העדשה האדישה

ב-1997 ביים גארי אולדמן את Nil by Mouth. שנתיים אחריו הרים את הכפפה טים רות ועשה את אזור מלחמה. שני סרטים של שני שחקנים בריטיים מפורסמים למדי שלא ביימו סרט לפני או מאז. שניהם דרמות קודרות על משפחות בהפרעה, המכילות תיאורים קיצוניים של סקס ואלימות. בשניהם מככב ריי וינסטון, שנים ספורות לפני לצאת נקי והמעבר להוליווד. שני הסרטים מפגינים כישרון אדיר של בימוי, כתיבה ומשחק, ועם זאת שניהם פגומים ובעייתיים.

ב-Nil by Mouth המשפחה נמצאת במשבר עקב סמים ואלכוהול, באזור מלחמה עקב גילוי עריות. כמו שציין המבקר סקוט טוביאס, ההבדל בנושאים מכתיב גישה שונה: האחד מחצין בעוד השני מפנים, האחד מתפוצץ החוצה בעוד השני פנימה. Nil by Mouth הוא סרט אולטרה-ריאליסטי, מצולם במצלמה ניידת שאינה מפסיקה לזוז ומנסה ליצור תחושה של ספונטניות. הדמויות מדברות ללא הפסקה, לעיתים באופן לא מנומק ובנושאים לגמרי באנאליים. אזור מלחמה הוא ההיפך הגמור: פורמליסטי, סטאטי, שקט, מופנם. אבל בשניהם נראים כל החסרונות של סרטי במאים-שחקנים. הדגש הוא על דמויות, אינטראקציה, משחק. אין פרספקטיבה רחבה יותר, הסצנות עובדות כסצנות אך לא בהכרח מתחברות יחדיו. ולכן, למרות העיסוק בנושאים גדולים וחשובים, שני הסרטים מתקשים לגבות את היומרה. Nil by Mouth חוטא בשטחיות, סיפוק הסברים פשטניים לבעיות מורכבות. אזור מלחמה מתאר את הסיטואציה באופן אינטליגנטי, אך אין לו שום דבר אינטליגנטי להגיד עליה. הראייה שלו צרה מדי. במקום להציג את גילוי העריות מנקודת המבט של אחד המשתתפים, הוא מציג אותו דרך דמות שלישית. במקום לחדור לתודעה של המבצע או של הקורבן, הוא נשאר בחוץ ומסתפק בהשלכות האירוע על אדם שאינו מסוגל להבין אותו. שני הסרטים מצליחים ליצור ריאליזם עמוק, ולפעמים גם הזדהות עמוקה, אך לא הבנה עמוקה.

שתי ביקורות באתר של עכבר העיר: הרוחות של גויה המביך ומגדלי התאומים המחורבן.

אינלנד אמפייר הוא סוג של משהו.

Even smiling makes my face ache …

ניגשתי ל-Crank, סרטם הראשון של בראיין טיילור ומרק נוולדין, בזהירות רבה. ציפיתי לביזיון, גיליתי להפתעתי סרט בעל ערך בידורי רב, מודע לעצמו ואפילו, איך לומר, אינטליגנטי. רוב המבקרים מגדירים את Crank כשילוב בין מי רצח אותי לספיד ואין סיבה שלא להצטרף לעדר. הרוצח השכיר צ'ב צ'ליוס (ג'ייסון סטאתם) מגלה שלגופו הוזרק קוקטייל סמים אקזוטי שיגרום למותו אם לא ישמור על זרימת אדרנלין מוגברת. הוא יוצא למסע ברחבי לוס אנג'לס בניסיון למצוא תרופת נגד ולהעניש את האשמים במותו הפוטנציאלי, אך הנקמה תופסת מקום משני לעומת רצף בלתי פוסק של תנועה קינטית. כדי להימנע מהשפעת התרופה צ'ליוס נוהג במהירויות גבוהות, מרביץ לאנשים אקראיים, צורך סמים, שודד, רוצח ובאחד משיאי הסרט מקיים יחסי מין בצורה שאינה לגמרי מתקבלת על הדעת. יוצרי הסרט מצאו דרך גאונית לתת לקהל חובבי האקשן בדיוק את מה שהוא רוצה, והרבה ממנו. צ'ליוס הוא stand-in עבור הצופה בעולם הקולנוע, מכור לאקשן וחוויות קיצוניות, מוכן לעשות הכל רק כדי להמשיך לנוע. האנלוגיה היא ברורה - הפחד ממוות הוא בראש ובראשונה פחד משעמום. המרדף אחרי ריגושים זולים מעולם לא היה כה נוגע ללב.

שתי ביקורות באתר של עכבר העיר: מספר 23 הכמעט מפתיע לטובה והפשע נגד האנושות שהוא גוסט ריידר.

• (La Science des rêves (2006 מדעי החלום
• (Lone Star (1996 כוכב בודד
• (World Trade Center (2006 מגדלי התאומים
• (El Laberinto del fauno (2006 המבוך של פאן
• (Cool Hand Luke (1967 המורד
• (Exotica (1994 אקזוטיקה
• (Tristram Shandy: A Cock and Bull Story (2005 טריסטרם שנדי

ריוהיי קיטאמורה הוא דמות קאלט ידועה ברוב העולם התרבותי. חוץ מישראל. הבמאי היפני, מעין גרסה צעירה יותר של טאקשי מיקה, היה אחראי עד כה על שבעה סרטים באורך מלא, כאשר את רוב המוניטין שלו הוא חייב לשניים מתוכם: Versus משנת 2000, ו-Azumi משנת 2003. את הסרט המאוחר יותר - דרמת אקשן על נערה סמוראית בעלת חצאית מאוד, מאוד קצרה - ראיתי לפני כשנה. התרשמתי מאלמנטים מסוימים, התאכזבתי מהמכלול וכעת אני זוכר אותו בקווים כלליים בלבד.

השבוע השלמתי גם את Versus, סרט מוקדם ודל תקציב של קיטאמורה. קומדיית ספלאטר-אמנויות-לחימה זו מתארת גנגסטרים יפניים נלחמים בצבא של חיים-מתים ביער קסום. שם המשחק הוא אקססיביות. יש כאן המון אקשן, המון אלימות, המון פעלולי צילום ועריכה, ובעיקר המון הומור ומאגניבות, או לפחות ניסיונות לייצר אותם. הסגנון נלקח מקומדיות האימה המוקדמות של סם ריימי, מסרטי הגנגסטרים ההיפראקטיביים של גאי ריצ'י, ומהצירוף בין מיסתיקה-מכות-יריות-מעילי-עור של מטריקס. אבל הכמות באה על חשבון איכות. האקשן קומפטנטי אך לא מלהיב, ההומור דבילי אך לא מצחיק, והסרט כה מונוטוני שהוא ממצה את עצמו הרבה לפני סיומו. שטחיות היא כמובן אלמנט מובן ומבורך בסרטי אקשן, אך הדחייה הקיצונית של קיטאמורה של כל איפיון דמויות או רגש בר זיהוי יוצרת סרט אטום ולא מעניין.

ניתן למצוא ב-YouTube מספר טריילרים אבל כדי לקבל את האפקט המלא כדאי לצפות בקטע הבא שנשלף מהסרט ללא עריכה נוספת. אמנם הסצנה היא מסוף הסרט, אך אין חשש לספוילרים. זה לא כאילו שיש בו עלילה.

• (Ghost Rider (2007 גוסט ריידר
• (Stranger Than Paradise (1984 זרים
• (The Godfather: Part III (1990 הסנדק 3
• (The Godfather: Part II (1974 הסנדק 2
• (Fight for Your Life (1977
• (Freeze Me (2000
• (Versus (2000
• (Goya’s Ghosts (2006 הרוחות של גויה
• (The Spiral Staircase (1945 המדרגות הלולייניות

לכבוד קורס במותחנים צפיתי במדרגות הלולייניות, סרטו של רוברט סיודמק מ-1945. סיודמק הוא אחת הדמויות המרכזיות של הפילם נואר של שנות הארבעים והחמישים, והמדרגות הלולייניות הוא אמנם אחד הסרטים הכי נחשבים שלו אבל לדעתי הוא די זניח (על סרט פחות זניח של סיודמק כתבתי כאן). רוב העניין בו מצוי בשילוב המוזר בין פילם נואר למותחן אימה גותי למשהו כמו סרט סלאשרים מודרני, ובכמה סצנות בודדות המבוימות באופן וירטואוזי. בהתחלה חשבתי להעלות ל-YouTube את סצנת הרצח הראשונה, אבל לבסוף העליתי את הקטע הבא, ובו לא קורה פחות או יותר כלום. גיבורת הסרט, נערה יתומה ואילמת, חוזרת ברגל לבית מעסיקיה. בינתיים יום הופך ללילה וגשם מתחיל לרדת.

שתי ביקורות די.וי.די. באתר של עכבר העיר: הילדים של מחר האובר-רייטד, והשטן לובשת פראדה שאינו רייטד בכלל.