט ולא נמסר מידע על חייהם הקודמים.
• אין קונטקסט. הסרט מתחיל עם ההכנות לטיסה ונגמר עם התרסקות המטוס. הסרט לא מציג את הרקע של חטיפת המטוס או ממשיך לעקוב אחרי המעורבים בה (כגון פקחי הטיסה או נציגי הצבא) אחרי ההתרסקות. אין ניסיון להציג שום אירועים שאינם קשורים לטיסה או מתרחשים בלוקיישנים אחרים.
• אין אקשן. הסרט חוזר ומציג תחושות של תסכול וחוסר ודאות. הדמויות לא מצליחות, או כלל לא מנסות, לפעול. מרבית הסרט מורכבת מחלוקת פקודות והעברת מידע.
• אין הזדהות. כנגזרת של מחסור הדמויות, אין הפרדה לדמויות ראשיות ומשניות. אין גיבור שנושא את הקונפליקט המרכזי של הסרט, ולכן אין ניסיון ליצור הזדהות עם דמות או דמויות ספציפיות.
• אין כוכבים. המשתתפים הם שחקני טלוויזיה, רובם ככולם אלמוניים.

עולה השאלה המתבקשת: האם סטייה כל כך קיצונית מעשרות שנים של מסורת הוליוודית הייתה יכולה להתקיים בכל סיטואציה אחרת? האם הפקת סרט בעל סגנון כזה הייתה מתאפשרת אם הוא לא היה מבוסס על מקרה אמיתי? האם היא הייתה מתאפשרת אם לא היה מבוסס על האירוע הספציפי הזה?

אם לא היה 9/11, האם היינו צריכים להמציא אותו?

• (Morocco (1930 מרוקו
• (La Bestia nel cuore / Don't Tell (2005 אל תספרי
• (The Legend of Lylah Clare (1968
• (United 93 (2006 טיסה 93
• (Avere vent'anni / To Be Twenty (1978
• (Don't Look Now (1973 המבט
• (Docks of New York (1928

בהמשך לפוסט הקודם על Hard Candy, הנה רשימת הז'אנרים והזרמים שהסרט הנ"ל הזכיר לי.

שוק סינמה של העשור האחרון
דוגמאות: אודישן, הוסטל, בלתי הפיך
למה: אלימות קיצונית, פרובוקציות, עלילות נקמה.

סרטים-מחזות בסגנון ניל לביוט
דוגמאות: בחברת גברים, צורה לאהבה, עסקים ונשים
למה: מיעוט דמויות ולוקיישנים, דגש על דיאלוגים, אסתטיקה תיאטרלית, עיסוק במערכות יחסים מוקצנות בין גברים לנשים.

מותחנים פסיכולוגיים קאמריים של שנות השישים
דוגמאות: המשרת, תאונה, סכין במים, הבריכה
למה: קלסטרופוביה, משחקי כוח, העברת הזדהות בין דמויות.

מותחני פלישה ביתית של שנות השבעים
דוגמאות: הבית האחרון משמאל, Fight for Your Life, Bone
למה: פלישה לבית מגורים והתעללות גרפית וממושכת ביושביו, אג'נדה חברתית/פוליטית.

כל שנה יוצא סרט שמנסה לשבור שיאים קודמים של סקס ואלימות קיצוניים. השנה זהו Hard Candy. והוא סרט די בינוני.

צלם בן 32 ונערה בת 14 נפגשים לקפה אחרי ששוחחו באינטרנט. השניים מפלרטטים והילדה מזמינה את עצמה לביתו. הם ממשיכים לפלרטט. ולפלרטט, ולפלרטט. עד שהגברת מסממת את המארח שלה, קושרת אותו ומעבירה אותו מסע עינויים בתואנה שהוא פדופיל מסוכן לציבור.

הסרט בו זמנית מרשים ומאכזב. המשחק של שני השחקנים הוא מהטובים שראיתי בזמן האחרון, במיוחד של אלן פייג' בתפקיד הילדה. אבל מעבר לתצוגת המשחק, הסרט מקרטע. הדמויות שטוחות, סכימטיות, לא עקביות בהתנהגות שלהן. בדומה לגיבורת כל מה שבחורה רוצה, דמותה של פייג' היא של ילדה-גאונה שיכולה לתמרן את המבוגרים סביבה בצורה מושלמת. כל כך מושלמת, שהיא נתפסת לא כאדם בשר ודם אלא כגחמה תסריטאית. ולאחר שפרצופה האמיתי מתגלה (כעשרים דקות לאחר תחילת הסרט), מתברר במהרה שמעבר לטוויסט אין לסרט לאן ללכת.

מה שאמור להיות משחק מוחות בין השניים, נראה בפועל צפוי ומונוטוני, חתול משחק בעכבר. הילדה כל כך יותר מוכשרת ואינטליגנטית ממושא השנאה שלה שמעשייה נראים פחות כמו השלטת צדק ויותר כמו התעללות לשם התעללות, פרובוקציה לשם פרובוקציה. האם הסרט מנסה לגרום לנו להירתע ממנה ולהזדהות דווקא עם הגבר הפדופיל? סביר להניח שכן, אבל הכוונה המעניינת לא מניבה תוצאות מעניינות. לא הזדהיתי עם אף אחד מהדמויות, ושתיהן נראו לי כמו אותו התסריטאי מדבר לעצמו בשני קולות.

והאלימות? יותר מרומזת ומעודנת מהרגיל, אבל אפקטיבית רק לפרקים. הסרט מצולם בסינמסקופ והוא בעל מראה אסתטי ומלוטש, אולי מלוטש מדי. הצילומים המושקעים הופכים אותו לנעים לצפייה, אבל מרחיקים את הצופה וגורמים לו לחוות את הסרט באופן שכלתני, לא רגשי. ומול ניתוח שכלתני, הסרט מתפרק לגורמים.

לינק: גם אבנר שביט קוטל את הסרט, אבל יש לו נימוקים אחרים.
לינק #2: עשה זאת בעצמך.

לילה אחד, בסביבות הגיל 16, התיישבתי לראות סרט. ערוץ 4, הצגת חצות, סרט בן תריסר שנים עם שחקנים אלמוניים ובעל השם העברי המפוקפק תעתועי גוף.

כעשר שנים מאוחר יותר, מצאתי את עצמי באוניברסיטת תל אביב, בשיעור הראשון של קורס בעל השם העברי המפוקפק "דה הומניזציה באמנויות". המרצה התחיל את הקורס עם תיאור עלילת סרט שהכילה רפרורים לחלון אחורי ו-ורטיגו, מציצנות, ערפדים, אינדיאנים אימתניים, מחלות נפש שונות ומגוונות, ואת תעשיית הקולנוע ההוליוודית. לאחר המונולוג המפואר הזה, המרצה עצר לרגע כדי לאפשר לתלמידים לזהות את הסרט. מאה ושלושים הסטודנטים שמרו על זכות השתיקה ולכן השבתי בקול ענות חלושה: "Body Double", השם האנגלי של תעתועי גוף.

זמן קצר אחרי אותו השיעור צפיתי שוב בסרט. העשור שחלף בין שתי הצפיות הקיף את מרבית הקריירה הקולנועית שלי, כצופה, מבקר וסטודנט. בשנים האלה חרשתי את הפילמוגרפיה של היצ'קוק, גיליתי את גודאר, בונואל, ארג'נטו, ואת שאר השמות שמוזכרים באותה נשימה עם דה פלמה. אף אחד מהם לא משתווה לדה פלמה עצמו.

דה פלמה הוא אמן של ניגודים, של סתירות. ואם רוב הבמאים האמריקאים, ובמידה מסוימת רוב הבמאים העולמיים, מנסים ליישב את הסתירות העולות מיצירותיהם, דה פלמה מעמת ביניהן, לוקח צעד אחורה וצופה במחזה המרהיב והמזעזע שיצר. אין בסרטיו הפרדה ברורה בין אקספלואטציה לבין אמנות, בין פרובוקציה לבין כנות, בין סגנון לבין תוכן, בין מחווה לבין אמירה אישית, בין השכל הצרוף לרגשות הפרימיטיביים ביותר. ואין סיבה שתהיה.

סרטיו של דה פלמה הם מלכודות קולנועיות בהן כלום לא בטוח וכלום לא מובן מאליו. כשמיכאל האנקה "מפרק את האפרטוס הקולנועי" ותוך כדי כך בועט ומתעלל בצופים, הוא הולך בעקבותיו של דה פלמה. כאשר דה פלמה עצמו עושה זאת, התוצאה יכולה להיות מבריקה עוד יותר. כדוגמה לסגנונו הייחודי, לא בחרתי בסרטי המיינסטרים הבינוניים שלו כגון פני צלקת והבלתי משוחדים. מצד שני, לא בחרתי בסיקוונס הגודארי במנהטן בכחול, בו דה פלמה כולא את הצופים בסרט בתוך סרט שגובל בסנאף, רק כדי להפיג את המתח כשכוכב הסרט, רוברט דה נירו, נכנס לתמונה. בחרתי בשלוש סצנות מתוך חצי השעה הראשונה של לבוש לרצח, מותחן של דה פלמה מ-1980. בסרט הזה, אנג'י דיקינסון מגלמת אישה נשואה בגיל העמידה שמאוכזבת מנשואיה ושוקלת לנהל רומן.

והנה הן לפי הסדר: אחת, שתיים, שלוש.

והנה האמצעית מביניהן, סצנה אילמת לחלוטין בת כעשר דקות. קולנוע בשיאו.

• (Hard Candy (2005
• (Find Me Guilty (2006 סיפורו של ג'קי די
• (Mais ne nous délivrez pas du mal / Don't Deliver Us from Evil
  (1970
• (Raising Cain (1992 שבע פנים לקין
• (Dressed to Kill (1980 לבוש לרצח
• ימים קפואים (2005)
• (El Día de la bestia / The Day of the Beast (1995 יומה של החיה
• (It’s a Mad Mad Mad Mad World (1963 מטורף מטורף מטורף העולם