Shaving Ryan's Privates
נכתב על-ידי דניאל פאיקוב ביום יום חמישי, 11 ינואר 2007 בשעה 19:53
בתשע השנים שעברו מאז יציאתו של להציל את טוראי ראיין, הספקתי לראות את הסרט רק פעם אחת. לא אהבתי את מה שראיתי. אחרי כל הטכניקה המרהיבה חשבתי שתוכן הסרט הוא פשטני, ילדותי, חסר אמביוולנטיות. אבל זאת הייתה רק צפייה אחת ולעיתים קרובות אני רואה פעם נוספת גם סרטים שלא אהבתי, בתור מעין וידוי הריגה. מה גם שדן ברזל בנה קייס כל כך משכנע עבור טוראי ראיין. במיוחד הדגיש ברזל את האמביוולנטיות הרבה בה ספילברג מציג את הצלת החייל הגרמני סטימבוט וילי, אותו משחרר גיבור הסרט קפטן מילר, רק כדי שיופיע שוב בסוף הסרט כשהוא יותר נאצי מתמיד. היום צפיתי בסרט בפעם השנייה. אמנם דעתי לא השתנתה משמעותית, אבל לפחות עקבתי בתשומת לב רבה אחרי עלילת סטימבוט וילי והעומק הנסתר שלה.
קודם כל שאלה רטורית, האם טוראי ראיין הוא סרט על מלחמה? לא, הוא סרט על שפה. שתי דמויות מרכזיות, מילר ואפהאם, הם מורה ללשון ומתורגמן. מותם של חיילים רבים מתקשר לדיבור: של קפארצו מתאפיין בבקשות מילוליות, של וייד בהוראות מילוליות, של מליש בהשתקה. ג'קסון שואב את כוחו מהדיבור אל אלוהים, מליש פשוט משתמש בשפה כנשק. הקונפליקט הסופי של אפהאם נובע מחוסר יכולתו לתרגם מילים למעשים. סצנות רבות בסרט עוסקות בתרגום בין שפות, בהבנה לקויה של שפה, בשמיעה בעייתית, בשפת סימנים. שלוש פעמים חוזר הסרט לפרשנות של אותה המילה, FUBAR.
והגרמני? מספר דקות לפני המפגש הראשון עם סטימבוט וילי, הגרמני הסורר, מתרחשת סצנה נוספת ובה מילר ופלוגתו נתקלים באש גרמנית. תוך שהם מופגזים באופן מוחשי, החיילים מופגזים גם בתעמולה, קול גרמני מודיע להם במגאפון על השמדת פסל החירות. זהו קול לא ספציפי שאנחנו לא מגלים את מקורו או פרצופו, קול אבסטרקטי, קול שמייצג את האומה הגרמנית כולה. ובסצנה זו הדיבור הגרמני מאופיין כדיבור כוזב, שקרי. אבל אולי זה לא מספיק. כאשר סטימבוט וילי לבסוף מופיע ונתפס, הוא מנסה להתחבב על החיילים האמריקאים באמצעות דקויות של שפה. הוא מדקלם מולם אידיומים ומילות סלנג של השפה האנגלית, אותם למד מהקולנוע ההוליוודי. גם זה מעין שקר, וילי לא באמת דובר את השפה האנגלית והוא מזייף לא רק את תוכן דבריו אלא את השפה עצמה. כשגם האסטרטגיה הזאת נכשלת, וילי שולף את נשקו האחרון. הוא משתמש בשפה כדי לבגוד במדינתו ובערכיו הקודמים, הוא צועק Fuck Hitler לעבר החיילים האמריקאים. האם הפעם הוא אומר את האמת?
בוודאי שלא. ולכן מגיע לו למות. לא בגלל שהוא רוצח, אלא בגלל שעשה שימוש בלתי הולם בשפה.
0 תגובות
קטגוריות: אקשן,דרמה,כללי,שנות התשעים
- שלח אל
- Del.icio.us -
- Meneame -
- Digg
תגובה מאת דואל
התגובה נכתבה ביום יום חמישי, 11 ינואר, 2007 בשעה 19:53
פרשנות יפה – אבל אין לשכוח שטוראי ראיין הוא *כן* סרט על מלחמה ועל השפעותיה וכו'. השפה היא רובד נוסף, מרכזי אמנם, אבל משני לעומת העיסוק במלחמה.
השפה היא גם (כפי שאמרת) ייצוג לאומי, וגם איזורי (דיאלקטים שונים של אנגלית בפי אמריקאים ממדינות שונות) ומה שעובר עליה במלחמה לא יכול להינתק מהעובדה שכל הדוברים בה נמצאים בצבא, במלחמה.
אולי מצבה של הלשון בעת מלחמה שכוללת לאומים ושפות שונות הוא שיקוף למצבו של אדם במלחמה כזו? ואיך עומדת הלשון לעזר או לרועץ במצבי חירום לא מלחמתיים (ראה "בבל")?
תגובה מאת א"ש
התגובה נכתבה ביום יום חמישי, 11 ינואר, 2007 בשעה 19:53
כל הכבוד על ההבחנות! – הצלחת למצוא תוכן בסרט שצריך למצוא בו תוכן בכוח
תגובה מאת דניאל פאיקוב
התגובה נכתבה ביום יום חמישי, 11 ינואר, 2007 בשעה 19:53
אוקיי, אז הוא סרט על מלחמה. אבל מה בעצם הוא אומר על המלחמה שלא נאמר לפניו? שהמלחמה היא הזדמנות טובה למות באופן הרואי? לפי המרצה שהקרין לנו הפעם את "טוראי ראיין", הסרט מסמל את חזרת הפטריוטיזם אחרי שלושים שנה של קולנוע הוליוודי אנטי-מלחמתי. למעשה החשיבות שלו לא נובעת מהתוכן אלא מעצם זה שהוא מראה לנו מלחמה "טובה". לא במקרה הוא מתאר את מלחמת העולם השנייה, המלחמה המוצדקת והנחוצה שלגביה יש קונצנזוס מוחלט, ולא את מלחמת וייטנאם.
את "בבל" עדיין לא ראיתי אבל אולי אראה בשבוע הקרוב.