דיווחים מהארץ האבודה
נכתב על-ידי דניאל פאיקוב ביום יום שישי, 22 דצמבר 2006 בשעה 18:06
בשעות אלה אני עובר על קובץ המאמרים שפורסם לאחרונה בהארץ תחת הכותרת ספרים על סרטים. קריאת כל מאמר גורמת קודם לתחושת התפעמות ואחר כך זעזוע, או לפעמים להפך. כל כך הרבה תשוקה והתלהבות, כל כך מעט מחשבה ושיקול דעת. ובעיקר כל כך הרבה דידקטיות.
כל אחד מהכותבים רוצה, על דעת עצמו, לשקם את השיח התרבותי על קולנוע בישראל. יש כאלה שטוענים שהיה פעם כזה, יש כאלה שאומרים שלא היה מעולם. יש כאלה שמדברים על השיח על הקולנוע הישראלי, יש כאלה שעוסקים בקולנוע האמריקאי והאירופאי. אם יש מכנה משותף בין כל הכותבים, או לפחות רובם המוחלט, זוהי האובססיה עם הקאנון, אותם סרטים ישנים ובחלקם מיושנים שהוכרזו כיצירות מופת לפני עשורים רבים ונשארו בפנתאון הקולנוע עד עצם היום הזה. כל אחד מהכותבים מבקש לדבר על הכאן והעכשיו, וכולם בורחים משום מה לימי הזוהר של הקולנוע האמנותי, לשנות החמישים והשישים. האם אין קולנוע אמנותי בהווה? האם אין קולנוע אחר שכדאי לדבר עליו? אי אפשר לדעת. שמות של במאים וסרטים מודרניים כמעט ואינם מוזכרים, הכותבים מדקלמים כמו מנטרה אך ורק את שמותיהם של פליני ואנטוניוני וברגמן.
מאמרו של קובי ניב עוסק בהיבט החינוכי. ניב משווה את ההשכלה הקולנועית הממוצעת במשק להשכלה הספרותית וטוען שיש חוסר איזון בין השניים. פתרון הקסם שלו: ללמד קולנוע בבתי הספר בדומה לספרות. אבל איזה מין פתרון זה ומה בדיוק הוא נועד לפתור? האם ניב חושב שלימודי הספרות גורמים לתלמידים לקרוא יותר בהמשך חייהם? לקרוא פחות אבל ליהנות יותר? ליהנות פחות אבל לנתח יותר לעומק? ניב לא מגלה. כמו שאר הכותבים, הוא מתרכז בקלאסיקות של הקולנוע והוא מונה עשרה סרטים קלאסיים אותם כל תלמיד תיכון צריך לראות, ללמוד ולנתח. מה יקרה אחרי? אם ניתן ללמוד משהו מניתוח הקלאסיקות הספרותיות בבתי הספר, רוב התלמידים יסתפקו במה שלמדו בתיכון ולא יקראו אף לא קלאסיקה אחת נוספת וכנראה גם לא יותר מדי ספרים שאינם קלאסיקות. חלקם ימשיכו ללמוד ספרות במוסדות להשכלה גבוהה, אבל אין סיבה לחשוב שלא היו עושים זאת גם בלי עזרתו של משרד החינוך, שעושה כמיטב יכולתו להשניא על כל תלמיד את הספרות היפה ואת כל מה שהיא מייצגת. ניב יוצא נגד אנשי קש "אינטלקטואלים" שמונעים מהדור הצעיר התעמקות במוצרי הקולנוע והטלוויזיה שהוא צורך, אבל הוא לא בונה שום קייס עבור הטענה הזאת. האם הדור הצעיר באמת מעוניין להתעמק? האם הפורומים באינטרנט מלאים בדיונים על משמעויות תמאטיות ואמצעי מבע קולנועי, או שמא בוויכוחים על טעם ותיאורי עלילה? מוזר שניב, המתקרב לגיל שישים, מדבר בשמו של הדור הצעיר בלי להכיר אותו כלל וכלל.
בני בן-דוד מבצע עליהום של איש אחד על כתב העת סינמטק, היחיד שפועל כרגע בישראל. לדעתו של בן-דוד כתב העת ארכאי ומיושן, והוא תוקף אותו דווקא מנקודת מבט ארכאית ומיושנת. בן-דוד לא מזכיר את הדיווחים של סינמטק מפסטיבלים ברחבי העולם ואת העיסוק המתמיד בקולנוע חדש וחדשני, אלא כותב אך ורק על החסרונות של הגליון בנושא פדריקו פליני. מה הבעיה בגליון הזה? לפי בן-דוד, בדיוק זה שהוא עוסק בבמאי שמייצג את הדור המודרניסטי הישן, אותו דור שאינו מיוצג מספיק בלימודי קולנוע וכתיבה תיאורטית על קולנוע. במילים אחרות, בן-דוד טוען שאמנם נכתב הרבה בעבר על הבמאים של שנות החמישים והשישים, אותם הבמאים שכל הפרויקט של הארץ סובב סביבם, אבל לא נכתב מספיק בהווה, וכשכתב העת סינמטק עוסק בהם בהווה הוא לא עושה זאת בצורה מספקת. ומה עם שאר הנושאים? בן-דוד אומר שהגליון שהוא מתרכז בו הוא ה"יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל", מה שמעלה את השאלה למה הוא מבקר דווקא את היוצא מן הכלל בלי לפרט או להדגים מה הוא בכלל הכלל הזה שהוא עוד יותר גרוע מהיוצאים ממנו.
גם אורי קליין צופה על ההווה דרך המשקפיים הוורודות של הנוסטלגיה. קליין נזכר בימיו כסטודנט בשנות השישים ובמפגשים הראשונים שלו עם המיתוסים של לימודי קולנוע כמו תיאוריית האוטר, כתב העת מחברות הקולנוע והמבקרת פאולין קייל. גם כאן קליין מוצא חסרונות: העבר היה יותר טוב אבל לא טוב מספיק. בשנות השישים, כשהעולם גילה לראשונה את הקולנוע כאמנות, הצעירים בישראל פיגרו אחרי אירופה. הם עקבו אחרי ברגמן ואנטוניוני אבל בזו והתעלמו מקודמיהם, הבמאים של הוליווד הקלאסית. אם בן-דוד לא מרוצה מהעדפת חובבי הקולנוע של הקולנוע ההוליוודי המיינסטרימי על פני האירופאי האמנותי, קליין רואה בדיוק את ההיפך. השורה התחתונה של קליין היא ביקורת על מיעוט כתבי העת והספרים על קולנוע שיוצאים בעברית, אבל הציפיות שלו מותאמות ל-1968, לא ל-2006. הוא מתעלם מהזמינות הגדולה מאי פעם של טקסטים באנגלית ושפות זרות, בין אם דרך הזמנת ספרים מאינטרנט או קריאה אונליין. יותר מזה, הוא יוצא מנקודת ההנחה שייצור וצריכה של קולנוע לא השתנו באופן רדיקלי בעשורים האחרונים, שעדיין ישנם קונצנזוסים ברורים לגבי מהו קולנוע "טוב" ששווה לכתוב עליו. גם אם תהיה בישראל פריחה של כתיבה תיאורטית על קולנוע, כמו שקליין מבקש, מי יקרא אותה ובמה היא תעסוק?
שלושת הכותבים האלה מעלים סוגיות שהן בבסיסן רלבנטיות וחשובות אבל יש לשלושתם בעיה עם קשר בסיסי למציאות. גם אם חלקם מבקרים את האליטות האינטלקטואליות, כולם מסוגרים באותה הבועה האקדמית ואף אחד מהם אינו מצליח לדמיין את העולם שנמצא בחוץ, אף אחד מהם לא לוקח בחשבון מה עלול לחשוב או להרגיש אדם שאינו בדיוק, אבל בדיוק, כמוהם.
6 תגובות
קטגוריות: ישראל,כללי,כתיבה על כתיבה
- שלח אל
- Del.icio.us -
- Meneame -
- Digg
תגובה מאת א"ש
התגובה נכתבה ביום יום שישי, 22 דצמבר, 2006 בשעה 18:06
תודה על הקישור. ביקורת מעניינת על… ביקורות.
ברשימה של קובי ניב הייתי רוצה לראות בחירות קצת נועזות יותר במקום ההמלטות הקלה לחיק הקלאסיקות. נראה אם היו שמים סרט כמו "אלפנט" של גאס ואן סנט במסגרת לימודי חובה בבתי הספר.
תגובה מאת דניאל פאיקוב
התגובה נכתבה ביום יום שישי, 22 דצמבר, 2006 בשעה 18:06
בשנת הלימודים הראשונה באוניברסיטה לקחתי את הקורס מבוא לתסריטאות בכיכובו של ניב ואפשר להגיד שהוא עושה בדיוק את מה שהוא מטיף לו. הסרט החדש היחיד בקורס היה דווקא ישראלי, "חתונה מאוחרת". באותה שנה הוקרן גם "אלפנט", בקורס מבע קולנועי של נחמן אינגבר.
תגובה מאת דואל
התגובה נכתבה ביום יום שישי, 22 דצמבר, 2006 בשעה 18:06
אתה כל כך צודק. בבתי הספר לקולנוע בארץ מטיפים ל"חדשנות" אבל מדברים כל הזמן וכמעט רק על הגל הצרפתי ה"חדש", על האזרח קיין ועל אנטוניוני,שמבלי לגרוע מחשיבותם, היה לפני 40-50 שנים, וקשה למצוא היום אנשים שיצלחו צפייה רצופה בהם.
העשייה המרכזית בארץ מפגרת גם כן, אבל לפחות מתחילה להתפתח תרבות שוליים גם בקולנוע – ימים קפואים, ילדים טובים, ובצורה מצומצמת יותר – סרטי באבון למיניהם.
כשאני חושב על זה, אני דווקא אופטימי – לא חסרים סימנים לכך שעשיית הקולנוע בארץ, ובעקבות כך, גם התאוריה של הקולנוע בארץ מתקדמים לכיוונים לא רעים (כל עוד לא מסתכלים רק על המיינסטרים)
תגובה מאת דניאל פאיקוב
התגובה נכתבה ביום יום שישי, 22 דצמבר, 2006 בשעה 18:06
נשארה רק בעיה אחת: איפה הקהל?
תגובה מאת דואל
התגובה נכתבה ביום יום שישי, 22 דצמבר, 2006 בשעה 18:06
במיינסטרים…
למרות שאת ימים קפואים ראו כ-14,000 צופים, שזה לא רע בכלל.
הבעיה היא שהקהל בחלקו הגדול עדיין פוסל אוטומטית סרטים ישראלים, אמנם בשנים האחרונות המגמה הזו משתנה, אבל אני עדיין שומע רבים ששוללים על הסף צפייה בסרט ישראלי מפני שהם חושבים על סרטים מבישים שהופקו כאן בעבר.
תגובה מאת איתן
התגובה נכתבה ביום יום שישי, 22 דצמבר, 2006 בשעה 18:06
סרטוני תדמית
הוא חלון הראווה שלך ומהווה כלי עוצמתי למשיכת לקוחות.
באמצעות הסרטון תוכל להציג את חברתך או את העסק שלך בצורה שבה תבחר. סרטון תדמית טוב מאפשר לך להציג את עצמך בצורה מהירה, זורמת מעניינת. לקוח פוטנציאלי שצופה בסרטון התדמית צריך בראש ובראשונה להנות מהסרטון. במידה והסרטון הסתיים והצופה מחייך או מהנהן בראשו, השלב הבא יהיה נקיטת פעולה כגון: יצירת קשר, בדיקת עלות / תועלת וכד'. היתרון הוא שנקודת המוצא לבדיקות אלה היא לאחר הכרת החברה, המוצר וההכרה שהוא עומד מול גוף רציני שכדאי לבדוק לעומק את אפשרות ההתקשרות איתו.