העדשה האדישה

ב-1997 ביים גארי אולדמן את Nil by Mouth. שנתיים אחריו הרים את הכפפה טים רות ועשה את אזור מלחמה. שני סרטים של שני שחקנים בריטיים מפורסמים למדי שלא ביימו סרט לפני או מאז. שניהם דרמות קודרות על משפחות בהפרעה, המכילות תיאורים קיצוניים של סקס ואלימות. בשניהם מככב ריי וינסטון, שנים ספורות לפני לצאת נקי והמעבר להוליווד. שני הסרטים מפגינים כישרון אדיר של בימוי, כתיבה ומשחק, ועם זאת שניהם פגומים ובעייתיים.

ב-Nil by Mouth המשפחה נמצאת במשבר עקב סמים ואלכוהול, באזור מלחמה עקב גילוי עריות. כמו שציין המבקר סקוט טוביאס, ההבדל בנושאים מכתיב גישה שונה: האחד מחצין בעוד השני מפנים, האחד מתפוצץ החוצה בעוד השני פנימה. Nil by Mouth הוא סרט אולטרה-ריאליסטי, מצולם במצלמה ניידת שאינה מפסיקה לזוז ומנסה ליצור תחושה של ספונטניות. הדמויות מדברות ללא הפסקה, לעיתים באופן לא מנומק ובנושאים לגמרי באנאליים. אזור מלחמה הוא ההיפך הגמור: פורמליסטי, סטאטי, שקט, מופנם. אבל בשניהם נראים כל החסרונות של סרטי במאים-שחקנים. הדגש הוא על דמויות, אינטראקציה, משחק. אין פרספקטיבה רחבה יותר, הסצנות עובדות כסצנות אך לא בהכרח מתחברות יחדיו. ולכן, למרות העיסוק בנושאים גדולים וחשובים, שני הסרטים מתקשים לגבות את היומרה. Nil by Mouth חוטא בשטחיות, סיפוק הסברים פשטניים לבעיות מורכבות. אזור מלחמה מתאר את הסיטואציה באופן אינטליגנטי, אך אין לו שום דבר אינטליגנטי להגיד עליה. הראייה שלו צרה מדי. במקום להציג את גילוי העריות מנקודת המבט של אחד המשתתפים, הוא מציג אותו דרך דמות שלישית. במקום לחדור לתודעה של המבצע או של הקורבן, הוא נשאר בחוץ ומסתפק בהשלכות האירוע על אדם שאינו מסוגל להבין אותו. שני הסרטים מצליחים ליצור ריאליזם עמוק, ולפעמים גם הזדהות עמוקה, אך לא הבנה עמוקה.