השופט רוי בין (1972) The Life and Times of Judge Roy Bean
נכתב על-ידי דניאל פאיקוב ביום יום ראשון, 19 נובמבר 2006 בשעה 19:18
מיקומו של ג'ון יוסטון בפנתאון הבמאים לא לגמרי מובן לי. יוסטון ביים בחייו מעל ארבעים סרטים, מתוכם רק קומץ יצירות בעלות ערך. בין לבין היו לו שנים, ולפעמים עשורים שלמים, בהם הוציא תחת ידיו אך ורק סרטים פגומים, סתמיים. חלקם גרועים, חלקם לא מעניינים, חלקם שניהם. ב-1972, יוסטון ביים שני סרטים, ולמרבה הפלא שניהם בעלי עניין. בחודש יולי יצא עיר שמנה, אחד מסרטיו הטובים ביותר של יוסטון, דרמת איגרוף אפלה ופסימית בכיכובם של סטייסי קיץ' וג'ף ברידג'ס הצעיר. חמישה חודשים מאוחר יותר, בדצמבר, עלה למסכים השופט רוי בין, מערבון קומי וביזארי במיוחד. הסרט הוא באיכות לא אחידה, וסובל מרוב החסרונות הרגילים של יוסטון, אבל מכיל מספר אלמנטים מעניינים.
מעשה בפורע חוק במערב הפרוע של סוף המאה ה-19 (המבוסס, באופן רופף, על אדם אמיתי) שמכתיר את עצמו לשופט. רוי בין (פול ניומן) משתלט על עיירה קטנה באזור הספר של טקסס, הורג את כל אזרחיה הקודמים, ומוביל, ביד ברזל דיקטטורית, את העיירה הגדלה והמתפתחת אל תוך המאה העשרים. מדובר בדמות צבעונית ואקסצנטרית במיוחד, אבל יוסטון, בעקבות התסריט של ג'ון מיליוס, משאיר אותה בעיקר ברקע. קדמת הבמה מוקדשת למצעד של שחקני אורח מפורסמים: החל מאנתוני פרקינס, רודי מקדואל וטאב הנטר (שלושתם הומוסקסואלים בחייהם האמיתיים… צירוף מקרים?), ועד יוסטון עצמו. כל אחד מהם מופיע, עושה את מה שהוא יודע לעשות, ויוצא מהסרט, לעיתים עם כמה חורי כדורים בחזהו. כנראה בהשראת סרטיו המוקדמים של רוברט אלטמן, יוסטון ומיליוס יצרו סרט רוויזיוניסטי עם מבנה אפיזודי ואלמנטים של פארודיה, אנטי-מערבון במיטב המסורת של התקופה. מיליוס גם מוסיף התחכמות בפס הקול: הקריינים מתחלפים לאורך הסרט, חלקם מדברים מהעולם הבא. במידה רבה זהו ניסיון מוקדם ליצור קולנוע פוסטמודרניסטי, מארג של סיפורים ואנקדוטות, ערבוב בין מציאות לבדייה, בין הקומי לרציני.
אבל יוסטון הוא לא בהכרח האדם הנכון בשביל התסריט הזה, ולו רק בגלל שאין לו שום חוש לקומדיה. הסרט לעיתים מקרטע, לא מוצא את הטון הנכון. ניומן הולך לאיבוד בים של מניירות, של עצמו ושל האחרים. השופט רוי בין אמור לייצג עקרונות שעומדים, כמו בסרטיו של פקינפה, בניגוד מוחלט לאידיאולוגיית אדם-לאדם-כלב של העולם המודרני. אבל המימדים האלה של דמותו המעורפלת מתגלים רק לקראת סוף הסרט, כשהשופט מקבל נופך סימבולי, מיתולוגי, כשיוסטון ממחיש את ההתנגשות החזיתית/חזותית בין המאה ה-19 למאה העשרים כהתנגשות בין סרטי המערבון לסרטי הפשע האורבניים, קאובויים נלחמים בגנגסטרים. מלוא המשמעות של הסרט נראית לעין רק בסיום הצפייה, לא במהלכה.
אחד משיאי הסרט הוא הופעתו הקצרה של סטייסי קיץ', המוצגת כאן במלואה.
2 תגובות
קטגוריות: דרמה,כולל וידאו,כללי,קומדיה,שנות השבעים
- שלח אל
- Del.icio.us -
- Meneame -
- Digg
תגובה מאת דואל
התגובה נכתבה ביום יום ראשון, 19 נובמבר, 2006 בשעה 19:18
נראה לי שהייתי זורק עגבניות על המסך…
שאלתי אותי פעם על תסריטים טובים שהפכו לסרטים רעים אצל יוסטון – הנה לך דוגמא (לפי הקטע הזה בלבד)
דווקא את עיר שמנה אני זוכר שאהבתי, אבל זה היה מזמן.
תגובה מאת דניאל פאיקוב
התגובה נכתבה ביום יום ראשון, 19 נובמבר, 2006 בשעה 19:18
היי, זה אחד הקטעים היותר טובים.
את "עיר שמנה" ראיתי, לפי רישומיי, ביולי 2000, לפני שש וחצי שנים. הגיע הזמן לחזור אליו.