העדשה האדישה

• (Une vie t'attendre (2004 מחכה לך
• (Children of Men (2006 הילדים של מחר
• (The Fast and the Furious: Tokyo Drift (2006 מהיר ועצבני: טוקיו דריפט
• (Fast Food Nation (2006 פאסט פוד
• (The Gambler (1974 המהמר
• (2Fast 2 Furious (2003 מהיר 2 עצבני
• (Possession (1981 אחוזי דיבוק
• (L'Important c'est d'aimer (1975 חשיבותה של אהבה
• (Ilsa, Harem Keeper of the Oil Sheiks (1976
• (Forever Mine (1999 שלי לנצח

להלן ביקורת שכתבתי עבור עכבר העיר אונליין לקומדיה הכלה של החבר שלי. חודש לאחר שצפיתי בסרט, ראיתי גם את הטריילר. הטריילר נראה סביר מאוד, הסרט עצמו זוועת עולם.

[In English]

לפני הצפייה בהילדים של מחר הקפדתי לא לקרוא אף ביקורת עליו. לא ידעתי עליו דבר חוץ מזה שאנשים רבים וטובים אהבו את הסרט. עכשיו שצפיתי בו בעצמי, קצת קשה לי להבין מה האחרים ראו בו. אני יודע מה אני ראיתי: הוא מצולם באופן וירטואוזי, והוא מכיל סצנות אקשן מצוינות. וזהו. תהרגו אותי אם הבנתי למה הן מתחברות. כמו שאמרה אביגיל נוסבאום, זהו סרט שעשוי בצורה אינטליגנטית, אבל האם יש לו משהו אינטליגנטי להגיד?

הילדים של מחר הוא מותחן דיסטופי, פוסט-אפוקליפטי. בריטניה של העתיד הקרוב הפכה למדינה טוטליטארית אוכלת יושביה. יש בעיית מהגרים קשה, ופליטים מכל העולם מתדפקים על שעריה וזוכים ליחס תת-אנושי, נשלחים למחנות ריכוז. הסרט מתכתב עם יצירות רבות מהז'אנר הדיסטופי, מברזיל ו12 קופים, ועד מקס הזועם והבריחה מניו יורק. גם מלחמת העולמות של ספילברג מהווה מקור השפעה מרכזי. כמוהו, הילדים של מחר מתאר את האירועים האפוקליפטיים כחוויה סובייקטיבית של הגיבורים, בלי להתייחס לתמונה הגדולה. אבל מה פשר האירועים אם מסתכלים עליהם דרך זווית ראייה צרה כל כך? השמדה בלתי מוסברת של כל העולם חוץ מבריטניה והפסקת הילודה 18 שנים לפני עלילת הסרט. האם יש קשר בין סוף העולם לעקרות ההמונית, האם אחד מהם גרם לשני, או שמא זה צירוף מקרים? הגיבורים אינם יודעים וגם אנחנו לא, והסרט לא מסביר.

למעשה הסרט לא מסביר הרבה דברים. לא שאני חושב שהוא אמור לספק תשובות לשאלות שהוא מעלה, אבל כדאי לפחות לשאול שאלות רלבנטיות ובעלות ערך. בפועל הילדים של מחר מנסה לפעול יותר על הרגש ופחות על השכל, והתוצאה היא רצף אירועים נטולי קונטקסט. דמויות לא מפותחות ולא מעניינות מתרוצצות בצורה לא מפותחת ולא מעניינת. פה ושם עולים דימויים ממהדורות החדשות של השנים האחרונות, כמו התעללות באסירים בעיראק ומצעדי טרוריסטים במדינות ערביות. אבל הסרט שוכח להציג את התמונות הטעונות דרך פרספקטיבה כלשהי, ולכן השאלות שהוא מעלה הן חסרות ניואנסים, מובנות מאליהן, רטוריות. האם כדאי להיות נחמדים למהגרים? האם חשוב להילחם עבור החופש? האם האפוקליפסה זה נחמד? התשובות, לעניות דעתי, הן בהתאמה, כן, כן, ואולי.

רוברט אלטמן הלך לעולמו. התקשורת מלאה במודעות אבל, בתיאורים משתפכים של הבמאי ושל פועלו. אבל מצד אחד קל מדי להלל ולשבח אדם אחרי מותו, ומצד שני מה בכלל התקשורת יודעת? אלטמן הוא במאי מוערך יותר בתיאוריה מאשר בפועל. אוהבים לקרוא לו "במאי מוערך", אוהבים להזכיר הפופולריות (הפיקטיבית) שלו בעבר הרחוק אבל אוהבים גם לקרוע לגזרים כל סרט ספציפי שלו, בין אם חדש או ישן. חשבתי לחקור קצת את הצורות בהן הקהל הרחב תופס את סרטיו של אלטמן ופניתי לאחד מאתרי הקולנוע האהובים עליי, עין הדג. היו זכורות לי כמה יציאות עסיסיות במיוחד לגבי סרטיו של אלטמן שנכתבו באתר לאורך השנים, וניסיתי ללקט כאן את רובן.

פארק גוספורד: "שיעמומון חסר תקנה", "הבמאי לא עשה את מלאכתו כהלכה" (נונין); "משעמם" (ברק); "ארוך, משעמם, נמתח כמו מסטיק ומייגע" (פיטר פן); "לא נעים", "לא בידור טוב" (סרין); "ארוך מדי", "איבד את טעמו" (עין חדה); "שעמומון מתיש", "פשוט גרוע" (אוכל נבלות); "רק שיגמר כבר", "בין הסרטים הגרועים ביותר שראיתי", "גרם לי לאבד את מעט ההערכה שהייתה לי לאלטמן" (הפינגווין)

ד"ר טי והנשים: "לא נהניתי מהסרט" (הפינגווין); "פושר מאוד" (טריליאן); "איום ונורא" (ראש רדיו); "בין הסרטים הגרועים ביותר שראיתי" (הפינגווין)

הקלפן והיצאנית: "די משעמם", "סרט בינוני למדי" (נורטון)

רקדנים: "כל כך משעמם", "קשה למצוא עלילה או התפתחות כלשהי", "ממש ריקני", "זה סרט על כלום" (עכרור השלולית); "קמפבל לא רק לא יודעת לשחק, גם בלכתוב תסריטים היא לא משהו" (אדם קלין אורון); "לא משוחק טוב", "סצינות בסיסיות, שחוזרות על עצמן שוב ושוב ללא שינוי", "אין גיוון או התקדמות עלילתית" (הקוסם מארץ ים); "אכזבה גדולה", "משעמם, לא הייתה עלילה להתחבר אליה, לא היו דמויות להתחבר אליהם, הוא לא הלך לשום מקום" (פומבה); "נרדמתי באמצע" (ברדוויל השוודי)

המדריך לחיים בכפר: "איפה העלילה למען השם?", "איפה הסרט, למען השם?" (טווידלדי); "משעמם" (עמליה); "כה משעמם", "שעמום מוחץ" (הברווז)

מי רצח את קוקי: "אחד מסרטיו הגרועים של אלטמן" (ג'יי האמיתית)

משהו ללבוש: "נוראי" (טריליאן); "אחד הסרטים הגרועים בכל הזמנים" (נורטון)

תמונות קצרות: "תסריט גרוע", "פסיפס יומרני, דידקטי, מהנה ומרשים אבל חלול, מעצבן, שטחי ובעיקר מאכזב" (ברדוויל השוודי)

מ.א.ש.: "אני עדיין מנסה להבין מה אנשים מוצאים בסרט" (חובב קולנוע); "סצנות מתות וקצב איטי מדי" (הפינגווין); "בינוני-פלוס לכל היותר" (דן ברזל)

מיקומו של ג'ון יוסטון בפנתאון הבמאים לא לגמרי מובן לי. יוסטון ביים בחייו מעל ארבעים סרטים, מתוכם רק קומץ יצירות בעלות ערך. בין לבין היו לו שנים, ולפעמים עשורים שלמים, בהם הוציא תחת ידיו אך ורק סרטים פגומים, סתמיים. חלקם גרועים, חלקם לא מעניינים, חלקם שניהם. ב-1972, יוסטון ביים שני סרטים, ולמרבה הפלא שניהם בעלי עניין. בחודש יולי יצא עיר שמנה, אחד מסרטיו הטובים ביותר של יוסטון, דרמת איגרוף אפלה ופסימית בכיכובם של סטייסי קיץ' וג'ף ברידג'ס הצעיר. חמישה חודשים מאוחר יותר, בדצמבר, עלה למסכים השופט רוי בין, מערבון קומי וביזארי במיוחד. הסרט הוא באיכות לא אחידה, וסובל מרוב החסרונות הרגילים של יוסטון, אבל מכיל מספר אלמנטים מעניינים.

מעשה בפורע חוק במערב הפרוע של סוף המאה ה-19 (המבוסס, באופן רופף, על אדם אמיתי) שמכתיר את עצמו לשופט. רוי בין (פול ניומן) משתלט על עיירה קטנה באזור הספר של טקסס, הורג את כל אזרחיה הקודמים, ומוביל, ביד ברזל דיקטטורית, את העיירה הגדלה והמתפתחת אל תוך המאה העשרים. מדובר בדמות צבעונית ואקסצנטרית במיוחד, אבל יוסטון, בעקבות התסריט של ג'ון מיליוס, משאיר אותה בעיקר ברקע. קדמת הבמה מוקדשת למצעד של שחקני אורח מפורסמים: החל מאנתוני פרקינס, רודי מקדואל וטאב הנטר (שלושתם הומוסקסואלים בחייהם האמיתיים… צירוף מקרים?), ועד יוסטון עצמו. כל אחד מהם מופיע, עושה את מה שהוא יודע לעשות, ויוצא מהסרט, לעיתים עם כמה חורי כדורים בחזהו. כנראה בהשראת סרטיו המוקדמים של רוברט אלטמן, יוסטון ומיליוס יצרו סרט רוויזיוניסטי עם מבנה אפיזודי ואלמנטים של פארודיה, אנטי-מערבון במיטב המסורת של התקופה. מיליוס גם מוסיף התחכמות בפס הקול: הקריינים מתחלפים לאורך הסרט, חלקם מדברים מהעולם הבא. במידה רבה זהו ניסיון מוקדם ליצור קולנוע פוסטמודרניסטי, מארג של סיפורים ואנקדוטות, ערבוב בין מציאות לבדייה, בין הקומי לרציני.

אבל יוסטון הוא לא בהכרח האדם הנכון בשביל התסריט הזה, ולו רק בגלל שאין לו שום חוש לקומדיה. הסרט לעיתים מקרטע, לא מוצא את הטון הנכון. ניומן הולך לאיבוד בים של מניירות, של עצמו ושל האחרים. השופט רוי בין אמור לייצג עקרונות שעומדים, כמו בסרטיו של פקינפה, בניגוד מוחלט לאידיאולוגיית אדם-לאדם-כלב של העולם המודרני. אבל המימדים האלה של דמותו המעורפלת מתגלים רק לקראת סוף הסרט, כשהשופט מקבל נופך סימבולי, מיתולוגי, כשיוסטון ממחיש את ההתנגשות החזיתית/חזותית בין המאה ה-19 למאה העשרים כהתנגשות בין סרטי המערבון לסרטי הפשע האורבניים, קאובויים נלחמים בגנגסטרים. מלוא המשמעות של הסרט נראית לעין רק בסיום הצפייה, לא במהלכה.

אחד משיאי הסרט הוא הופעתו הקצרה של סטייסי קיץ', המוצגת כאן במלואה.

• (The Life and Times of Judge Roy Bean (1972 השופט רוי בין
• (Scoop (2006 סקופ
• (Rounders (1998 ההימור האחרון
• (Nos jours heureux (2006 ימים יפים
• (Twelve and Holding (2005
• (La Dolce Vita (1960 לה דולצ'ה ויטה
• (Shopgirl (2005

את כל מה שאני יודע למדתי מהאינטרנט. בכל מה שקשור לקולנוע ה-IMDb הוא כמובן האתר הגדול, המקיף והחשוב ביותר, אבל בסופו של דבר המבנה שלו מוגבל לחיפוש אחר סרט או אדם ספציפיים. לאחרונה אני חוזר שוב ושוב לוויקיפדיה, ובעיקר לרשימות המקשרות בין סרטים בעלי מכנה משותף כזה או אחר שאותו IMDb לא מסוגל לחשוף. להלן כמה כתבות שמצאתי בהן עניין מיוחד.

• הנה למשל רשימה של סרטים מודרניים שצולמו בשחור-לבן. למרות שהצבע חדר לקולנוע כבר בשנות השלושים, במשך שלושה עשורים העולם המשיך להפיק סרטים בשחור-לבן, גם מסיבות כלכליות אבל בעיקר מסיבות אמנותיות. סרטים בידוריים, כגון קומדיות, מחזות זמר ומערבונים, צולמו בצבע, בעוד קולנוע ריאליסטי, כמו דרמות וסרטי מתח, המשיכו להיות בשחור-לבן. רק באמצע שנות השישים, במקביל לעליית שידורי טלוויזיה בצבע, חל ביטול מוחלט על צילומי שחור-לבן. למעשה צילום קולנועי בשחור-לבן היא אמנות שנאבדה בעשורים האחרונים, והרשימה הנ"ל מאגדת את כל הסרטים שהלכו נגד הזרם, מהצגת הקולנוע האחרונה ועד ימים קפואים.
• השבוע יוצא למסכים ידוע לשמצה, ביוגרפיה של הסופר טרומן קפוטה שעוקבת אחרי כתיבת ספרו בדם קר. והפלא ופלא, לפני זמן לא רב יצא סרט נוסף, קפוטה, שעסק באותה דמות ובאותם אירועים, ואף זכה בפרס או שניים. למעשה שני הסרטים צולמו כמעט במקביל, האחד בסוף 2004 והשני בתחילת 2005, ויציאתו של ידוע לשמצה עוקבה כמעט בשנה רק כדי לא להתחרות בקפוטה באופן ישיר. בחודשים הקרובים יוצאים בארץ אמן האשליות ויוקרה, שני סרטים על קוסמים באירופה של תחילת המאה העשרים. במקביל לירידה ברמת המקוריות של הקולנוע האמריקאי ודלדול בכמות הרעיונות המסתובבים בהוליווד, אירועים שכאלה מתרחשים כל שני וחמישי, ורשימת סרטים בעלי עלילות דומות מציעה קרוב לשלושים צמדים (ושלישיות, ורביעיות) משנות האלפיים בלבד, פלוס עוד כמה מעשורים קודמים.
• ומה דעתכם על סרטי מיינסטרים המכילים סצנות סקס אמיתיות? שורטבאס היה בין הבודדים שהגיעו לארץ, אבל כמות הסרטים הרבע-פורנוגרפיים מהסוג הזה הולכת וגדלה עם הזמן. הארנב החום, 9 שירים ואנטומיה של גהינום הם רק חלק קטן מתוך רשימה של עשרות כותרים.
• נשים במאיות? הנושא הזה עלה כבר פעמיים בבלוג של יאיר רוה. האם באמת יש כל כך מעט מהן? האם כולן עוסקות בסרטי אמנות איזוטריים? רשימה של מאות שמות, מתוכן ארבע ישראליות בלבד.
• סרטים הומו-לסביים? שיתופי פעולה מפורסמים בין במאים לשחקנים? רציחות אלימות מסודרות לפי נושא?
• והנה משהו שמעניין אותי אישית. תקופות מסוימות בקולנוע, ובחברה, מאופיינות בנוסטלגיה לתקופות קודמות. הנה שתיים: סרטי שנות השבעים שהתגעגעו לשנות השלושים, וסרטי שנות השמונים שמיחזרו לעייפה את הפיפטיז.

[In English]

צפיתי לאחרונה בשלושת הפרקים הראשונים של Dexter, סדרת הדרמה החדשה של רשת Showtime. הגימיק של הסדרה הוא הגיבור: שוטר ביום, רוצח סדרתי בלילה. והנרצחים הסדרתיים של הרוצח הסדרתי הם רוצחים סדרתיים. גט איט? לפי הסדרה, דקסטר (מייקל סי. הול, דיוויד הקברן ההומו ממתחת לאדמה) הוא סוציופת, אדם שהטבע שלו מחייב אותו לרצוח. במקום לרצוח אנשים חפים מפשע, הוא בוחר להפעיל את הכשרון המיוחד שלו למטרות טובות, ולפטור את החברה מאותם האינדיבידואלים שמגיע להם, לפי אמת המידה האישית שלו, למות.

אין לי יותר מדי דברים חכמים להגיד על הסדרה. מעבר לגימיק הבסיסי ולכמות הדם והזוועות, Dexter היא דרמה אמריקאית קונבנציונלית למדי. דמויות שטוחות, מוקצנות, סטריאוטיפיות. סיפורים צפויים ונדושים שחוזרים על עצמם שוב ושוב. הצגה סנטימנטלית הרבה יותר מדי של משפחות ויחסי אבות ובנים. מצד שני, יכול להיות שפשוט לא ראיתי מספיק מהסדרה כדי לצאת בהכרזות גורפות שכאלה. אבל יש בכל זאת דבר אחד מעניין ששמתי לב אליו.

לכאורה זוהי סדרה מז'אנר המשטרה. יש את החוקר, יש את תחנת המשטרה, מפקד(ת), חברים לעבודה. יש גם את דמותה של דברה, שהיא לא רק אחותו של דקסטר אלא גם שוטרת באותה התחנה ותלמידתו הרוחנית של אחיה. אבל כבר מהפרק הראשון, תחנת המשטרה מתחילה להידמות ל… בית ספר תיכון. דקסטר הוא התלמיד המגניב, מהזן של פריס ביולר/פארקר לואיס, שיכול לתמרן את המערכת בכל צורה שהוא רוצה. דברה היא השישיסטית החרוצה, בנוסח בחירות או לא להיות. יש את הבריון השכבתי, הסמל דוקס, שוטר איימתני שמבקש לחשוף את דקסטר. מפקדת התחנה נמצאת על תקן המורה המחמירה. יש אפילו סיטואציות סרטי תיכון קלאסיות כמו הסצנה בה דברה צריכה להוכיח את עצמה מול כיתה של טיפשים ומורה עוינת.

האם אני מדמיין את כל זה? הצצתי ברשימת הקרדיטים וגיליתי שהבמאי של שלושת הפרקים הראשונים של הסדרה הוא מייקל קואסטה, יוצר אינדי שמתמחה בסרטי ילדים והתבגרות. ואולי זה אינו צירוף מקרים ש-Dexter צולמה שנה אחרי בריק, הפילם נואר שמתרחש בתיכון אמריקאי. בניגוד לבריק, עליו כתבתי כאן, הסדרה לא מערבת בני טיפש-עשרה ממשיים אלא גורמת למבוגרים להתנהג כבני נוער סטריאוטיפיים ויוצרת סיטואציות בהן ההתנהגות הזאת נראית טבעית ונורמלית. האם יש הסבר לתופעה המוזרה הזאת? אולי בפרקים הבאים.

[In English]

לה דולצ'ה ויטה התיישן. לא נעים להודות, אבל הסרט האיקוני שזכה באינספור פרסים, צוטט באינספור מחוות, היה אהוב גם על מבקרים, גם על יוצרים וגם על הקהל הרחב, נראה כיום, כמעט חצי מאה אחרי יציאתו, די לא משהו. בעוד שמונה וחצי, סרטו הבא של פדריקו פליני, נראה גם בשנות האלפיים חדשני ומתוחכם מבחינת סגנונו ורלבנטי מתמיד מבחינת תכניו, לה דולצ'ה ויטה יוצר בעיקר תחושה נוסטלגית, ולא תמיד במובן החיובי של המילה. תיאורי הזמן והמקום נראים מצועצעים מדי, אפיון היחסים שבינו ובינה שוביניסטי ומיושן. מתי הספיק הסרט להתקלקל?

כדאי לזכור שהצלחתו האדירה של לה דולצ'ה ויטה בזמן יציאתו, לפחות בקרב הקהל הרחב, לא נבעה ברובה מהאיכות שלו. הצופים נהרו אליו לא בגלל העומק הפסיכולוגי, או התובנות החברתיות, או הסימבוליזם המשוכלל. הם באו לראות שני דברים: מין ומיניות. תיאורי הרפתקאותיהם של אנשים צעירים ויפים היו הוט סטאף ב-1960, גם אם זה היה ברמת הדיאלוגים בלבד, ללא עירום או סקס מפורשים. עד כלות הנשימה הפך ללהיט הראשון והאחרון של גודאר בגלל סיבות דומות ובאותה השנה בדיוק, ולה דולצ'ה ויטה עצמו הכתיב את תריסר השנים הבאות של הקולנוע האירופאי האמנותי שהתמקד בחיי ההוללות של העשירים והמפורסמים. לא במקרה, חלק גדול מהדימויים מתוך הסרט שנכנסו לפנתיאון הם בעלי אופי מיני, בין אם זוהי דמותה השופעת של אניטה אקברג או סצנת הקוואזי-אורגיה המפורסמת.

ומה קורה כשהמיניות מפסיקה לגרות או לזעזע? בארבעים-פלוס השנים שעברו מאז יציאתו של לה דולצ'ה ויטה, הסטנדרטים המוסריים השתנו מקצה לקצה, וגם הטפות המוסר של הסרט נראות כעת באור שונה לגמרי. מה שנחשב ב-1960 להתנהגות פרובוקטיבית, נראה בשנות האלפיים תמים למדי. מה שהיה הוקעה של חברה חולה ומנוונת, נראה עכשיו כהתחסדות, טרחנות, סערה בכוס תה. בעוד שמונה וחצי התרכז בעולמו הפנימי של פליני וגילה בו אמיתות אוניברסליות, לה דולצ'ה ויטה יוצא אל העולם החיצוני ומוצא טרנדים עם חיי מדף קצרים למדי, ביקורת שטחית על תופעות שטחיות. הצילומים מדהימים, הבימוי וירטואוזי, מרצ'לו מסטרויאני ענק כתמיד, אך הסרט אינו רלבנטי ואולי מעולם לא היה.

ב-2001 סטיב מרטין כתב את הרומן הראשון שלו, ספרון קצר בשם Shopgirl. ארבע שנים מאוחר יותר, הנובלה הפכה לסרט באותו שם. מרטין כתב את התסריט, הפיק וכיכב באחד התפקידים הראשיים. הוא גם מקריין את הסרט, אך לא בתור הדמות שלו, ריי פורטר, אלא בגוף שלישי, כמספר יודע-כל. מרטין לא מסתפק בדמותו של ריי, שהוא אמנם אדם מוכשר ומצליח במידה יוצאת דופן אך עדיין רק בן אנוש. הוא רוצה להיות גם האלוהים של הסיפור, להדגיש את חוכמת החיים והמודעות העצמית של סטיב מרטין, כיוצר וכאדם. למרות הסטטוס הנומינלי של Shopgirl כקומדיה רומנטית, זהו מכתב אהבה של סטיב מרטין… לעצמו.

הסרט אסתטי ומלוטש, עם צילומים יפים (של פיטר סושיצקי, הקבוע של קרוננברג), עריכה מדויקת ואווירה חזקה של בדידות ומלנכוליה. משולש אהבה: מוכרנית צעירה (קלייר דיינס), אמן בן גילה (ג'ייסון שוורצמן) וגבר עשיר ומבוגר (מרטין). הבחורה נקרעת בין השניים, קודם בוחרת באחד, אחר כך בשני, וחוזר חלילה. מרטין מעצב את הסיפור כאגדה מודרנית. אין כאן דמויות ריאליסטיות אלא ארכיטיפים, אין התנהגות אנושית אלא משל סכימטי. אבל התוכן של המשל תמוה מאוד.

הבחורה, מיראבל באטרספילד (נא לשים לב לשם הבומבסטי), מוכרת כפפות נשים בחנות כולבו יוקרתית. לא רק מושא עבודתה הוא אולד-פאשנד. לא רק בגדיה הן שמלות מיושנות. דמותה של מיראבל מבוססת על סטריאוטיפ עתיק, של מוכרנית בודדה ומאוכזבת מאהבה. דמות ילדותית, פאסיבית, תלויה לחלוטין בגברים שבחייה. לא ידוע אם טיפוס שכזה עדיין קיים בטבע, עשרות שנים אחרי המהפכה המינית, אך הוא בהחלט היה קיים באמנות, כאשר דורותי פרקר פרסמה את בלונדינית גדולה אי שם ב-1929. לפי מרטין, הדמות הזאת עדיין רלבנטית גם בשנות האלפיים, אם כי הוא מנסה פה ושם להתאים אותה לרוח הזמן. הוא הופך אותה לבוגרת קולג', אך לא ברור מה היא למדה או למה היא אינה מנצלת את ההשכלה שלה. הוא הופך אותה לאמנית, אך אנחנו כמעט ולא זוכים לראות את האמנות שלה או להבין את הקשר בין אמנותה לחייה. הדמויות האחרות אומרות שוב ושוב שמיראבל היא אדם שונה ומיוחד, אך הסרט לא ממחיש את הייחוד שלה, לא מגלה את עולמה הפנימי, והיא נראית כלפי חוץ כגחמה תסריטאית חסרת מהות ועומק.

אך לא כל הדמויות זוכות ליחס דומה. אם מיראבל היא קלישאה של תחילת המאה העשרים, ג'רמי, דמותו של ג'ייסון שוורצמן, הוא קלישאה של סוף המאה, סלאקר נרקיסיסט שאינו סותם את הפה. מרטין עובד שעות נוספות באפיון דמותו של ג'רמי כאדם דוחה. הוא טיפש, אינפנטיל, אגרסיבי, חסר רגישות, חרמן ובעל היגיינה אישית מפוקפקת. כל זה משרת שתי מטרות עיקריות. ראשית כל, למרות שג'רמי הוא אדם בלתי נסבל, למרות שהוא נראה כזה כבר מהרגע הראשון, מיראבל עדיין מוכנה לשכב איתו כי היא עד כדי כך בודדה. שנית כל, ג'רמי חייב להיות איום ונורא בכל רמה אפשרית כדי לגרום לריי פורטר, דמותו של מרטין, להיראות מוצלח יותר בהשוואה אליו.

המשך יבוא…