(Destricted (2006
נכתב על-ידי דניאל פאיקוב ביום יום שבת, 2 דצמבר 2006 בשעה 0:38
כמו שורטבאס וסרטים רבים אחרים מהשנים האחרונות, Destricted מנסה לעמת בין סקס לאמנות ולראות מה ייצא מזה. במילים פשוטות, זהו פורנו. פורנו, פורנו, פורנו. פורנו. שבעה יוצרים מפורסמים מעולם הקולנוע ו/או האמנויות האחרות ביימו כל אחד סרט קצר ותרמו אותו לאנתולוגיה. כל סרטון מנסה לקחת את הפעילות העתיקה בעולם וליצור ממנה משהו חדש ומעניין. חדש, רוב הזמן כן. מעניין, רוב הזמן לא.
אמנית המופע הבוסנית מרינה אברמוביץ' נותנת שיעור במנהגים בלקניים עתיקים המערבים שימוש בלתי הולם באיברי המין. האם הריטואלים אמיתיים? מפוברקים? לא יודע, אבל הם משונים נורא. הסגנון הכללי של הסרט מזכיר את פיטר גרינווי, עם פניות למצלמה, שירה וריקוד, וגם קטעי אנימציה הממחישים את הטקסים הקיצוניים ביותר. הנסיונות להצחיק די כושלים אבל האנימציה שנונה וחמודה.
הבמאי האיטלקי מרקו ברמבילה, שביים בהוליווד את איש הרס ומטען עודף, עורך יחד במהירות מסחררת מה שנראה כמו עשרות סרטי פורנו כדי ליצור מעין מגה-משגל. לא מקורי במיוחד, אבל עשוי לא רע ובעיקר קצר מאוד (כשלוש דקות) ונגמר לפני שהוא מספיק להמאיס את עצמו.
לצערי אי אפשר להגיד את זה על Death Valley של הצלמת הבריטית סם טיילור-ווד. שוט רציף של בחור מאונן באמצע המדבר, באורך שמונה דקות. אלוהים.
הצלם האמריקאי ריצ'רד פרינס חוטא באותה סטודנטיאליות מטופשת. הוא לוקח סרטון פורנו משנות השישים, מצלם אותו דרך מסך טלוויזיה ומשמיע ברקע מוזיקה מעצבנת. האם פרינס מנסה להגיד משהו על השינוי שחל בפנטזיות שלנו? חוסר שינוי? נוסטלגיה? השפעת המדיום על המסר? לא ברור.
כנ"ל אמן הווידאו-ארט מתיו בארני, שמשתוקק להגיד משהו על המיזוג בין הגוף למכונה. איך הוא עושה זאת? מצלם גוף נצמד למכונה במשך תריסר דקות.
סרטיו הקצרים של הבמאי הארגנטינאי-צרפתי גספר נואה (בלתי הפיך) הם בדרך כלל מבריקים, אך Babysitter הוא בעייתי מאוד וקשה לצפייה. לא קשה בגלל התכנים, חס ושלום, אלא בגלל האפקט הסטרובוסקופי (הבזקי אור) שבו משתמש נואה לאורך כל הסרט. הסרט מדלג בין בחור עם בובת מין לבחורה משתעשעת עם בובת דובי לסרט הפורנו בו צופה הבחור, כאשר הסטרובוסקופ מחביא את הקפיצות בין שלושת העולמות. הפואנטה אמורה להיות הבדידות של סקס, נושא לגיטימי שזוכה לטיפול פשטני ולא מעניין.
אבל אל פחד – האנתולוגיה, או לפחות חלק ממנה, עדיין שווה צפייה. סרטו של לארי קלרק (קן פארק, ילד רע, Kids) הוא לא פחות ממופתי. זהו הסרט הארוך ביותר באוסף, כ-35 דקות, והוא גם הדוקומנטרי היחיד. קלרק הגה מעין רעיון ריאליטי – לגייס בחור חובב פורנו ולאפשר לו לשכב עם שחקנית פורנו בשר-ודם. הסרט מתחיל בראיונות עם גברים צעירים שנלקטו דרך מודעה בעיתון, קלרק עצמו בוחר אחד מהם, והזוכה המאושר מראיין בתורו שחקניות פורנו ובוחר לעצמו פרטנרית. אבל העיקר הוא לא האקט המיני, אלא השיחות שמובילות אליו. קלרק חודר עמוק אל תוך הלא מודע הקולקטיבי וממצה את הנושאים שלו עד תום: למה אנחנו צופים בפורנו? איזה תשוקות הוא מספק? איזה תשוקות הוא יוצר? מה אופי היחסים ביננו לבין מה שאנחנו רואים על המסך? לצד שרלוק ג'וניור של באסטר קיטון ושושנת קהיר הסגולה של וודי אלן, זהו אולי אחד הסרטים הטובים ביותר על הצפייה בקולנוע. חכם, מצחיק, ובסופו של דבר נוגע ללב.
0 תגובות
קטגוריות: כללי,שנות האלפיים
- שלח אל
- Del.icio.us -
- Meneame -
- Digg
שליחת פינג מאת העדשה האדישה » פסטיבל שירי דיכאון
התגובה נכתבה ביום יום שבת, 2 דצמבר, 2006 בשעה 0:38
[...] ושימו לב שאנתולוגיית הפורנו Destricted (עליה כתבתי כאן) מוקרנת בסינמטק מספר פעמים החודש תחת השם ללא גבולות. [...]