העדשה האדישה

קידס אין אמריקה: השלב הפרה-היסטורי

נכתב על-ידי דניאל פאיקוב ביום יום רביעי, 7 פברואר 2007 בשעה 14:35

מזה שניים או שלושה עשורים, קהל היעד העיקרי של קולנוע הוליוודי הוא בני נוער. יש בזה משהו אירוני. במשך שמונים השנים הראשונות לקיומו של המדיום, הנוער היה קבוצת הגיל הכי פחות מיוצגת על מסכי הקולנוע והכי פחות רלבנטית מבחינת הבוטום ליין. למעשה בשנות השלושים והארבעים, תקופת השיא של הקולנוע ההוליוודי הקלאסי, כמעט ולא נראו על המסך דמויות בין הגילאים חמש עשרה ועשרים, בטח שלא בתפקידים הראשיים. בתקופה זו הוליווד הכירה רק בקיומם של ילדים בתחילת שנות העשרה לחייהם, כגון מיקי רוני, ג'ודי גרלנד ודיאנה דורבין. גם סרטים אלה לא פנו לבני נוער אלא דווקא לקהל של מבוגרים, שהיו אמורים להתרפק על התמימות האבודה שלהם עצמם.

רק לקראת סוף שנות החמישים התחילה תעשיית הסרטים לחזר אחרי קהל של טינייג'רים. זה התחיל בסרטי העבריינים הצעירים, עבר בשנות השישים מטאמורפוזה לסרטי מסיבות החוף והמירוצים, ובשנות השבעים התחיל להתפזר לכל הכיוונים האפשריים: סקס, אלימות, אימה, סרטי חצות. אבל כל אלה היו סרטי אקספלוטציה, בי-מוביז, הפקות דלות תקציב שנעשו מחוץ לזרם המרכזי. הוליווד עצמה גילתה את הטינייג'ר רק כשהיא הייתה חייבת, רק אחרי שהקהל הצעיר נותר הקהל היחיד שהמשיך להגיע לבתי הקולנוע גם אחרי כניסת הווידאו והטלוויזיה בכבלים. וזה לא קרה לפני גל סרטי הנעורים של שנות השמונים.

אבל קודם נחזור קצת אחורה. להלן סרט משנת 1947, The Bachelor and the Bobby-Soxer. זהו סרט הוליוודי מוקדם יחסית שמנסה לחקור את התופעה החדשה והמשונה הזו, בני נוער, דרך עיניו של פרוטגוניסט חיצוני שמייצג "אותנו", חברי הזרם המרכזי. את הנציג הזה מגלם קארי גרנט (גיל כרונולוגי – 43), והנערה שמולו היא כוכבת העבר שירלי טמפל, כאן לקראת סוף הקריירה שלה (גיל כרונולוגי – 18, נשואה עם ילד). עד כמה שידוע לי, זהו הסרט הראשון או אחד הראשונים שמציג את תרבות הנוער כישות מובחנת, עם שפה ומנהגים שונים מאלה של דור המבוגרים. כיאה לסרט מהתקופה הזאת, ייצוג הטינייג'רים מזכיר ייצוג של חייזרים מהחלל החיצון. שימו לב לקטע הווידאו הבא.

כדאי לציין שגם הופעתו הפתאומית של סרט כזה בשנת 1947 אינה מקרית. אחרי מלחמת העולם השנייה, הכנסותיהם של האולפנים ההוליוודיים ירדו. הקהל נשאר בבית, עשה ילדים, וראה את מילטון ברל בטלוויזיה. כדי להחזיר את הצופים לבתי הקולנוע, באותה שנה הוליווד המציאה לראשונה לא רק את בני הנוער, אלא גם את היהודים (שני סרטים שעסקו בבעיה היהודית היו מועמדים לאוסקר, אחד זכה בפרס לסרט השנה), את הנשים, את חולי הנפש וקבוצות מיעוטים נוספות. גם Bobby-Soxer זכה בכבוד רב על תגליתו המרשימה. התסריטאי סידני שלדון הלך הביתה עם פרס האוסקר בקטגוריית התסריט המקורי, כשהוא מביס מועמדים כמו צ'רלי צ'פלין ומצחצחי הנעליים האיטלקי. שלדון הלך לעולמו לפני שבוע, ימים ספורים לפני יום הולדתו התשעים. שירלי טמפל בת ה-78 עדיין חייה ונושמת.

      0 תגובות

      קטגוריות: כולל וידאו,כללי,סרטי נעורים,קלאסי,שנות הארבעים

•       שלח אל
• Del.icio.us -
• Meneame -
• Digg

מצטערים, אין אפשרות לכתוב תגובות לקטע זה.