העדשה האדישה

לגמרי שכחתי, אבל הנה הביקורת שלי לעונה הראשונה של הסדרה רומא באתר של עכבר העיר.

במסגרת אחד מהקורסים המפוקפקים שאני לוקח השנה, ראיתי היום את סצינות הפתיחה של בצהרי היום, מערבון קלאסי (ובינוני) מ-1952. כמו תמיד תפסה את עיניי קייטי חוראדו, המופיעה בסרט בתפקיד משנה. חוראדו הייתה שחקנית ממוצא מקסיקני, יפהפייה ובעלת נוכחות נדירה, שהייתה פעילה בהוליווד משנות החמישים ועד מותה ב-2002.

למעלה ניתן לראות אותה בבצהרי היום, והנה היא עשרים שנה מאוחר יותר, בסצנה בלתי נשכחת מתוך פט גארט ובילי הנער של סם פקינפה.

והנה כעבור שלושים שנה נוספות, בקליפ מוזיקלי עבור סרטה האחרון Un Secreto de Esperanza.

[In English]

במידה ומצאתם מכנה משותף בין סרטיהם של יוצרים צעירים כמו וס אנדרסון (ראשמור, משפחת טננבאום), פול תומס אנדרסון (מגנוליה, מוכה אהבה), סופיה קופולה (אבודים בטוקיו, חמש ילדות יפות), ריצ'רד קלי (דוני דארקו), נוח באומבך (חיים בין השורות, בועטים וצורחים), בר סטירס (איגבי), ספייק ג'ונז (אדפטיישן, להיות ג'ון מלקוביץ') ומישל גונדרי (מדעי החלום, שמש נצחית), אתם לא היחידים. המבקרים מיהרו לתת שם למגמה הזאת: New Sincerity, הכנות החדשה. בניגוד ליוצרים משנים קודמות, האנדרסונים ושות' לא מנפנפים באירוניה לכל עבר כדי להתנשא מעל בני אנוש אחרים, אלא יורדים אל העם, מגלים רגש ופגיעות. איך אפשר לקרוא לאוסף הסרטים הזה? גל? תנועה? ז'אנר? לאורך העשור האחרון הצטברו לא מעט מהם, וקשה שלא לשים לב לנושאים החוזרים ביניהם ולמאפיינים אסתטיים משותפים. גם יוצרים אחרים שמים לב. רגע לפני שהגל הזה יגדל ויתפתח ויצמיח קונבנציות וייחנק במודעות העצמית של עצמו לעצמו, רגע לפני שישריץ תוכנית ריאליטי או סדרת מוצרי ניקוי או משחק מחשב, רגע לפני כל זה מגיע אלינו מיס סאנשיין הקטנה.

מיס סאנשיין שואל אלמנטים רבים מסרטי הכנות החדשה שבאו לפניו. אסתטיקה עמוסה ומצועצעת ועיסוק במשפחות דיס-פונקציונליות כמו אצל וס אנדרסון. עודף אווירה ושתיקות כמו אצל סופיה קופולה. שילוב של סדנאות עזרה עצמית ותחרויות כשרונות צעירים ממגנוליה. ביקורת על הסדנאות הללו מדוני דארקו. אפילו השחקניות מארי לין ראייסקוב (מוכה אהבה) ובת' גראנט (דוני דארקו) מופיעות בתפקידי משנה, כאשר גראנט מלוהקת בתפקיד זהה לדמות המורה הפסיכית שלה מדארקו. וכל זה מצולם במיטב המסורת של קולנוע עצמאי פסבדו-שנות-השבעים וארוז באריזה של סיטקום.

משפחה של שישה יוצאת לדרך: אבא, אמא, סבא חרמן, דוד התאבדותי ושני ילדים אובססיביים. הם נוסעים במיניבוס מתפרק מניו מקסיקו לקליפורניה כדי לרשום את הילדה בת השמונה לתחרות יופי לזאטוטים. הסיפור והדמויות הם סטנדרטיים לסרטים מהסוג הזה. כל אחד מקבל מוזרות אחת, או שתיים, וכולם מתנגשים בכולם כמו כדורי ביליארד. מה שאינו סטנדרטי היא מידת הרידוד. הדמויות עשויות מקרטון דק, קריקטוריות ברמה של פיילוט לטלוויזיה. למרות העיסוק בנושאים אפלים למדי כמו דיכאון, התאבדות, מוות, כל בני המשפחה חמודים ובלתי מזיקים להפליא. כל תכונה שלילית מנוטרלת במיומנות: האב הפאשיסט לא מצליח לבסס את סמכותו, האשמאי הזקן הוא גריאטר חביב שמקשקש על סקס ללא הפסקה אך מגביל את עצמו לפורנו, הדוד המתאבד הוא הומו אינטלקטואל שאינו מסוגל לפגוע אפילו בעצמו. בניגוד לסרטי הכנות החדשה, שנוטים לחשוף תשוקות חריגות וצדדים מכוערים רבים של גיבוריהם, זוהי משפחה קונבנציונלית למדי שאפילו ג'ורג' בוש היה מחבב.

וכשבני המשפחה מגיעים אל תחרות היופי, הקונבנציונליות מתגלה במלוא הדרה. תחרויות יופי לילדות בגיל חד-ספרתי יכולות בוודאי להפוך למושא ביקורת חריפה. אבל הסרט לא מעוניין בסאטירה אלא בהשמדת אנשי קש, ובוחר לציין את המובן מאליו: התחרות גסה, קיטשית, ממוסחרת. כן, ו…? התחרות למעשה משרתת מטרה מאוד ספציפית. מול הקריקטורות הקיצוניות שמאכלסות אותה, הקריקטורות המעודנות למדי של בני המשפחה נראות נורמליות יחסית. במהרה גם הגיבורים מבינים את זה ומתחילים ללמד אחד את השני מוסרי השכל חשובים כמו "משפחה זה אחלה" ו"תהיה עצמך". הקליימקס מעתיק בו זמנית מרווק פלוס ילד (גם הוא בכיכובה של טוני קולט) ומאהבה מחוץ לחוק, הסרט הכי מושמץ של שנות האלפיים. מי אמר שחייבים לחקות רק את הטובים ביותר?

מיס סאנשיין שואל קונבנציות מסרטים חדשניים ואופנתיים כדי לקדם ערכים שמרניים ומיושנים למדי. מצד אחד הוא חמוד ומצחיק, מצד שני צפוי, מלאכותי, תפל. הבמאים ואלרי פאריס וג'ונתן דייטון, בסרטם הראשון אחרי קריירה מצליחה כיוצרי וידאו-קליפים, מגלים כישרון ויזואלי ויודעים לעבוד עם שחקנים. אבל הם בחרו תסריט שטחי וקלישאתי, שהוא אמנם בעל ערך מסחרי רב אך בעל ערך אמנותי אפסי. כמו אמריקן ביוטי, הסאטירה הכאילו-עצמאית הקודמת שהשכילה לעשות קופה יפה עם התחנפות לקהל וחיקויים של סרטים טובים יותר, מיס סאנשיין מתיימר לעסוק בחלום האמריקאי. כמו אמריקן ביוטי, הוא עושה זאת דרך הסחה והטעייה, מתן תשובות שגויות על שאלות בלתי רלבנטיות.

[In English]

פרויקט ההשמדה העצמית של פיטר בוגדנוביץ' נכנס בימים אלה לעשור הרביעי שלו. אחרי שהיה אחד הבמאים המצליחים בהוליווד בתחילת שנות השבעים, בוגדנוביץ' בילה את שלושים השנים האחרונות ביצירת כעשרה פלופים בגדלים משתנים וקבירת הקריירה שלו עמוק בזבל. אבל בין הפלופים יש כמה פנינים אמיתיות. אחד מהם הוא נתפסים על חם, עיבוד למחזה תיאטרון (על העלאת מחזה תיאטרון) שהופך בידיו של בוגדנוביץ' לשילוב בלתי סביר, ומצחיק במידה יוצאת דופן, בין המפיקים לאדפטיישן.

במאי וצוות שחקנים עומלים על הפקת ברודוויי של להיט בריטי חדש, פארסת חדר מיטות דבילית למדי. הבמאי עייף וחסר סבלנות, השחקנים לא קומפטנטיים. בין החזרה הגנרלית להופעות הבכורה, ההפקה קורמת עור וגידים והופכת מסתם כושלת לכמעט סוריאליסטית. הסרט מורכב כולו משלוש הופעות כאלה, ומימדי הקטסטרופה רק הולכים וגדלים. וגם הופכים למורכבים ומעניינים יותר ויותר: מצרות מקצועיות (ויכוחים על פרשנות המחזה) לאישיות (ריבים רומנטיים) ולבסוף למטאפיזיות (קריסת מערכות טוטאלית). המיזוג הצפוי בין השחקנים לדמויותיהם אכן מתממש, ומכיל כמה חרוזים שנונים למדי בין המתרחש על הבמה למאחורי הקלעים, אבל במהרה מתגלה גם מימד אקזיסטנציאליסטי. השחקנים לכודים על הבמה, מחויבים לבצע פעולות בניגוד לרצונם, מנסים למרוד ונכשלים. אלוהים איננו בנמצא, הבמאי חסר אונים בדיוק כמו כל השאר, המחזאי לא מופיע כדי לפרש את היצירה עבור המשתתפים.

וזה מצחיק. מייקל קיין, בתפקיד הבמאי, נותן את אחת ההופעות הקומיות הטובות ביותר שלו. ג'ון ריטר, קרול בורנט, ורבים אחרים נמצאים בשיאם גם בהומור פיזי וגם מילולי. אפילו כריסטופר ריב מלוהק באופן מוצלח, כשחקן גרוע. האם במקרה מדונה נתנה את הופעתה הטובה היחידה בקולנוע בדיוק באותה צורה ובדיוק שנה מאוחר יותר? בוגדנוביץ', שהשתעשע עם קומדיית סקרובול עוד בימי מה נשמע דוק וניקלודאון, מביים באופן מכני משהו אבל רמת המקצועיות שלו מתקרבת לאליליו מהוליווד הקלאסית. התזמון מושלם, הסלאפסטיק וירטואוזי, והבדיחות, במקום לבוא ברצף שרירותי, נבנות אחת על השנייה. סוף הסרט שונה מהגרסה התיאטרלית, והחלפת הפסימיזם הבריטי באופטימיזם האמריקאי צורמת מעט, אבל זהו מחיר קטן לשלם עבור אחת הקומדיות הטובות של שנות התשעים.

במאי דגול שאף אחד לא שמע עליו: דונלד קאמל. קאמל התחיל את הקריירה שלו כילד פלא של עולם האמנות, וסיים אותה ארבעים שנה מאוחר יותר כשמאחוריו ארבעה סרטים באורך מלא בלבד. ב-1996, לאחר שמפיקי סרטו האחרון קיצצו אותו בניגוד לרצונו והוציאו את גרסתם ישר לווידאו, קאמל הצמיד אקדח לראשו וסיים את חייו.

הוא השאיר מאחוריו ארבעה סרטים, כולם בעייתיים יותר או פחות, כולם קרובים למעמד של יצירת מופת. הסרט הכי מזוהה איתו הוא סרטו הראשון, מופע (Performance, 1970), בכיכובם של מיק ג'אגר וג'יימס פוקס. יחד עם קאמל חתום כבמאי גם ניקולס רואג, שיהפוך בשנות השבעים והשמונים לבמאי בעל השפעה רבה, אבל נהוג לחשוב שקאמל היה הדומיננטי מבין השניים. שלושים שנה לפני שהדבר הפך לפופולרי בשנות התשעים, קאמל מתאר את הזהות האנושית כחידה, פאזל, מסכה, מופע. כל זה מתרחש על רקע Swinging London של שנות השישים ומכיל כמות מכובדת של סקס, סאדו מאזו ומוזיקת רוק באדיבות ג'אגר. הסרט הושלם כבר ב-1968, אבל נחשב לבוטה מדי ושכב על המדף במשך שנתיים עד שחוקי הצנזורה השתחררו קלות. לאחר יציאתו הפך לסרט פולחן והשפיע על דורות של יוצרים, עד וכולל גל סרטי הגנגסטרים הבריטיים של השנים האחרונות.

ב-1977, לאחר כמעט עשור של פרויקטים שלא יצאו לפועל, קאמל חזר עם זרע השטן (Demon Seed) סרט שביים כבמאי להשכרה עבור אולפני MGM. ג'ולי כריסטי מככבת כאישתו של מדען שממציא סופר-מחשב רב עוצמה ומציב שלוחה של המחשב בביתו. במהרה המחשב זוכה להתעוררות רוחנית, קם על יוצרו ומנסה להשתלט על הבית ולעבר את הגברת. מבין ארבעת הסרטים של קאמל זהו אולי הסרט השנוא ביותר אפילו על חובבי הבמאי והוא הושמץ בזמן יציאתו גם על ידי קאמל עצמו, אבל לדעתי זהו מדע בדיוני פילוסופי ממדרגה ראשונה. הסרט יוצר אווירה חזקה מאוד של קלסטרופוביה וחרדה, והוא מעלה שאלות מרתקות לגבי היחסים בין בני אדם ובין האדם למכונה. בעידן האינטרנט, האבחנות של קאמל נראות נבואיות הרבה יותר מאלה של אודיסייה בחלל.

עוד עשור, עוד סרט. ב-1987 קאמל הוציא את טירוף בעיניים (White of the Eye), סרט רוצחים סדרתיים שנוצר שנים ספורות לפני שהז'אנר הפך לפופולרי. קאתי מוריארטי (בעצמה לאחר שנים רבות של חוסר פעילות אחרי השור הזועם) מגישה הופעה מעולה בתפקיד אישה שמגלה שהיא נשואה לרוצח פסיכוטי. סצנות הרצח מבויימות בווירטואוזיות וקאמל כהרגלו מצליח לחלץ מתוך עלילה טראשית עומק פסיכולוגי נדיר ותובנות מרתקות לגבי מהות הטירוף.

סרטו האחרון של קאמל היה המותחן האירוטי סוכנת חושנית (Wild Side, 1995) אותו ביים עבור המפיקים הישראלים בועז דוידזון, אבי לרנר ודני דימבורט. גרסת המפיקים היא זבל מזוקק אבל בגרסתו של קאמל, שיצאה רק לאחר מותו, מתגלה סיפור אחר. סרט מורכב, מצחיק ועם מה שנראה כמו הבנה מעמיקה למדי של התודעה הנשית (קאמל כתב את התסריט יחד עם אישתו צ'יינה קונג). והוא מכיל שתיים מהופעותיהם הטובות ביותר של אן הש וכריסטופר ווקן.

כל ארבעת הסרטים מומלצים, הבעיה היחידה היא איך להשיג אותם. מופע מעולם לא יצא בדי.וי.די. והוא נמצא באוזן השלישית בווידאו בלבד. הוא הוקרן בסינמטק תל אביב במסגרת פסטיבל הקולנוע הבריטי בתחילת 2005 ומהדורת די.וי.די. אמורה לצאת בחודשים הקרובים. זרע השטן יצא בדי.וי.די. אך לא נרכש על ידי האוזן השלישית. ניתן לצפות בו (בפורמט מסך רחב!) בערוץ TCM. טירוף בעיניים משודר בערוץ MGM, קיים באוזן בווידאו ויצא לדי.וי.די. אך ורק בהולנד הרחוקה. גרסת הבמאי של סוכנת חושנית זמינה באוזן בדי.וי.די.

קטע מתוך מופע:

עשרים שנה מאוחר יותר, קליפ שביים קאמל עבור U2:

הנה סרט של במאי נחשב שלא תוכלו לראות בשום דרך. Wise Blood של ג'ון יוסטון תקוע מזה שנים רבות בלימבו של זכויות יוצרים, מה שמונע את יציאתו בפורמטים ביתיים כגון וידאו ודי.וי.די. אני ראיתי אותו בהקלטה מערוץ BBC2 הבריטי, חן חן ראה בקולנוע בפאריז.

הייזל מוטס חוזר מהמלחמה ויוצא למסע נקמה בשורשיו הנוצריים. אביו היה כומר מטיף, אבל הייזל רוצה להיות ההיפך המוחלט ממנו. זה לא עוזר שהוא מתעקש להתלבש כמו כומר וכל הסובבים אותו בטוחים שהוא אכן כזה. הייזל מקים כנסייה חדשה, "כנסיית ישו ללא ישו" ומטיף לעקרונות אנטי-נוצריים ברחובות העיירה הדרומית בה הוא מתגורר. במהרה הוא מגלה שהוא אינו יכול לשנות דבר, גם לא את גורלו כקדוש מעונה על מזבח הנצרות הפונדמנטליסטית. השנאה של הייזל לדת חזקה כל כך שהיא אינה נבדלת מאהבה. ההיפך מג'יזוס, עבורו, הוא עדיין ג'יזוס.

זהו עיבוד של רומן קצר מאת פלנרי אוקונור, סופרת מאמצע המאה שהתמחתה בסגנון Southern Gothic, והעיבוד לא מתרחק מעלילת הספר. העלילה וסצנות רבות מועתקות מהמקור אחד לאחד. אבל משהו אינו כשורה. בעוד הספר היה קומדיה שחורה ארסית ומשובחת, יוסטון בוחר טון ביזארי שמשטיח את ההומור. הייזל פוגש דמויות אקסצנטריות ועובר חוויות משונות, אבל הבמאי מסרב להפוך אותן למצחיקות. ובלי הקומדיה, אין גם דרמה: הדמויות המסוגננות תקועות בעולם ריאליסטי והן נראות תלושות, לא משכנעות ולא מעוררות הזדהות. כפי שציין ג'ונתן רוזנבאום בביקורת שלו, זהו עיבוד חילוני לסיפור שנכתב על ידי אדם מאמין. בעוד אוקונור כתבה על התעלות רוחנית, יוסטון מנחית אותנו על הקרקע. בלי גישה לעולם הרוח, הפואנטה של הסרט מתפוגגת.

חזרתי מן הכפור האיטלקי. צפיתי באפס סרטים, קראתי שני ספרים וראיתי כעשרים אלף פרטי אמנות.

בינתיים שתי ביקורות נוספות שלי עלו לאתר של עכבר העיר: קין המפעים ושורטבאס הבעייתי אך פורנוגרפי.

נסעתי לאיטליה. מספר הסרטים שאראה במהלך השבוע הקרוב: אפס.

• (Wise Blood (1979
• (Shortbus (2006 שורטבאס
• (MirrorMask (2005 מסכת המראה
• (Jigureul jikyeora! / Save the Green Planet! (2003 הצל את הפלנטה הירוקה
• (The Wild Bunch (1969 חבורת הפראים
• (The Witch Who Came from the Sea (1976
• (The More the Merrier (1943

שתי שלוש ביקורות נוספות שלי באתר של עכבר העיר: בלי פחד עם ג'ט לי, תקרית בלוך נס עם ורנר הרצוג, וגם הצל את הפלנטה הירוקה הקוריאני.