העדשה האדישה

האינטרנט, וגם העולם האמיתי, גועשים לקראת עונת האוסקרים. ארגונים שמחלקים פרסי טרום-אוסקר הולכים ומתרבים משנה לשנה, הולכים ונהיים קולניים יותר ויותר. כל מבקר, עיתונאי או בלוגר מפרסם את הניחושים שלו ומדווח על הניחושים של השכן. חוץ ממני. הבעיה היא לא שהפרסים והטקסים והניחושים האינסופיים אינם חשובים, אלא שהם כן. הם חשובים מאוד והחשיבות שלהם היא מאוד ספציפית.

ההבחנה בין סרטי "בידור" לסרטי "איכות" ידועה לכולם. הראשונים מרוויחים כמויות דמיוניות של כסף, אבל ברוב המקרים לא זוכים למעמד של אמנות ומקשרים את שמות יוצריהם עם התרבות הנמוכה ולא הגבוהה. האחרונים אמנם לא צוחקים כל הדרך אל הבנק, אבל זוכים בסטטוס אותו לא ניתן לקנות בכסף, דרך השתתפות בטקסים ופסטיבלים. למעשה הטקסים מתפקדים כמתווכים בין סרט ה"איכות" לבין הקהל הרחב. סרטים אלה יוצאים לקראת סוף השנה, בדרך כלל בהפצה מצומצמת ועם פער זמנים משמעותי בין הפצה בתוך ארה"ב והפצה מחוצה לה. אין ציפייה, ועם דפוסי ההפצה הנוכחיים גם לא אפשרות, שהקהל ינהר לראות אותם לפני שקיבלו את אישור מחלקי הפרסים. בעוד סרטי ה"בידור" מתחרים אחד עם השני בעולם האמיתי, כאשר הצופים הם אלה שמחליטים מי ינצח ומי יפסיד, סרטי ה"איכות" מגיעים אל הקהל הרחב רק אחרי שמראש הוצמד אליהם מוניטין של מפסיד או של מנצח.

התיווך הזה יוצר תופעה מעניינת: מגמה של פיזור וגיוון בקרב סרטי ה"בידור", ושל צמצום וקונסולידציה בקרב סרטי ה"איכות". במילים אחרות, סרטי ה"בידור", בגלל שהם נולדים שווים, פועלים בשיטת "גם וגם". אף אחד לא יעלה בדעתו לגרום לצופה לראות רק את סופרמן אבל לא את בטמן או אקס-מן. עקרונית הצופה אמור לראות את שלושתם. אבל בקרב סרטי ה"איכות" נוצרת היררכיה בין הסרטים המתחרים עוד לפני שיש לצופה את האפשרות לבחור ביניהם בעצמו, ולכן השיטה הופכת ל"או או". הצופה החכם יראה קודם את הסרט שזכה במירב הפרסים, רק אחר כך, בהתאם ליכולתו וצרכיו, את הזוכים המינוריים ואולי בסוף את אלה שהיו מעומדים והפסידו. בסרטים שכלל לא היו מועמדים אין טעם להתעניין. כמובן שכמות הפרסים איננה הפקטור היחיד בהחלטות אלה, וז'אנרים וכוכבי קולנוע הם רלבנטיים מתמיד. אבל כדאי לשים לב לכמות המקרים בהם צופים יוצרים את הרושם הראשוני שלהם לגבי סרטים אותם לא ראו, אך ורק על סמך טקסים, זכיות והחלטות "דמוקרטיות" אחרות.

• (Better Off Dead (1985 מת עלייך
• (Christmas Holiday (1944
• (F for Fake (1975 ז זה זיוף
• (The Quiet (2005
• מקרה אשה (1969)
• (Baby Face (1933
• (Better Luck Tomorrow (2002
• (Super Size Me (2004 לאכול בגדול
• (The Late Show (1977
• (Swiri / Shiri (1999

שמו של Christmas Holiday מאזכר את אחד החגים המרכזיים של האומה האמריקאית, חג מאחד ופטריוטי. הסצנות הראשונות של הסרט מגבות את המימד הזה של כריסמס: מוזיקה שלווה ואופטימית, דימויים של צבא, גבורה, סמכות אבהית, אחוות גברים, וחברה נאמנה מחכה בבית. השנה היא 1944, תקופת מלחמת העולם השנייה, והחייל צ'רלי מתכונן לעזוב את בסיס האימונים כדי לטוס לסאן פרנסיסקו ולהציע נישואין לארוסתו. רגע לפני יציאתו לדרך, הוא מקבל מברק. הארוסה התחתנה עם אדם אחר. רצף האופטימיות נשבר, ליוטננט צ'רלס מייסון נזרק אל תוך העולם האפל של פילם נואר.

החייל לא מוותר ומנסה להגיע לסאן פרנסיסקו בכל זאת, כדי להתעמת עם אהובתו לשעבר. גם בזה הוא נכשל. המטוס נתקל בסופה ונאלץ לנחות בניו אורלינס. כל הדרכים ליעד חסומות. צ'רלי מחפש עזרה בעולם התחתון של ניו אורלינס ובמהרה מוצא אותה בדמותה של זונה צעירה, ג'קי. במסע אל סוף הלילה, ג'קי מספרת לצ'רלי את סיפור חייה הקודמים. עד לפני שנתיים היא הייתה נערה מכובדת, נשואה לבחור מקסים, שהתגלה כרוצח פסיכופט. הוא נתפס ונכלא, אך ג'קי ממשיכה לאהוב אותו, להגן עליו, להיות נאמנה לו לפי מיטב יכולתה. בסופו של הלילה אותו היא מבלה עם צ'רלי, יברח בעלה מהכלא וינסה להתאחד איתה.

את הסרט ביים רוברט סיודמק, אחד מהבמאים המובילים של הפילם נואר, פליט גרמני שהתמחה בצילום ותאורה אקספרסיוניסטיים. עשור וחצי לפני הוא השתתף בסרט הגרמני המיתולוגי אנשי יום ראשון, יחד עם בילי ויילדר, פרד זינמן, אדגר אולמר ואחיו, קורט סיודמק. הליהוק של Christmas Holiday הוא סוריאליסטי, בלשון המעטה. את הזונה והרוצח מגלמים זוג שחקני קומדיה מוזיקלית. הבחורה היא דיאנה דורבין, שחקנית-זמרת שהפכה לכוכבת בנעוריה, באמצע שנות השלושים. היא הייתה השחקנית האהובה על וינסטון צ'רצ'יל, בניטו מוסוליני ואנה פרנק, והייתה מועמדת לתפקיד דורותי בקוסם מארץ עוץ. תפקיד הזונה ג'קי היה לדעת רבים, כולל דורבין עצמה, הופעתה הטובה ביותר ואחת האחרונות שבהן. היא הייתה בת 22. את הרוצח מגלם שחקן-זמר-רקדן בתחילת דרכו, ושמו ג'ין קלי.

Christmas Holiday מתאר את שיאה של מלחמת העולם השנייה, תקופה של איחוד והקרבה, באופן שהוא הכל חוץ מפטריוטי. בעוד החייל מגן על אמריקה בשדה הקרב, המדינה שהוא השאיר מאחור היא מפולגת, מנוונת, לא ניתן להצילה. זהו סיפור אהבה רומנטי, אך הרומנטיקה נתקעת בגרון. הזונה נשארת נאמנה לרוצח, והחייל עומד בצד, לא מסוגל לעזור לאף אחד, גם לא לעצמו.

רוחו של גודאר מרחפת מעל מקרה אשה. ושל אנטוניוני, ושל כל במאי אירופאי אופנתי של שנות השישים. למרות שסרטו של ז'אק קתמור מתרחש בתל אביב (עם גיחה קצרה לירושלים) של 1969, העיר דומה פחות לעצמה מאשר לרומא של לה דולצ'ה ויטה, או לונדון של יצרים, או פאריז של אחת מהזייותיו הפרועות ביותר של ז'אן-לוק. קתמור מציג סיפור מופשט לחלוטין על זוג אנשים יפים וזוהרים, דוגמנית צעירה ופרסומאי מבוגר, שנפגשים, חגים זה סביב זה, ואיכשהו לא מצליחים להתחבר. אבל טקס החיזור מהווה רק חלק קטן מהסרט. הוא מתרחש על רקע מטר בלתי פוסק של דימויים של תרבות הפנאי והשפע. כל מספר דקות קתמור חותך למונטאז' דמוי-וידאוקליפ של נשים, אופנה ומוצרי צריכה, של מסיבות וריקודים, כשבפס הקול מתנגנת מוזיקת רוק קקופונית. אבל האם התמסחרות ותרבות הצריכה היו בעיות נפוצות בישראל של שנות השישים? האם תל אביב הייתה מוקד של חיי הוללות בלתי פוסקים?

ללא ספק קתמור מפגין שליטה יוצאת דופן במדיום: צילום ועריכה, טון וקצב. מקרה אשה הוא יצירה מופשטת ואקספרימנטלית, סרט שלא נראה כמותו בקולנוע הישראלי מאז ועד היום. יש רק בעיה קטנה של תוכן. במידה רבה זהו מכתב אהבה להילית קתמור-ישורון, אישתו של הבמאי המופיעה בתפקיד הראשי. אבל בעוד גיבור הסרט אינו מסוגל להתייחס אל האשה כאדם, קתמור לא מעלה שום אלטרנטיבה אחרת. כפי שהיא מוצגת בסרט, הדמות הנשית חסרת השם היא גם חסרת עומק, חסרת אינטליגנציה, חסרת עניין. קתמור לא מנסה לחדור אל תוך נפשה ובמקום זאת, כמו גיבורו, הוא מתרכז בגוף. הוא קושר אותה וחותך אותה, מאפר אותה, מלביש אותה ומפשיט אותה שוב. לבסוף, והסרט מתחיל מהסוף, הוא גם הורג אותה. למה? אולי כי אצל גודאר זה נראה מגניב.

הנה לכם ביקורת גרועה במיוחד שכתבתי לקומדיה הצרפתית ימים יפים עבור עכבר העיר אונליין.

• (The Illusionist (2006 אמן האשליות
• (Greta – Haus ohne Manner / Ilsa, the Wicked Warden (1977
• (Destricted (2006
• (Gwoemul / The Host (2006
• (La Lengua de las mariposas (1999 לשון הפרפר
• (Click (2006 קליק
• (Who'll Stop the Rain (1978 הפתיון הלבן
• (The Patsy (1964 השלומיאל
• (Gosford Park (2001 פארק גוספורד

אתמול, בשעה 21:40 סימנתי וי על אמן האשליות. מוצאי שבת, אולם 4 של לב דיזנגוף. אולם קטן אך מלא עד אפס מקום. לאורך כל חצי השעה הראשונה, הדלת נפתחת ונסגרת כל מספר שניות. להערכתי עברו דרך האולם פי אחד וחצי צופים פוטנציאליים ממספר הצופים שהוא מסוגל להכיל. האנשים נכנסים ויוצאים שוב ושוב כאשר בדרך הם מנהלים ויכוחים סוערים לגבי מקומות הישיבה. קבוצה של צופים, משני המינים, נכנסת זמן רב לאחר תחילת הסרט ומכריזה בקולי קולות שהם לא יאפשרו לאף אחד לראות את הסרט עד שלא יפנו להם את המקומות המסומנים. וכן הלאה.

אבל למה לכתוב פוסט שלם על תנאי צפייה בעייתיים. הסרט הזכיר לי זוג יצירות שמתרחשות שתיהן, כמו אמן האשליות, על קו התפר שבין המאה ה-19 למאה העשרים. במידה פחותה הוא הזכיר לי את חייו הפרטיים של שרלוק הולמס, סרטו של בילי ויילדר מ-1970, ובמידה רבה יותר את ראגטיים, ספרו של אי.אל. דוקטורוב מ-1975 שזכה לעיבוד קולנועי כושל בידי מילוש פורמן ב-1981. כמו שרלוק הולמס, הסרט עוסק בסלבריטי, בעידן שבו הסלבריטאיות היא עדיין קונספט חדש, שהפרסונה הציבורית שלו וחייו הפרטיים נכנסים לקונפליקט עקב התאהבות באישה. הדמיון לראגטיים מורכב יותר. הספר, אך לא הגרסה הקולנועית שלו, עוסק בשינוי שחל בתחילת המאה העשרים במאזן הכוחות בין הציבור הרחב לבין בעלי ההון השונים. כמו אמן האשליות, ראגטיים מתייחס מפורשות לקסם, שרלטנות והקשר עם העולם הבא, באמצעות נוכחותו של הארי הודיני, הקוסם ה"אמיתי" שהקדיש את חייו לחשיפת ספיריטואליסטים, קוסמים "מדומים". ברמה בסיסית יותר, הספר מתאר את ירידתה של האצולה הישנה (המתוארת, כמו באמן האשליות, כמנוונת ובלתי רלבנטית) ואת עלייתה של האצולה החדשה והדמוקרטית, הסלבריטאים והבדרנים. הצלע השלישית בראגטיים היא התעשייה והמסחר, המיוצגת על ידי דמויות כמו ג'יי.פי. מורגן והנרי פורד, אבל מוגבלת באמן האשליות לדמותו השולית של ג'וזף פישר, אמרגנו של הקוסם. אמן האשליות מצניע את עליית ההון הפרטי, את הקשר שלה להיחלשות האצולה מצד אחד ולכוח הכלכלי שמאחורי תעשיית הבידור מהצד השני. אולי זה יכול להסביר לפחות חלק מהבעייתיות של הסרט כמסמך שמתאר תהליכים היסטוריים, פוליטיים ואידיאולוגיים.

כמו שורטבאס וסרטים רבים אחרים מהשנים האחרונות, Destricted מנסה לעמת בין סקס לאמנות ולראות מה ייצא מזה. במילים פשוטות, זהו פורנו. פורנו, פורנו, פורנו. פורנו. שבעה יוצרים מפורסמים מעולם הקולנוע ו/או האמנויות האחרות ביימו כל אחד סרט קצר ותרמו אותו לאנתולוגיה. כל סרטון מנסה לקחת את הפעילות העתיקה בעולם וליצור ממנה משהו חדש ומעניין. חדש, רוב הזמן כן. מעניין, רוב הזמן לא.

אמנית המופע הבוסנית מרינה אברמוביץ' נותנת שיעור במנהגים בלקניים עתיקים המערבים שימוש בלתי הולם באיברי המין. האם הריטואלים אמיתיים? מפוברקים? לא יודע, אבל הם משונים נורא. הסגנון הכללי של הסרט מזכיר את פיטר גרינווי, עם פניות למצלמה, שירה וריקוד, וגם קטעי אנימציה הממחישים את הטקסים הקיצוניים ביותר. הנסיונות להצחיק די כושלים אבל האנימציה שנונה וחמודה.

הבמאי האיטלקי מרקו ברמבילה, שביים בהוליווד את איש הרס ומטען עודף, עורך יחד במהירות מסחררת מה שנראה כמו עשרות סרטי פורנו כדי ליצור מעין מגה-משגל. לא מקורי במיוחד, אבל עשוי לא רע ובעיקר קצר מאוד (כשלוש דקות) ונגמר לפני שהוא מספיק להמאיס את עצמו.

לצערי אי אפשר להגיד את זה על Death Valley של הצלמת הבריטית סם טיילור-ווד. שוט רציף של בחור מאונן באמצע המדבר, באורך שמונה דקות. אלוהים.

הצלם האמריקאי ריצ'רד פרינס חוטא באותה סטודנטיאליות מטופשת. הוא לוקח סרטון פורנו משנות השישים, מצלם אותו דרך מסך טלוויזיה ומשמיע ברקע מוזיקה מעצבנת. האם פרינס מנסה להגיד משהו על השינוי שחל בפנטזיות שלנו? חוסר שינוי? נוסטלגיה? השפעת המדיום על המסר? לא ברור.

כנ"ל אמן הווידאו-ארט מתיו בארני, שמשתוקק להגיד משהו על המיזוג בין הגוף למכונה. איך הוא עושה זאת? מצלם גוף נצמד למכונה במשך תריסר דקות.

סרטיו הקצרים של הבמאי הארגנטינאי-צרפתי גספר נואה (בלתי הפיך) הם בדרך כלל מבריקים, אך Babysitter הוא בעייתי מאוד וקשה לצפייה. לא קשה בגלל התכנים, חס ושלום, אלא בגלל האפקט הסטרובוסקופי (הבזקי אור) שבו משתמש נואה לאורך כל הסרט. הסרט מדלג בין בחור עם בובת מין לבחורה משתעשעת עם בובת דובי לסרט הפורנו בו צופה הבחור, כאשר הסטרובוסקופ מחביא את הקפיצות בין שלושת העולמות. הפואנטה אמורה להיות הבדידות של סקס, נושא לגיטימי שזוכה לטיפול פשטני ולא מעניין.

אבל אל פחד – האנתולוגיה, או לפחות חלק ממנה, עדיין שווה צפייה. סרטו של לארי קלרק (קן פארק, ילד רע, Kids) הוא לא פחות ממופתי. זהו הסרט הארוך ביותר באוסף, כ-35 דקות, והוא גם הדוקומנטרי היחיד. קלרק הגה מעין רעיון ריאליטי – לגייס בחור חובב פורנו ולאפשר לו לשכב עם שחקנית פורנו בשר-ודם. הסרט מתחיל בראיונות עם גברים צעירים שנלקטו דרך מודעה בעיתון, קלרק עצמו בוחר אחד מהם, והזוכה המאושר מראיין בתורו שחקניות פורנו ובוחר לעצמו פרטנרית. אבל העיקר הוא לא האקט המיני, אלא השיחות שמובילות אליו. קלרק חודר עמוק אל תוך הלא מודע הקולקטיבי וממצה את הנושאים שלו עד תום: למה אנחנו צופים בפורנו? איזה תשוקות הוא מספק? איזה תשוקות הוא יוצר? מה אופי היחסים ביננו לבין מה שאנחנו רואים על המסך? לצד שרלוק ג'וניור של באסטר קיטון ושושנת קהיר הסגולה של וודי אלן, זהו אולי אחד הסרטים הטובים ביותר על הצפייה בקולנוע. חכם, מצחיק, ובסופו של דבר נוגע ללב.

קליק של אדם סנדלר הוא אחד הסרטים הטובים שראיתי השנה. מוזר.