העדשה האדישה

• (Moartea domnului Lazarescu / The Death of Mr. Lazarescu (2005
• (Marie Antoinette (2006 מארי אנטואנט
• (Giulietta degli spiriti (1965 ג'ולייטה של הרוחות
• (Le Boucher (1970 הקצב
• (Deja Vu (2006 דז'ה וו
• מצור (1969)
• (L'Ivresse du pouvoir (2006 שכרון הכוח
• (The Letter (1940
• (The Last of the Mohicans (1992 המוהיקני האחרון
• (All the King's Men (2006 כל אנשי המלך
• (All the King's Men (1949 כל אנשי המלך

הסינמטק קרא לכל עם ישראל לצפות בג'ולייטה של הרוחות רגע לפני שהעותק חוזר לאיטליה. באתי, וגיליתי שהעותק החדש והמשוחזר נעלם באופן מסתורי וההקרנה תיערך מעותק ישראלי שרוט ומלא קפיצות.

והסרט? מלא בדימויים יפהפיים ומיושן בצורה מחרידה. שטחי, טרחני, בלתי נסבל.

במשך כשעה בחלקו האמצעי של דז'ה וו, מותחן האקשן מפנה את מקומו לדיון עשיר ומעמיק במהות הקולנוע, ביחסי הגומלין בין הצופה לדמות המצולמת. ואז הוא הופך שוב לסרט אקשן קומפטנטי אך חסר ערך מוסף. חבל.

מישהו שם לב לקווים המקבילים בינו לבין ימים קפואים?

תוך פחות מיממה צפיתי בשתי הגרסאות הקולנועיות של כל אנשי המלך, שניהם עיבודים לספרו זוכה פרס הפוליצר של רוברט פן וורן משנת 1946. העיבוד הקולנועי הראשון יצא ב-1949, היה סרטו הראשון של במאי מתחיל והשתתפו בו שחקנים מהשורה השנייה והשלישית. הוא זכה בשלושה פרסי אוסקר (שחקנית משנה, שחקן ראשי וסרט השנה), היה מועמד לארבעה אוסקרים נוספים (ביניהם תסריט ובימוי) והוא זכור כעת בתור קלאסיקה אמריקאית מדופלמת. העיבוד השני יצא השנה, הפקה עם תקציב מכובד ושורה ארוכה של כוכבים, והפך כמעט מיד לבדיחה. הוא נשחט על ידי המבקרים, נכשל בקופות, לא היה מועמד לאף פרס ולא הוקרן מסחרית ברוב העולם, כולל ישראל. למעשה שתי הגרסאות גרועות מאוד, כל אחת בדרכה המיוחדת. ההבדל האמיתי בין השתיים, וקבלות הפנים השונות להן זכו, לא נובעים מהאיכות האינהרנטית של הסרטים אלא משינוי קיצוני במנטליות של הקהל.

שתי הגרסאות מספרות את סיפורו של וילי סטארק (ברודריק קרופורד בגרסה הראשונה, שון פן בשנייה), מעין אידיוט סאוונט פוליטי שעולה לעמדת כוח במטרה לייצג את האינטרסים של האדם הקטן נגד השלטון המושחת. סטארק מתחיל כחקלאי פשוט ונאיבי אבל במהלך הסרט עובר שינוי עקב מגע עם המערכת הפוליטית, בוגד בעקרונותיו והופך לדמגוג עם נטיות פאשיסטיות, מושחת עוד יותר מהשלטון הישן בו נשבע להילחם. סיפורו של סטארק מוצג דרך עיניו של העיתונאי ג'ק ברדן (ג'ון איירלנד בגרסה הראשונה, ג'וד לאו בשנייה), אלכוהוליסט וציניקן, בן האצולה האמריקאית הישנה שמתעב אותה עוד יותר מסטארק עצמו. מין מוצא את מינו, וברדן מצטרף לסטארק כדי לסייע לקריירה הפוליטית הנוסקת שלו. דמויות נוספות שמופיעות בשני הסרטים: אן סטנטון (קייט וינסלט בגרסה החדשה), אריסטוקרטית צעירה ואהובת נעוריו של ברדן, שהופכת למאהבת של סטארק; אדם סטנטון (מארק ראפלו), אחיה הרופא האידיאליסט של אן, אותו מנסה לגייס סטארק עבור הפרויקטים הפילנטרופיים שלו; השופט אירווין (אנתוני הופקינס), סנדקו של ברדן שהופך לאויבו הפוליטי של סטארק; והפעילה הפוליטית סיידי ברק (פטרישה קלרקסון) שפוקחת לראשונה את עיניו של סטארק ונשארת לצידו עד הסוף המר.

הגרסה הראשונה מהווה מעין תמצית של כל הנטיות הגרועות ביותר של הקולנוע האמריקאי הקלאסי. הוא נראה כמו תיאטרון חובבים מוסרט: סטטי ומוגזם, עם דיאלוגים מאולצים ומשחק חסר תחכום. למרות שהופק ב-1949, אחרי שהקולנוע המדבר ידע כבר מספר שיאים גדולים, הסרט נראה כאילו צולם ב-1929. הוא מתעורר לחיים רק בקטעי המונטאז' שבוימו, לא במקרה, על ידי במאי אחר, דון סיגל, שיהפוך בעשורים הבאים לאחד היוצרים החשובים של הקולנוע האמריקאי. אבל, מצד שני יש בו יתרון גדול, גם אם זהו יתרון חוץ קולנועי. כל אנשי המלך היה הסרט הנכון בזמן הנכון. הוא מציג אמריקה קרועה, מושחתת, נשלטת בידי אינטרסים, והוא עושה זאת בתקופה בה הקהל היה מוכן למסרים האלה. הסרט יצא שנים ספורות אחרי סוף מלחמת העולם השנייה, תקופה של אופטימיות גדולה וגם של אכזבה גדולה, שבאה לידי ביטוי בקולנוע כבר כמה שנים קודם, בסרטים כמו שנות חיינו היפות ביותר. כל אנשי המלך מציג תמונת עולם מכוערת, אבל גם מקפיד להתחנף לקהל ולא להדאיג אותו יותר מדי. הוא מנסח בעיה, אבל תוחם אותה, פותר אותה ומסלק את הגורם הבעייתי לנצח. הקהל בתורו אכל את המסר ברצון רב והפך את הסרט ללהיט.

גרסתו השנייה של כל אנשי המלך מספרת את אותו הסיפור, אבל בשינוי אדרת. בעוד הספר והגרסה של 1949 התרחשו בהווה של תקופתם (והיו מבוססים על סיפור חייו של יואי לונג, פוליטיקאי של שנות השלושים), הסרט החדש מעביר את העלילה משום מה לשנות החמישים. הוא מצולם בסגנון "סינמטי" יותר, עם דגש רב על אווירה ושחזור תקופתי, וניתן לחתוך את הנוסטלגיה בסכין. אבל מה פשר הגעגועים לעבר? האם השחיתות הפוליטית של העבר עדיפה על זאת של היום? הסרט לא יודע להגיד. העלילה, שהייתה לינארית בגרסה הישנה, מוצגת בחדשה בהתאם לאופנה של השנים האחרונות, דרך פלאשבקים חסרי נימוק. המבנה החדש הוא משונה מאוד, כאשר החצי השני של הסרט נזכר פתאום בדמויות מרכזיות כמו אן ואדם סטנטון ומתחיל לגולל את כל סיפור חייהם. דמויות אלה, שהיו נוכחות בעיבוד הראשון לכל אורך הסרט, מופיעות בשני רק בפלאשבק קצר בתחילתו וחוזרות שוב רק באמצע. כתוצאה, החצי השני מתרכז כולו בברדן וחבריו כאשר סטארק כמעט ונעלם מהמסך, איבוד של פוקוס שהסרט לא לגמרי מתאושש ממנו. אבל הבעיות מתחילות עוד הרבה לפני. הדמויות סכמטיות ולא משכנעות, המשחק המנייריסטי (בעיקר של שון פן) יוצר הזרה בלתי רצויה, והמסרים מואכלים בכפית. אלה היו גם הבעיות של העיבוד הראשון, אבל הזמנים השתנו והיצירה לא, והמסרים הדידקטיים של כל אנשי המלך כבר לא תואמים את רוח הזמן. בעוד הקהל של 1949 היה מוכן לקבל משל פשוט ופשטני, הקהל של 2006 מסוגל לאכול אותו רק כשהוא מגיע במסגרת יצירה בת שישים שנה. הציפיות מסרט חדש הן שונות. משל כמו כל אנשי המלך היה יכול להצליח אם המסרים היו מקודדים בצורה יותר מאתגרת, יותר קשה לפיענוח. לחילופין, הוא יכול היה להצליח אם היה קשר יותר ישיר בינו לבין המציאות של ההווה. או לפחות אם היו בו דמויות בעלות פוטנציאל להזדהות. אבל כל אנשי המלך פוסח על כל הסעיפים, ונכשל.

שתי ביקורות נוספות שכתבתי לאתר של עכבר העיר: כרומופוביה המאכזב וספר שחור המצוין.

• (Gongdong gyeongbi guyeok JSA / Joint Security Area (2000
• (Candy (2006 קנדי
• (I Wanna Hold Your Hand (1978 רוצה לאחוז בידך
• (The Palm Beach Story (1942 סיפור פאלם ביץ'
• (Flandersui gae / Barking Dogs Never Bite (2000
• (Artists and Models (1955
• (Never Give a Sucker an Even Break (1941
• (A New Leaf (1971
• (The Lost City (2005 קובה: סיפור אהבה
• (Happy Feet (2006 תזיזו ת'רגליים
• (The Girl Can't Help It (1956

בשעות אלה אני עובר על קובץ המאמרים שפורסם לאחרונה בהארץ תחת הכותרת ספרים על סרטים. קריאת כל מאמר גורמת קודם לתחושת התפעמות ואחר כך זעזוע, או לפעמים להפך. כל כך הרבה תשוקה והתלהבות, כל כך מעט מחשבה ושיקול דעת. ובעיקר כל כך הרבה דידקטיות.

כל אחד מהכותבים רוצה, על דעת עצמו, לשקם את השיח התרבותי על קולנוע בישראל. יש כאלה שטוענים שהיה פעם כזה, יש כאלה שאומרים שלא היה מעולם. יש כאלה שמדברים על השיח על הקולנוע הישראלי, יש כאלה שעוסקים בקולנוע האמריקאי והאירופאי. אם יש מכנה משותף בין כל הכותבים, או לפחות רובם המוחלט, זוהי האובססיה עם הקאנון, אותם סרטים ישנים ובחלקם מיושנים שהוכרזו כיצירות מופת לפני עשורים רבים ונשארו בפנתאון הקולנוע עד עצם היום הזה. כל אחד מהכותבים מבקש לדבר על הכאן והעכשיו, וכולם בורחים משום מה לימי הזוהר של הקולנוע האמנותי, לשנות החמישים והשישים. האם אין קולנוע אמנותי בהווה? האם אין קולנוע אחר שכדאי לדבר עליו? אי אפשר לדעת. שמות של במאים וסרטים מודרניים כמעט ואינם מוזכרים, הכותבים מדקלמים כמו מנטרה אך ורק את שמותיהם של פליני ואנטוניוני וברגמן.

מאמרו של קובי ניב עוסק בהיבט החינוכי. ניב משווה את ההשכלה הקולנועית הממוצעת במשק להשכלה הספרותית וטוען שיש חוסר איזון בין השניים. פתרון הקסם שלו: ללמד קולנוע בבתי הספר בדומה לספרות. אבל איזה מין פתרון זה ומה בדיוק הוא נועד לפתור? האם ניב חושב שלימודי הספרות גורמים לתלמידים לקרוא יותר בהמשך חייהם? לקרוא פחות אבל ליהנות יותר? ליהנות פחות אבל לנתח יותר לעומק? ניב לא מגלה. כמו שאר הכותבים, הוא מתרכז בקלאסיקות של הקולנוע והוא מונה עשרה סרטים קלאסיים אותם כל תלמיד תיכון צריך לראות, ללמוד ולנתח. מה יקרה אחרי? אם ניתן ללמוד משהו מניתוח הקלאסיקות הספרותיות בבתי הספר, רוב התלמידים יסתפקו במה שלמדו בתיכון ולא יקראו אף לא קלאסיקה אחת נוספת וכנראה גם לא יותר מדי ספרים שאינם קלאסיקות. חלקם ימשיכו ללמוד ספרות במוסדות להשכלה גבוהה, אבל אין סיבה לחשוב שלא היו עושים זאת גם בלי עזרתו של משרד החינוך, שעושה כמיטב יכולתו להשניא על כל תלמיד את הספרות היפה ואת כל מה שהיא מייצגת. ניב יוצא נגד אנשי קש "אינטלקטואלים" שמונעים מהדור הצעיר התעמקות במוצרי הקולנוע והטלוויזיה שהוא צורך, אבל הוא לא בונה שום קייס עבור הטענה הזאת. האם הדור הצעיר באמת מעוניין להתעמק? האם הפורומים באינטרנט מלאים בדיונים על משמעויות תמאטיות ואמצעי מבע קולנועי, או שמא בוויכוחים על טעם ותיאורי עלילה? מוזר שניב, המתקרב לגיל שישים, מדבר בשמו של הדור הצעיר בלי להכיר אותו כלל וכלל.

בני בן-דוד מבצע עליהום של איש אחד על כתב העת סינמטק, היחיד שפועל כרגע בישראל. לדעתו של בן-דוד כתב העת ארכאי ומיושן, והוא תוקף אותו דווקא מנקודת מבט ארכאית ומיושנת. בן-דוד לא מזכיר את הדיווחים של סינמטק מפסטיבלים ברחבי העולם ואת העיסוק המתמיד בקולנוע חדש וחדשני, אלא כותב אך ורק על החסרונות של הגליון בנושא פדריקו פליני. מה הבעיה בגליון הזה? לפי בן-דוד, בדיוק זה שהוא עוסק בבמאי שמייצג את הדור המודרניסטי הישן, אותו דור שאינו מיוצג מספיק בלימודי קולנוע וכתיבה תיאורטית על קולנוע. במילים אחרות, בן-דוד טוען שאמנם נכתב הרבה בעבר על הבמאים של שנות החמישים והשישים, אותם הבמאים שכל הפרויקט של הארץ סובב סביבם, אבל לא נכתב מספיק בהווה, וכשכתב העת סינמטק עוסק בהם בהווה הוא לא עושה זאת בצורה מספקת. ומה עם שאר הנושאים? בן-דוד אומר שהגליון שהוא מתרכז בו הוא ה"יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל", מה שמעלה את השאלה למה הוא מבקר דווקא את היוצא מן הכלל בלי לפרט או להדגים מה הוא בכלל הכלל הזה שהוא עוד יותר גרוע מהיוצאים ממנו.

גם אורי קליין צופה על ההווה דרך המשקפיים הוורודות של הנוסטלגיה. קליין נזכר בימיו כסטודנט בשנות השישים ובמפגשים הראשונים שלו עם המיתוסים של לימודי קולנוע כמו תיאוריית האוטר, כתב העת מחברות הקולנוע והמבקרת פאולין קייל. גם כאן קליין מוצא חסרונות: העבר היה יותר טוב אבל לא טוב מספיק. בשנות השישים, כשהעולם גילה לראשונה את הקולנוע כאמנות, הצעירים בישראל פיגרו אחרי אירופה. הם עקבו אחרי ברגמן ואנטוניוני אבל בזו והתעלמו מקודמיהם, הבמאים של הוליווד הקלאסית. אם בן-דוד לא מרוצה מהעדפת חובבי הקולנוע של הקולנוע ההוליוודי המיינסטרימי על פני האירופאי האמנותי, קליין רואה בדיוק את ההיפך. השורה התחתונה של קליין היא ביקורת על מיעוט כתבי העת והספרים על קולנוע שיוצאים בעברית, אבל הציפיות שלו מותאמות ל-1968, לא ל-2006. הוא מתעלם מהזמינות הגדולה מאי פעם של טקסטים באנגלית ושפות זרות, בין אם דרך הזמנת ספרים מאינטרנט או קריאה אונליין. יותר מזה, הוא יוצא מנקודת ההנחה שייצור וצריכה של קולנוע לא השתנו באופן רדיקלי בעשורים האחרונים, שעדיין ישנם קונצנזוסים ברורים לגבי מהו קולנוע "טוב" ששווה לכתוב עליו. גם אם תהיה בישראל פריחה של כתיבה תיאורטית על קולנוע, כמו שקליין מבקש, מי יקרא אותה ובמה היא תעסוק?

שלושת הכותבים האלה מעלים סוגיות שהן בבסיסן רלבנטיות וחשובות אבל יש לשלושתם בעיה עם קשר בסיסי למציאות. גם אם חלקם מבקרים את האליטות האינטלקטואליות, כולם מסוגרים באותה הבועה האקדמית ואף אחד מהם אינו מצליח לדמיין את העולם שנמצא בחוץ, אף אחד מהם לא לוקח בחשבון מה עלול לחשוב או להרגיש אדם שאינו בדיוק, אבל בדיוק, כמוהם.

עוד ביקורת שתי ביקורות שכתבתי עבור עכבר העיר. אולי זה לא אומר הרבה, אבל מהיר ועצבני: טוקיו דריפט הוא הפרק הטוב ביותר בסדרת סרטי האקשן הזוועתית, וארתור והמינימונים הוא סרטו הגרוע ביותר של לוק בסון מזה שנים רבות.

• (Zwartboek (2006 ספר שחור
• (A Scanner Darkly (2006 סורק אפלה
• (Fur: An Imaginary Portrait of Diane Arbus (2006 פרווה
• (Chromophobia (2005 כרומופוביה
• (Arthur and the Invisibles (2006 ארתור והמינימונים
• (Karakter / Character (1997 שאלה של אופי
• (Pour Sacha (1991 אהבנו את לורה
• (Midnight (1939
• (Little Children (2006 ילדים קטנים
• (Nothing Sacred (1937

הנה הביקורת שכתבתי עבור עכבר העיר אונליין לסרט פאסט פוד, סאטירה מבטיחה אך בעייתית על תעשיית המזון המהיר.