העדשה האדישה

שתי ביקורות שכתבתי לאתר של עכבר בעיר: רמז לסקנדל הפרובוקטיבי אך נצלני, ולרוץ עם מספריים הפרובוקטיבי אך דבילי.

השנה היא 1988. ליאם ניסן, חמש שנים לפני רשימת שינדלר, מגלם במאי סרטי אימה פסיכוטי. ג'ים קארי, שש שנים לפני אייס ונטורה, מזמר את Welcome to the Jungle של גאנז אנד רוזס ומתפגר ממנת יתר. פטריסיה קלרקסון, עשור-פלוס לפני שהפכה לשם מוכר, מתבזבזת בתפקיד האינטרס הרומנטי הגנרי. והסרט הוא הימור מסוכן, הפרק החמישי, האחרון והתמוה ביותר של סדרת הארי המזוהם בכיכובו של קלינט איסטווד.

בכל אחד מפרקי הסדרה, הארי נתקל בתופעה אקזוטית אחרת. בסרט הראשון זה היה ליברליזם, בשני שוטרים שלוקחים את החוק לידיהם, בשלישי נשים במדים. הפעם זוהי התשקורת. דמויות המשנה בהימור מסוכן לקוחות מעולם המדיה: קולנוע, טלוויזיה, מוזיקה, עיתונות, יחסי ציבור. הפואנטה אמורה להיות שהאלימות שהארי מבצע בעוברים ושבים אינה יכולה להשתוות לניצול הציני של סבל בידי התקשורת. וכל זה כמובן מופיע במסגרת מוצר קולנועי אלים שמנסה לתרגם סבל פיקטיבי לכסף מזומן. הרעיון נחמד, אבל הסרט אינו בדיוק מועדון קרב. הוא לא באמת מנמק את הסתירה ולא משתמש בה כדי לבטא רעיונות מורכבים במיוחד על הקשר בין אלימות לייצוגיה בתקשורת. בעיקר הוא אומר את המובן מאליו והלא ממש נכון: אדם שרואה אלימות הופך אוטומטית לאלים. מאנקי סי, מאנקי דו.

• (La Historia oficial (1985 הסיפור האמיתי
• (Shock Treatment (1981
• (Akeelah and the Bee (2006 לחלום באותיות
• (The Pick-up Artist (1987 אמן בחיזורים
• (The Fountain (2006 המעיין
• (The Devil Wears Prada (2006 השטן לובשת פראדה
• (Breach (2007  הפירצה
• (Tightrope (1984 על חבל מתוח
• סוף העולם שמאלה (2004)
• (I Walk the Line (1970  מעבר לחוק
• (Sarah Silverman: Jesus Is Magic (2005
• (Running with Scissors (2006 לרוץ עם מספריים

איך אפשר לקרוא לצמד סרטיו של קלינט איסטווד, גיבורי הדגל ומכתבים מאיוו ג'ימה? האם זוהי דואולוגיה? אריסטו מלמד אותנו שיצירה צריכה התחלה, אמצע וסוף. איסטווד סיפק אותם כבר בסרט הראשון, ובשני הוא לא ממשיך את אותו קו המחשבה, לא מפתח אותו, לא קושר את הקצוות, אלא הופך אותו אינסייד אאוט, סותר אותו.

אם המסקנה של גיבורי הדגל (ביקורת מלאה שלי כאן) הייתה שהמלחמה היא אבסורד והגבורה היא אשליה, מכתבים מאיוו ג'ימה מוסיף: כן, אבל לא לצד המפסיד. בצד היפני, הפלא ופלא, יש גבורה אמיתית לחלוטין. יש רגש, וכבוד, וכל אותן תכונות נשגבות שהיו חסרות בצד האמריקאי. גיבורים היה סרט מלחמה מזן שנות השבעים, ציני וביקורתי, מכתבים הוא סרט מלחמה כמו שהיה ניתן לראות בשנות הארבעים והחמישים, נאיבי ופטריוטי. רק לא בצד "שלנו".

המפתח לפענוח מכתבים טמון לדעתי בייצוג הדמויות האמריקאיות. בעוד היפנים מיוצגים בסרט כדמויות אנושיות, טובות והגונות, האמריקאים הם קריקטורות. בפלאשבק לביקור של קוריביאשי בארה"ב, המארחים שלו הם בעלי התנהגות ותפיסת עולם של ילדים קטנים. במהלך המלחמה, החיילים האמריקאים מוצגים כמפלצתיים, רוצחים חסרי מצפון. אם מבין היפנים יש רק דמות שלילית אחת, מבין האמריקאים יש רק חיובית אחת, חייל גוסס שמכתביו הביתה אמורים לגרום לשובים היפנים להבין שהוא… בדיוק כמוהם. האם האמריקאים באמת כמוהם? בסצנה הזאת כן, בשאר הסרט לא.

אבל מצד שני, לגמרי במקרה, שניים מתוך שלושת הגיבורים היפניים של מכתבים מאיוו ג'ימה הם בני המעמד הגבוה שזכו לבקר בארה"ב בשנים שלפני המלחמה. שניהם הפנימו את הערכים האמריקאים, מיישמים אותם במהלך הקרב על איוו ג'ימה, והזיקה שלהם למערב מרמזת על האמריקניזציה של יפן אחרי ההפסד במלחמה. המסר של איסטווד, כפי שהוא עולה מסינתזה בין שני הסרטים, הוא שהאמריקאים התרחקו מזמן מהאידיאולוגיה עליה נוסדה מדינתם, אבל המתחרים שלהם בזירה העולמית למדו את האידיאולוגיה הזאת בדרך הקשה והפנימו אותה אולי יותר מדי טוב. הם הם האמריקאים האמיתיים.

עד לפני כמה שנים הכרתי פחות או יותר כל קליפ ששודר ב-MTV. עכשיו אין לי מושג מה קורה שם. או ב-M2, שלא לדבר על שאר ערוצי המוזיקה שאני אפילו לא זוכר את שמם. יכול מאוד להיות שאנחנו בעיצומו של רנסאנס מטורף של וידאו-קליפים ואני לא יודע עליו.

אבל איכשהו לא הצלחתי להימנע מלראות כמה מהקליפים האחרונים של סמואל באייר, אותם עשה עבור גרין דיי, דה סטרוקס, ואחד בשם ג'סטין טימברלייק. "ג'סטין טימברלייק?", שאלתי את עצמי. לפני עשור פלוס-מינוס, באייר היה אחראי על כמה מהקליפים הבולטים של שנות התשעים, ובראשם Smells Like Teen Spirit של נירוונה. מה קרה לו בין לבין? איך אפשר להסביר את הפרויקטים שלו מהשנים האחרונות, בהם הוא מפגין כל כך הרבה מיומנות וכל כך מעט כישרון? איך הוא הגיע מהפשטות הנפלאה של Come to My Window לנפיחות המביכה של Wake Me Up When September Ends? מה הקשר בין Zombie למשהו כמו What Goes Around?

ליהוק של שחקנים צעירים ואופנתיים בולט למדי בקליפים של באייר: ג'יימי בל ואוון רייצ'ל ווד, לו פוצ'י וקלי גרנר, וגם סקרלט ג'והנסון. אבל כבר באמצע שנות התשעים אלייז'ה ווד השתתף ב-Ridiculous Thoughts וג'ולייט לואיס ב-Come to My Window. ההבדל הוא לא עצם ההופעה של שחקני קולנוע בווידאו-קליפים אלא באופן שבו באייר משתמש בהם. בעוד בקליפים המוקדמים נוכחותם של השחקנים תרמה ליצירות, בחדשים היא מחבלת בהן. הכוכבים האורחים הפכו לכוכבים נקודה, הקליפים הפכו למיקרו-אפוסים מגוחכים, ובאייר לבמאי פיצ'רים מתוסכל.

אבל האם זקנתו של באייר באמת מביישת את נעוריו? בעזרתו האדיבה של YouTube אפשר לנקב כמה חורים גם בתיאוריה הזאת. הנה גרסה מוקדמת של Smells Like Teen Spirit, שהיא למעשה גרסת הבמאי של באייר. ההבדל בינה לבין הגרסה שכולנו מכירים, ועליה פיקח קרט קוביין עצמו, הוא של שמיים וארץ.

הכותרת בהשראת אלן פייס, השם ייקום דמה.

לפני כמה חודשים עברתי חלקית למקינטוש ומאז חיי אינם חיים. להלן כמה מהאפליקציות שמזהמות לי את הדיסק הקשיח.

• בראוזר: Camino
• אופיס: Neo Office
• צ'אט: Colloquy, Adium, Skype
• חדשות/רס"ס: NewsFire
• וינדוז: Parallels
• הורדת קבצים חוקיים: Xtorrent
• השמעת קבצים חוקיים: iTunes, VLC
• התחברות לפיסי: Chicken of the VNC, Synergy
• שונות: Growl, QuickSilver, KisMAC

שכחתי משהו?

Half Nelson הוא סרט עשוי היטב. התסריט אינטליגנטי, הבימוי מקצועי, המשחק של ראיין גוסלינג וירטואוזי. ועדיין היה לי קל יותר להעריך את הסרט מאשר לאהוב אותו וגם ההערכה שלי אליו די מסויגת. הסרט מנסה לעשות שני דברים בו זמנית, לייצר דרמה אנושית ומרגשת וגם לנסח אמירה על המורשת של הסיקסטיז. אבל במקום ששני הנושאים יתמכו אחד בשני, הם מתנגשים זה בזה וגורעים אחד מהשני.

ההתכתבות של הסרט עם הפוליטיקה של שנות השישים לא בדיוק מתחבאת ברמת הסאבטקסט. הסרט נעצר כל כמה דקות כדי להיזכר באירועים פוליטיים מהתקופה, להקרין קטעי וידאו, לדקלם פרטים עליהם ישירות אל המצלמה. לקראת סוף הסרט ישנה סצנה קריטית ובה הגיבור מבקר בבית הוריו, זוג פליטי שנות השישים שהפכו לשמרנים, מיושנים, הפנו את גבם לאידיאולוגיה של שנות השישים. אבל מהי בעצם הפואנטה? ומה הקשר בין ההיבט הפוליטי לשאר הסרט? הגיבור, דן, מוצב כממשיך דרכם של מהפכני הסיקסטיז, אבל הדעות הפוליטיות שלו מעורפלות למדי וההישגים שלו ברורים אפילו פחות. אולי הכוונה הייתה ליצור סרט קיצוני יותר, שאינו נרתע מנקיטת עמדה, אבל התוצאה הסופית היא מצונזרת ומסורסת. יוצרי הסרט, ראיין פלק ואנה בודן, הם פעילים פוליטיים בחייהם האמיתיים, והדעות שלהם מצאו את דרכם אל התסריט. אבל סרט פוליטי הוא דבר אחד וסרט שעושה ניימדרופינג שטחי לאירועים פוליטיים הוא דבר אחר לגמרי. נראה כאילו פלק ובודן שמו את הפוטנציאל המסחרי לפני הנאמנות שלהם להיגיון הפנימי של יצירתם. אולי היה עדיף אם לא היו נוגעים בתכנים פוליטיים מלכתחילה.

• (Hud (1963 האד
• (Mary (2005
• (Sleuth (1972 משחקי בילוש
• (Half Nelson (2006
• (Across 110th Street (1972 מעבר לרחוב 110
• (Idiocracy (2006
• (Ms. 45 (1981 מלאך הנקמה
• אור (2004)
• (The Razor’s Edge (1984 חוד הלהב
• (Notes on a Scandal (2006 רמז לסקנדל

אורות הבמה, מופע מחול של להקת קמע בהשראת סרטיו של צ'רלי צ'פלין. אמנם הקשר לצ'פלין רופף עד בלתי קיים (והשימוש במנגינת הנושא מתוך רקוויאם לחלום תמוה מאוד) אבל הכוריאוגרפיה טובה והרקדנים חינניים. בוב פוסי היה גאה.

יוקרה הוא אחד הסרטים האהודים (אם כי לא הרווחיים) של השנה האחרונה. משחקי בילוש הוא מותחן נשכח (אם כי משודר לעיתים קרובות ב-Yes) משנת 1972. להלן כמה קווים משותפים בין השניים.

• שניהם סרטי מתח בעלי עלילה מפותלת ורוויית טוויסטים.
• שניהם עוסקים ביריבות בין שני גברים המתבטאת ביצירת אשליות.
• שניהם מתרחשים באנגליה ומתייחסים לשיטת המעמדות הבריטית.
• בשניהם אחד הגברים הוא בן המעמד הגבוה והשני בן המעמד הנמוך, אחד הוא בריטי "אמיתי" והשני הוא מהגר או בן למהגרים.
• בשניהם יש מוטיב של כפילים ותחפושות.
• בשניהם אישה משמשת בתור קטליזטור ליריבות בין הגיבורים אך אינה מופיעה כמעט או בכלל לאורך הסרט.

רימייק של משחקי בילוש אמור לצאת בשנה הבאה.