העדשה האדישה

סחתיין על הביקורת: ממצה, עניינית ופשוט ישר לעניין. באמת שנמאס מהנטייה של אנשים לדבר ולדבר על סרט או על כל דבר אחר בלי להגיע לשום פואנטה שתבהיר מה הם באמת חושבים עליו, כאילו רק להראות איך שהם יודעים להתבטא וכמה מתוחכמים הם באבחנות שלהם לגבי פרטים קטנים ושוליים שמופיעים בפינה של הפריים או מעל האוזן של אחד הניצבים שברקע. הרי לא צריך מעל אלף מילים כדי להבהיר לאדם שקורא את הביקורת שלך אם נהנת או לא נהנת מהסרט שצפית בו ובטח שלא צריך להרחיב על זה בלשון פסודו-אקדמאית רב-שכבתית ומרובדת בסופרלטיבים או גידופים רב תכליתיים שנגנבו מהביקורת שמישהו אחר או אתה כתבת בביקורת שנעשתה על סרט אחר בתקופה אחרת. בסך הכל כמה מילים אפשר להטיח בפני הקורא ולקוות שהוא ימשיך לבלוע אותן בשקיקה כמילים היורדות מהר סיני אל העם החוטא שלא מבין הרבה בסרטים ובגלל זה הוא רוקד מסביב לאיזה עגל זהב טלוויזיוני? אנשים צריכים לסכם את הדברים שלהם בצורה תמציתית יותר בלי הגזמות מילוליות ובעיקר בלי לקשקש ולקשקש ולקשקש ולקשקש ולקשקש ולקשקש ולקשקש ולקשקש ולקשקש ולקשקש ולקשקש ולקשקש ולקשקש ולקשקש ולקשקש ולקשקש ולקשקש ולקשקש ולקשקש ולקשקש ולקשקש ולקשקש ולקשקש ולקשקש בלי להגיע לפואנטה, לאף פואנטה, לשום קמצוץ אפלולי של פואנטה, לכל דבר פרט למשהו שדומה אפילו קצת במקרה ובעקיפין לקצה פואנטה…

טוב, אני חושב שהבהרתי את עצמי.

רגע, אז ראית את הסרט?

לא, אבל אני אראה, כי לא אכפת לי כמה לפעמים גרועים הסרטים שלו אני פשוט נהנה לראות את אדם סנדלר על המסך.

ובאמת שאהבתי את הביקורת שלך, כל כך למעשה עד שהייתי מוכרח לכתוב עליה ביקורת.

אוקיי, זה דורש הסבר (וגם את התגובה הראשונה שלי בבלוג). מה, בשם אלוהים, מצאת בסרט הזה? כי אני ראיתי סרט מיותר לחלוטין. מילא זה שהוא קלישאתי, אבל הוא אפילו לא רואה בקלישאה כלי להעביר משהו, אלא ערך עליון שצריך לקדש ולקיים בכל מחיר- אפילו אם זה נוגד לחלוטין את אופי הסרט, הדמויות או ההגיון הפנימי שלו.

עכשיו, ברור לי ששמת לזה לב, ובדיוק בגלל זה מעניין אותי לשמוע איך 'קליק' בכל זאת יוצא סרט טוב. אז תהיה נחמד ותשתף את כל הכיתה?

קודם כל, ברוך הבא.

שנית כל, כדאי להגדיר את הקלישאה. האם הקלישאה היא "הגשמה עצמית שמשרתת את את האנשים שאתה אוהב חשובה יותר מהגשמה עצמית שמשרתת מנגנון אנוכי ונצלני"?

התכוונתי בתגובה הקודמת פחות לקלישאות ברמת המסר ויותר לקלישאות ברמת העלילה. העלילה של 'קליק' היא הסיפור הסטנדרטי של קומדיית קונספט: איזה בחור לא מרוצה מאספקט מסוים מחייו, הוא פוגש דמות יודעת-כל המציעה לו פתרון קסם לבעיותיו. הבחור מתחיל להשתמש בהטבה ונהנה לאורך בערך חצי סרט, עד שהוא מגלה שמה שהוא איחל לעצמו הוא בעצם סיוט זוועתי. הוא חוזר למוטב ומחליט שהדרך היחידה לעשות בה דברים היא הדרך הקשה, בלי קיצורי דרך קסומים. הסוף.

זה שראינו את זה קודם, והמון, זה אנדרסטייטמנט, אבל לכשעצמו זה לא מאוד מזיז לי. אני מעריך ביצוע טוב גם כאשר הוא לא מקורי. אלא שכאן הנסיון של היוצרים לאנוס את התסריט לקיים את הקלישאה הוא ממש מביך: הבעיה שמציקה לסנדלר לאורך הרבע הראשון של הסרט היא חוסר היכולת שלו לבלות עם משפחתו האהובה, ובאופן כללי- חוסר זמן. זה מודגם לא רע בקטע עם תחרות השחיה. ואז הוא מקבל את היכולת לשלוט בזמן, ומה הוא עושה? מריץ אותו קדימה. זה כמובן לא קשור לכלום עד אותה נקודה בסרט ומתורץ במניעים הזויים להפליא (אם הוא יריץ קדימה את ארוחת הערב הוא יוכל להתחיל לעבוד על הפרויקט?! מאיזו בחינה, בדיוק, זה מקל על העבודה שלו?). אבל מה? הקלישאה גורסת שהגיבור חייב ללמוד שמשפחה היא הדבר הכי חשוב, אז הוא ילמד את זה, גם אם הוא ידע את זה מהתחלה. עוד קלישאה שנכפית על הסרט, אגב, היא זו של הדמות יודעת-הכל. הרעיון של להפוך את כריסטופר ווקן ליישות אלוהית היה מקושקש, מטופש ולא השתלב בסרט ("אני מלאך המוות"? יש איזו משמעות למשפט הזה חוץ מזה שהיא נשמעה מגניבה בדיאלוג?). אבל שוב, מה לא עושים בשביל לא להיות מקוריים, חס וחלילה?

בנוגע לקלישאה שאתה הזכרת- שמע, אני לא אוהב את ההנחה ההוליוודית שכל מקום עבודה הוא בהכרח אנוכי ונצלני. אני עוד יותר לא אוהב את החלוקה הדיכוטומית הזו בין התמקדות במשפחה והתמקדות בקריירה. ככלות הכל, הגשמה עצמית במסגרת הקריירה בהחלט משרתת את האנשים שאתה אוהב. אבל לא, לא זה מה שהפריע לי בזמן הצפייה.

ובמחשבה שניה, אני רוצה לעזוב מראש את העיסוק בנכונות מוסר ההשכל של הסרט, לאור העובדה שאין לי לא קריירה ולא משפחה בשלב זה של חיי.

אוקיי, נתעלם מהמוסר השכל.

אולי זה עניין של סמנטיקה, אבל לדעתי הבעיה של סנדלר היא לא חוסר זמן, בטח שלא זמן כרונולוגי, אלא כמה דברים. קודם כל סדר עדיפויות לקוי, אבל זה בעיקר ברמת המובן מאליו. מעבר לזה יש את הרמה היותר מעניינת – סנדלר אוהב "לעשות" את מה שעבודתו דורשת ממנו, הוא לא אוהב "להיות" במצבים בהם העשייה היא פחות רלבנטית, שהם במקרה הזה מצבים משפחתיים. מיותר לציין שעשייה נתפסת בדרך כלל כתכונה גברית, ושהייה כתכונה נשית. סנדלר אוהב להיות אקטיבי, להפעיל את הסובייקטיביות שלו, לייצר יש מאין. מה שמשפחתו דורשת ממנו זה בדיוק ההיפך: להיות צופה לטריק המטבע של אביו, להיות המשתתף הפאסיבי בוויכוח עם אישתו. אבל עבור סנדלר, אם הוא לא אקטיבי, הוא לא קיים, או לפחות מעדיף שלא להיות נוכח. ברמה עוד יותר כללית, זוהי תופעה של תרבות ה"תכלס", הביטול של המשמעות שמאחורי הדברים לטובת הפרקטיקה, הרצון להגיע ליעד בלי לעבור את כל השלבים באמצע. אם תשאל את אמא שלי (היא מורה), זה מתבטא בתלמידים שלא רוצים ללמוד חשיבה אלא ללמוד נוסחאות לפתרון בעיות קונקרטיות. אם תשאל אותי, זה מתבטא באלף ואחת צורות, וגם ברצון של סנדלר להימצא אך ורק במצבים בהם יש למעשים שלו מטרה ידועה מראש ותוצאות שניתן לכמת אותן. וזה יוצר מצב בו הוא מעדיף להריץ קדימה את החלקים של חייו שלא מעניינים אותו במקום לחוות אותם ממקור ראשון.

כמובן שהעלית עוד הרבה נקודות (רלבנטיות), אבל אאלץ להסתפק רק בנושא הזה להיום ולהשאיר את האחרים למחר.

לגבי כריסטופר ווקן, בהחלט יש בעייתיות מסוימת בדמות הזאת. הרעיון ברור לי, התסריטאים רוצים לחשוף הדרגתית מה הדמות בעצם מייצגת. הביצוע לוקה בחסר גם לדעתי.

לגבי הדיכוטומיה בין המשפחה לקריירה, אני חושב שאתה מתעלם מהקיצוניות של האמירה נגד אתוס העבודה האמריקאי. החלום האמריקאי מבוסס על זה שהאדם לא אמור לעצור בנקודה מסוימת ולהגיד לעצמו "השגתי את מה שרציתי, עכשיו אני מוריד הילוך ונהנה מפירות עבודתי". האדם אמור לשאוף לעוד ועוד, להמשיך לטפס מעלה עד יום מותו. והמשפחה? לדעתי האובססייה של האמריקאים עם "ערכי משפחה" נובעת בעיקר מזה שהם לא רוצים לגדל את הילדים שלהם בעצמם ומצפים שהחברה והתקשורת יעשו את זה בשבילם בזמן שהם עצמם מתעסקים בדברים חשובים יותר. אם כבר, הדיכוטומיה ב"קליק" הרבה יותר ריאליסטית מסרטים כמו "אמריקן ביוטי". אבל אולי זה רק אני.

[...] אפשרות אחרת היא לשחק אותה פאיקוב, ולכתוב רק שורה אחת: מוכה אהבה עם אדם סנדלר הוא הסרט הכי מוזר שראיתי השנה. נו, טוב. [...]

[...] ארמדילו על Right Click [...]