העדשה האדישה

תוך פחות מיממה צפיתי בשתי הגרסאות הקולנועיות של כל אנשי המלך, שניהם עיבודים לספרו זוכה פרס הפוליצר של רוברט פן וורן משנת 1946. העיבוד הקולנועי הראשון יצא ב-1949, היה סרטו הראשון של במאי מתחיל והשתתפו בו שחקנים מהשורה השנייה והשלישית. הוא זכה בשלושה פרסי אוסקר (שחקנית משנה, שחקן ראשי וסרט השנה), היה מועמד לארבעה אוסקרים נוספים (ביניהם תסריט ובימוי) והוא זכור כעת בתור קלאסיקה אמריקאית מדופלמת. העיבוד השני יצא השנה, הפקה עם תקציב מכובד ושורה ארוכה של כוכבים, והפך כמעט מיד לבדיחה. הוא נשחט על ידי המבקרים, נכשל בקופות, לא היה מועמד לאף פרס ולא הוקרן מסחרית ברוב העולם, כולל ישראל. למעשה שתי הגרסאות גרועות מאוד, כל אחת בדרכה המיוחדת. ההבדל האמיתי בין השתיים, וקבלות הפנים השונות להן זכו, לא נובעים מהאיכות האינהרנטית של הסרטים אלא משינוי קיצוני במנטליות של הקהל.

שתי הגרסאות מספרות את סיפורו של וילי סטארק (ברודריק קרופורד בגרסה הראשונה, שון פן בשנייה), מעין אידיוט סאוונט פוליטי שעולה לעמדת כוח במטרה לייצג את האינטרסים של האדם הקטן נגד השלטון המושחת. סטארק מתחיל כחקלאי פשוט ונאיבי אבל במהלך הסרט עובר שינוי עקב מגע עם המערכת הפוליטית, בוגד בעקרונותיו והופך לדמגוג עם נטיות פאשיסטיות, מושחת עוד יותר מהשלטון הישן בו נשבע להילחם. סיפורו של סטארק מוצג דרך עיניו של העיתונאי ג'ק ברדן (ג'ון איירלנד בגרסה הראשונה, ג'וד לאו בשנייה), אלכוהוליסט וציניקן, בן האצולה האמריקאית הישנה שמתעב אותה עוד יותר מסטארק עצמו. מין מוצא את מינו, וברדן מצטרף לסטארק כדי לסייע לקריירה הפוליטית הנוסקת שלו. דמויות נוספות שמופיעות בשני הסרטים: אן סטנטון (קייט וינסלט בגרסה החדשה), אריסטוקרטית צעירה ואהובת נעוריו של ברדן, שהופכת למאהבת של סטארק; אדם סטנטון (מארק ראפלו), אחיה הרופא האידיאליסט של אן, אותו מנסה לגייס סטארק עבור הפרויקטים הפילנטרופיים שלו; השופט אירווין (אנתוני הופקינס), סנדקו של ברדן שהופך לאויבו הפוליטי של סטארק; והפעילה הפוליטית סיידי ברק (פטרישה קלרקסון) שפוקחת לראשונה את עיניו של סטארק ונשארת לצידו עד הסוף המר.

הגרסה הראשונה מהווה מעין תמצית של כל הנטיות הגרועות ביותר של הקולנוע האמריקאי הקלאסי. הוא נראה כמו תיאטרון חובבים מוסרט: סטטי ומוגזם, עם דיאלוגים מאולצים ומשחק חסר תחכום. למרות שהופק ב-1949, אחרי שהקולנוע המדבר ידע כבר מספר שיאים גדולים, הסרט נראה כאילו צולם ב-1929. הוא מתעורר לחיים רק בקטעי המונטאז' שבוימו, לא במקרה, על ידי במאי אחר, דון סיגל, שיהפוך בעשורים הבאים לאחד היוצרים החשובים של הקולנוע האמריקאי. אבל, מצד שני יש בו יתרון גדול, גם אם זהו יתרון חוץ קולנועי. כל אנשי המלך היה הסרט הנכון בזמן הנכון. הוא מציג אמריקה קרועה, מושחתת, נשלטת בידי אינטרסים, והוא עושה זאת בתקופה בה הקהל היה מוכן למסרים האלה. הסרט יצא שנים ספורות אחרי סוף מלחמת העולם השנייה, תקופה של אופטימיות גדולה וגם של אכזבה גדולה, שבאה לידי ביטוי בקולנוע כבר כמה שנים קודם, בסרטים כמו שנות חיינו היפות ביותר. כל אנשי המלך מציג תמונת עולם מכוערת, אבל גם מקפיד להתחנף לקהל ולא להדאיג אותו יותר מדי. הוא מנסח בעיה, אבל תוחם אותה, פותר אותה ומסלק את הגורם הבעייתי לנצח. הקהל בתורו אכל את המסר ברצון רב והפך את הסרט ללהיט.

גרסתו השנייה של כל אנשי המלך מספרת את אותו הסיפור, אבל בשינוי אדרת. בעוד הספר והגרסה של 1949 התרחשו בהווה של תקופתם (והיו מבוססים על סיפור חייו של יואי לונג, פוליטיקאי של שנות השלושים), הסרט החדש מעביר את העלילה משום מה לשנות החמישים. הוא מצולם בסגנון "סינמטי" יותר, עם דגש רב על אווירה ושחזור תקופתי, וניתן לחתוך את הנוסטלגיה בסכין. אבל מה פשר הגעגועים לעבר? האם השחיתות הפוליטית של העבר עדיפה על זאת של היום? הסרט לא יודע להגיד. העלילה, שהייתה לינארית בגרסה הישנה, מוצגת בחדשה בהתאם לאופנה של השנים האחרונות, דרך פלאשבקים חסרי נימוק. המבנה החדש הוא משונה מאוד, כאשר החצי השני של הסרט נזכר פתאום בדמויות מרכזיות כמו אן ואדם סטנטון ומתחיל לגולל את כל סיפור חייהם. דמויות אלה, שהיו נוכחות בעיבוד הראשון לכל אורך הסרט, מופיעות בשני רק בפלאשבק קצר בתחילתו וחוזרות שוב רק באמצע. כתוצאה, החצי השני מתרכז כולו בברדן וחבריו כאשר סטארק כמעט ונעלם מהמסך, איבוד של פוקוס שהסרט לא לגמרי מתאושש ממנו. אבל הבעיות מתחילות עוד הרבה לפני. הדמויות סכמטיות ולא משכנעות, המשחק המנייריסטי (בעיקר של שון פן) יוצר הזרה בלתי רצויה, והמסרים מואכלים בכפית. אלה היו גם הבעיות של העיבוד הראשון, אבל הזמנים השתנו והיצירה לא, והמסרים הדידקטיים של כל אנשי המלך כבר לא תואמים את רוח הזמן. בעוד הקהל של 1949 היה מוכן לקבל משל פשוט ופשטני, הקהל של 2006 מסוגל לאכול אותו רק כשהוא מגיע במסגרת יצירה בת שישים שנה. הציפיות מסרט חדש הן שונות. משל כמו כל אנשי המלך היה יכול להצליח אם המסרים היו מקודדים בצורה יותר מאתגרת, יותר קשה לפיענוח. לחילופין, הוא יכול היה להצליח אם היה קשר יותר ישיר בינו לבין המציאות של ההווה. או לפחות אם היו בו דמויות בעלות פוטנציאל להזדהות. אבל כל אנשי המלך פוסח על כל הסעיפים, ונכשל.