מיס סאנשיין הקטנה (2006) Little Miss Sunshine
נכתב על-ידי דניאל פאיקוב ביום יום שני, 30 אוקטובר 2006 בשעה 14:58
במידה ומצאתם מכנה משותף בין סרטיהם של יוצרים צעירים כמו וס אנדרסון (ראשמור, משפחת טננבאום), פול תומס אנדרסון (מגנוליה, מוכה אהבה), סופיה קופולה (אבודים בטוקיו, חמש ילדות יפות), ריצ'רד קלי (דוני דארקו), נוח באומבך (חיים בין השורות, בועטים וצורחים), בר סטירס (איגבי), ספייק ג'ונז (אדפטיישן, להיות ג'ון מלקוביץ') ומישל גונדרי (מדעי החלום, שמש נצחית), אתם לא היחידים. המבקרים מיהרו לתת שם למגמה הזאת: New Sincerity, הכנות החדשה. בניגוד ליוצרים משנים קודמות, האנדרסונים ושות' לא מנפנפים באירוניה לכל עבר כדי להתנשא מעל בני אנוש אחרים, אלא יורדים אל העם, מגלים רגש ופגיעות. איך אפשר לקרוא לאוסף הסרטים הזה? גל? תנועה? ז'אנר? לאורך העשור האחרון הצטברו לא מעט מהם, וקשה שלא לשים לב לנושאים החוזרים ביניהם ולמאפיינים אסתטיים משותפים. גם יוצרים אחרים שמים לב. רגע לפני שהגל הזה יגדל ויתפתח ויצמיח קונבנציות וייחנק במודעות העצמית של עצמו לעצמו, רגע לפני שישריץ תוכנית ריאליטי או סדרת מוצרי ניקוי או משחק מחשב, רגע לפני כל זה מגיע אלינו מיס סאנשיין הקטנה.
מיס סאנשיין שואל אלמנטים רבים מסרטי הכנות החדשה שבאו לפניו. אסתטיקה עמוסה ומצועצעת ועיסוק במשפחות דיס-פונקציונליות כמו אצל וס אנדרסון. עודף אווירה ושתיקות כמו אצל סופיה קופולה. שילוב של סדנאות עזרה עצמית ותחרויות כשרונות צעירים ממגנוליה. ביקורת על הסדנאות הללו מדוני דארקו. אפילו השחקניות מארי לין ראייסקוב (מוכה אהבה) ובת' גראנט (דוני דארקו) מופיעות בתפקידי משנה, כאשר גראנט מלוהקת בתפקיד זהה לדמות המורה הפסיכית שלה מדארקו. וכל זה מצולם במיטב המסורת של קולנוע עצמאי פסבדו-שנות-השבעים וארוז באריזה של סיטקום.
משפחה של שישה יוצאת לדרך: אבא, אמא, סבא חרמן, דוד התאבדותי ושני ילדים אובססיביים. הם נוסעים במיניבוס מתפרק מניו מקסיקו לקליפורניה כדי לרשום את הילדה בת השמונה לתחרות יופי לזאטוטים. הסיפור והדמויות הם סטנדרטיים לסרטים מהסוג הזה. כל אחד מקבל מוזרות אחת, או שתיים, וכולם מתנגשים בכולם כמו כדורי ביליארד. מה שאינו סטנדרטי היא מידת הרידוד. הדמויות עשויות מקרטון דק, קריקטוריות ברמה של פיילוט לטלוויזיה. למרות העיסוק בנושאים אפלים למדי כמו דיכאון, התאבדות, מוות, כל בני המשפחה חמודים ובלתי מזיקים להפליא. כל תכונה שלילית מנוטרלת במיומנות: האב הפאשיסט לא מצליח לבסס את סמכותו, האשמאי הזקן הוא גריאטר חביב שמקשקש על סקס ללא הפסקה אך מגביל את עצמו לפורנו, הדוד המתאבד הוא הומו אינטלקטואל שאינו מסוגל לפגוע אפילו בעצמו. בניגוד לסרטי הכנות החדשה, שנוטים לחשוף תשוקות חריגות וצדדים מכוערים רבים של גיבוריהם, זוהי משפחה קונבנציונלית למדי שאפילו ג'ורג' בוש היה מחבב.
וכשבני המשפחה מגיעים אל תחרות היופי, הקונבנציונליות מתגלה במלוא הדרה. תחרויות יופי לילדות בגיל חד-ספרתי יכולות בוודאי להפוך למושא ביקורת חריפה. אבל הסרט לא מעוניין בסאטירה אלא בהשמדת אנשי קש, ובוחר לציין את המובן מאליו: התחרות גסה, קיטשית, ממוסחרת. כן, ו…? התחרות למעשה משרתת מטרה מאוד ספציפית. מול הקריקטורות הקיצוניות שמאכלסות אותה, הקריקטורות המעודנות למדי של בני המשפחה נראות נורמליות יחסית. במהרה גם הגיבורים מבינים את זה ומתחילים ללמד אחד את השני מוסרי השכל חשובים כמו "משפחה זה אחלה" ו"תהיה עצמך". הקליימקס מעתיק בו זמנית מרווק פלוס ילד (גם הוא בכיכובה של טוני קולט) ומאהבה מחוץ לחוק, הסרט הכי מושמץ של שנות האלפיים. מי אמר שחייבים לחקות רק את הטובים ביותר?
מיס סאנשיין שואל קונבנציות מסרטים חדשניים ואופנתיים כדי לקדם ערכים שמרניים ומיושנים למדי. מצד אחד הוא חמוד ומצחיק, מצד שני צפוי, מלאכותי, תפל. הבמאים ואלרי פאריס וג'ונתן דייטון, בסרטם הראשון אחרי קריירה מצליחה כיוצרי וידאו-קליפים, מגלים כישרון ויזואלי ויודעים לעבוד עם שחקנים. אבל הם בחרו תסריט שטחי וקלישאתי, שהוא אמנם בעל ערך מסחרי רב אך בעל ערך אמנותי אפסי. כמו אמריקן ביוטי, הסאטירה הכאילו-עצמאית הקודמת שהשכילה לעשות קופה יפה עם התחנפות לקהל וחיקויים של סרטים טובים יותר, מיס סאנשיין מתיימר לעסוק בחלום האמריקאי. כמו אמריקן ביוטי, הוא עושה זאת דרך הסחה והטעייה, מתן תשובות שגויות על שאלות בלתי רלבנטיות.
0 תגובות
קטגוריות: כללי,סאטירה,קומדיה,שנות האלפיים
- שלח אל
- Del.icio.us -
- Meneame -
- Digg
תגובה מאת דואל
התגובה נכתבה ביום יום שני, 30 אוקטובר, 2006 בשעה 14:58
אני אוהב את ההגדרה הזו, מה עוד שכנות אומר שהם עושים סרטים כפי שהם חווים את החיים, ומנסים להעביר את החוויה הסובייקטיבית לחלוטין שלהם לקהל באמצעים הקולנועיים. אם כך, אז אפשר להגדיר את טוד סולונדז כ"ילד הרע" של סרטי הכנות. אבל בכל זאת, מכיוון ש"כנות" זו מסגרת גמישה למדי, מה משותף ליוצרים האלה? (חוץ ממקוריות)
תגובה מאת דניאל פאיקוב
התגובה נכתבה ביום יום שני, 30 אוקטובר, 2006 בשעה 14:58
רובם עוסקים בדמויות צעירות, בתהליכי התבגרות, ביחסי אבות ובנים. רובם מתמחים בסיפורים מינוריים, נטולי רגשות קיצוניים. הרגשות בדרך כלל מעודנים יותר: ניכור, מלנכוליה, וכו'. אצל רובם החלק הוויזואלי דומיננטי מאוד, עד וכולל צילום בסינמסקופ. שימוש מוזיקה מתקופות מאוד ספציפיות (שנות השמונים ותשעים המוקדמות) לבניית אווירה והזדהות עם דמויות. כל מיני.
שליחת פינג מאת העדשה האדישה » עשה זאת בעצמך: Idiocracy
התגובה נכתבה ביום יום שני, 30 אוקטובר, 2006 בשעה 14:58
[...] סרטו הסאטירי של מייק ג'אדג' Idiocracy הוא טוב ורע, חכם ודבילי, מרתק ובלתי צפי. הסרט חושף את החברה האמריקאית (והייתי מוסיף: העולמית) כמטומטמת, שטחית, זולה, תרבות שאוכלת את עצמה וצוחקת כל הדרך אל האבדון. אין בזה שום דבר חדש. הסרט אומר דברים שנאמרו אינספור פעמים לפני, ולא מוסיף יותר מדי. מה שמיוחד בו היא הבוטות שבה הדברים נאמרים. הייתי משווה אותו למיס סאנשיין הקטנה (עליו כתבתי בעבר), והשניים אפילו חולקים את אותו הצלם, טים סורסטדט. אבל בעוד מיס סאנשיין משתדל בכל כוחו להוציא את עצמו מהעדר, לעמוד מבחוץ ולצחוק על הטיפשים, Idiocracy מצטרף אל ההמון בחדווה רבה. הסרט גס, דוחה ומטומטם. אין דרך נקייה וחד משמעית להפריד בין היצירה הסאטירית למושא שלה. הגישה של ג'אדג' מזכירה לי את סרטיו של פרנק טשלין (עליו כתבתי כאן), מגדולי הסאטיריקנים ההוליוודיים של שנות החמישים והשישים, ואת האלמנט החמישי, הסרט הכי טשלין-י של השנים האחרונות. Idiocracy, כמו האלמנט, מציג עתיד דיסטופי שמאופיין בקיטש, בטעם רע, בבידור מפגר. אולי לא במקרה, בשני הסרטים נשיא ארה"ב מוצג ככושי גדול ושרירי. להלן עוד כמה סרטים איתם מתכתב Idiocracy לעניות דעתי. דיסטופיות של שנות השמונים דוגמאות: מקס הזועם, הבריחה מניו יורק למה: עתיד אלים, דמויות בהמיות, ספורט קיצוני [...]
שליחת פינג מאת העדשה האדישה » מיס סאנשיין האמיצה
התגובה נכתבה ביום יום שני, 30 אוקטובר, 2006 בשעה 14:58
[...] על מיס סאנשיין כתבתי בעבר כאן. [...]