שתי ביקורות באתר של עכבר העיר: עדות שבורה ובקצב פראי. בלי מילות תואר.
0 תגובות
קטגוריות: כללי,מחזמר,מתח,עכבר העיר,קומדיה,שנות האלפיים
0 תגובות
קטגוריות: כללי,רשימת צפייה
שתי ביקורות באתר של עכבר העיר: החוזה האיום ולבבות בודדים הנורא.
0 תגובות
קטגוריות: כללי,מתח,עכבר העיר,פילם נואר,שנות האלפיים
לראשונה נתקלתי במותחן האימה Fallen, או בשמו העברי, נקודת מגע, אי שם בתחילת שנת 1998. הסרט יצא, נכשל בקופות, אבל משום מה לא נעלם לגמרי מהתודעה. שמו ממשיך לצוץ בביקורות ומאמרים עד היום. לא רע יחסית לסרט ז'אנר איזוטרי בן קרוב לעשור. צפיתי בו באיחור אופנתי והתרשמתי מאוד. הסרט אמנם לא לגמרי עובד כמותחן ולכן הסלידה של הצופים ממנו ברורה. אבל ישנם כמה דברים מעניינים שהוא עושה, ועושה היטב.
כל צפייה בסרט עלילתי מכילה בתוכה חוזה בלתי כתוב בין הצופה ליוצר. מספר הכללים הוא רב, ואחד המרכזיים שבהם הוא בנושא הדמויות. אנחנו אולי חושבים שאנחנו רוצים לראות דמויות מקוריות, בלתי שגרתיות, בלתי צפויות. אבל אנחנו לא. דמויות בסרט חייבות להיות קונסיסטנטיות. יש פרוטגוניסט ואנטגוניסט, יש דמות ראשית ודמות משנית. יש הפרדה ברורה ביניהם וההפרדה צריכה להישמר לאורך כל הסרט. בלי ההפרדה הזאת, הצופה מתבלבל, לא יודע מה הוא רואה. נקודת מגע שובר את הכלל הזה והתוצאות הן מרהיבות.
גיבור הסרט הוא אכן קונסיסטנטי. הכי קונסיסטנטי שיש – זהו דנזל וושינגטון. הוא מגלם בלש משטרה החוקר סדרה של מקרי רצח ביזאריים. הרציחות לא עוקבות אחרי הכללים הצפויים של סיבה ותוצאה. שיטת הרצח זהה, אבל אין מניע והרוצחים הם שונים. למעשה הרוצח ברצח אחד הוא הנרצח ברצח הבא. עם הזמן מגלה וושינגטון שהרוצח הוא לא אדם (קרי: דמות) אלא השטן בכבודו ובעצמו. השטן עובר מגוף לגוף וגורם לגוף המארח לעשות את רצונו.
אנחנו מכירים אנטגוניסט שהוא דמות, אבל מהו אנטגוניסט שאינו דמות? אפשר לזהות דמות. יש לה פרצוף. לפרצוף קוראים "שחקן". כשמנתקים את הקשר בין הפרצוף לתכונה שמגדירה אותו כאנטגוניסט, מה נשאר? מה שנשאר בנקודת מגע היא המצלמה, וכאן נכנסת ההברקה הגדולה השנייה של הסרט. השטן הוא המצלמה, המצלמה היא השטן. אנחנו לא יכולים לראות אותו, אבל אנחנו יכולים לראות את נקודת מבטו. איכות הצילום משתנה, הפריים מתעוות, הקונטרסט והצבעים הופכים להיות חדים יותר. והפלא ופלא, אנחנו כבר לא צריכים דמויות קונסיסטנטיות. המצלמה יכולה לחדור לתוך כל אחד ואחד מהאנשים על המסך.
שנה וחצי אחרי הכישלון הקופתי של נקודת מגע, סרט אחר ניסה לשבור את הכללים בנושא דומה אך בצורה שונה. קראו לו החוש השישי.
0 תגובות
קטגוריות: אימה,כללי,מתח,פילם נואר,שנות התשעים
בעקבות המלצתו של יוני בינרט, צפיתי בהון משותף, סרטו של אלכס דה לה איגלסיה. כמו עם שני סרטיו האחרים של דה לה איגלסיה שראיתי בעבר, יצאתי ממנו ברגשות מעורבים. הוא הדהים אותי ועיצבן אותי. הוא ריתק אותי ושיעמם אותי. הוא הבטיח הרבה וקיים מעט מדי. האם נהניתי? התאכזבתי? אני לא יודע להגיד.
כרמן מאורה מככבת כחצי אחד של משפחה קשת יום. היא ובעלה לא מצליחים לסגור את החודש, עובדים בעבודות מזדמנות, רבים על כסף ומעמד. יום בהיר אחד, במסגרת עבודה כמתווכת דירות, מאורה מצליחה לחסל שתי ציפורים במכה אחת. היא נופלת על דירת חלומותיה וגם מוצאת סכום כסף דמיוני בדירה אחרת באותו הבניין. מאורה משתכנת בדירה ומנסה לחלץ את האוצר, אך דיירי הבניין האחרים שמו את עיניהם על הכסף עוד לפניה והם לא מתכוונים להיפרד ממנו. הדיירים יוצאים לקרב עד המוות נגד הפולשת, והם לא יעצרו במרמה, פיתוי מיני או אלימות פיזית כדי להשיג את מבוקשם.
הון משותף מכיל את כל המרכיבים הדרושים לסאטירה בועטת ונושכת על הדברים אותם בני אדם רגילים מסוגלים לעשות תמורת כסף, אבל משום מה הסאטירה מרימה את ראשה לעיתים רחוקות בלבד. דה לה איגלסיה לא מפחד מאלימות פיזית או נפשית, והסצנות בהם הוא מאבד לחלוטין את הצפון מהוות כמה משיאי הסרט. אבל את רוב זמן המסך הוא מעדיף לבזבז על שטויות. דה לה איגלסיה מציג אסופת דמויות גדולה מדי, ואז מחליט לבלות זמן עם כל אחד ואחד מהדיירים. כמו בשאר סרטי הבמאי, כל הדמויות הן ממילא קריקטורות מסוג זה או אחר, ולכן ההחלטה לדחות את רוב המטעמים לשעה השנייה של הסרט היא תמוהה בלשון המעטה. בינתיים הצופה חד העין מעסיק את עצמו באיתור רפרורים לאינספור סרטים של היצ'קוק, לדייר של פולנסקי, אפילו למטורף, מטורף, מטורף העולם של סטנלי קריימר. רק לקראת אמצע הסרט, דה לה איגלסיה חושף את קלפיו ונותן לנו חצי שעה של קומדיה מטורפת, אלימות קשה, וביקורת עוקצנית. ואז גם זה נגמר. סוף הסרט מכיל קומדיה, אקשן, ושלל התרוצצויות, אבל זהו סוף של סרט ז'אנר. ברמה התמאטית לא קורה בו שום דבר מעניין. חיכיתי לסוף יותר פוליטי, יותר מדמם, יותר משהו. אבל לא. זהו האפי אנד לכל דבר. וחבל.
0 תגובות
קטגוריות: כללי,מתח,סאטירה,קולנוע אירופאי,קומדיה,שנות האלפיים
1 תגובה
קטגוריות: כללי,רשימת צפייה
כמו שכל חוקרת פמיניסטית תשמח לספר להם, הקולנוע הוא כלי גברי שנועד להפעיל אלימות על האישה. אבל כוחה של אלימות זו הוא בעקיפות שלה, בשקיפות שלה. היא לא אמורה להיות נראית לעין הבלתי מזוינת. הדברים הופכים למעניינים יותר כשהאלימות היא ישירה, בלתי אמצעית, פיזית. להלן שלושה קטעים בהם גבר מפעיל אלימות על אישה. שלושתם לקוחים מהקולנוע ההוליוודי הקלאסי, ולכן כדאי לשים לב לדינמיקה בין העידון היחסי של הוליווד הישנה (ושניים מתוך שלושת הבמאים היו ידועים ברגישות המעודנת שלהם) לבין היעדר מוחלט של תקינות פוליטית. כדאי גם לשים לב שהאלימות היא קיצונית יותר ככל שהסרט מוקדם יותר, ולכן סידרתי את הקטעים בסדר כרונולוגי הפוך. אה, כן. ושלושת הסרטים הם קומדיות.
סיפור פילדלפיה (1940). במאי: ג'ורג' קיוקור. משתתפים: קארי גרנט, קתרין הפבורן.
אשתו השמינית של כחול הזקן (1938). במאי: ארנסט לוביטש. משתתפים: גארי קופר, קלודט קולבר.
(Nothing Sacred (1937. במאי: ויליאם וולמן. משתתפים: פרדריק מארץ', קרול לומברד.
0 תגובות
קטגוריות: כולל וידאו,כללי,קומדיה,קלאסי,רשימות,שנות הארבעים,שנות השלושים
לכבוד צניחת הדולר הבאה עלינו לטובה, העליתי ל-YouTube את הסצנה הבאה מתוך סרטו של אלן ג'יי. פאקולה, במעגל הכסף. הסרט הוא מ-1981, כמעט עשור אחרי תקופת השיא של פאקולה בתחילת-אמצע שנות השבעים. הוא מציע מעין שילוב מוזר בין מותחן פרנואידי, ז'אנר בו התמחה פאקולה עד אז, לבין מלודרמה נשית, בסגנון הקולנוע ההוליוודי של שנות הארבעים. הצירוף לא ממש עובד, אבל מציע הצצה מעניינת אל תוך העולם הפיננסי של התקופה, נקודת מפנה בין הליברליזם של שנות השבעים לתאוות הבצע הרייגניסטית של שנות השמונים. למרות החשיבות של הנושא בתקופה זו, עולם הכלכלה נעדר מהקולנוע לאורך שנות השמונים. רק ב-1987 נזכר בו אוליבר סטון ועשה את וול סטריט, אבל בשלב הזה הבורסה התמוטטה והחגיגה נגמרה. לקראת סופו של במעגל הכסף, מופיע המונטאז' הבא (מונטאז' מפורסם אחר של פאקולה ניתן לראות כאן), המתאר את קריסתו של הדולר ונפילת הבורסות ברחבי העולם.
0 תגובות
קטגוריות: דרמה,כולל וידאו,כללי,מתח,ניו הוליווד,שנות השמונים
Shadowboxer הוא סרט גרוע. איום. נוראי. במטא-קריטיק הוא קיבל ציון של 33. בעגבניות הוא קיבל 21. נהניתי ממנו יותר מכל סרט "טוב" שראיתי בחודשים האחרונים.
הלן מירן וקובה גודינג ג'וניור מככבים בתפקידים הראשיים. הוא בנה המאומץ וגם המאהב שלה. שניהם רוצחים שכירים. מולם יש זוג שחור-לבן נוסף: ג'וזף גורדון לוויט (הילד ממפגשים מהסוג האישי ובריק) והקומיקאית כבדת הגוף מו'ניק. האנטגוניסט הוא סטיבן דורף. בסצנה הראשונה בה הוא מופיע, דורף מבצע מעשה סדום באחד מחבריו עם מקל ביליארד שבור. וזה ממשיך משם.
התסריט של ויליאם ליפז הוא גיבוב של דמויות לא סבירות, מעשים לא הגיוניים, מערכות יחסים ביזאריות. כל סצנה שנייה מכילה אלימות קשה, מין מעוות או סתם טעם רע. איך צופים בסרט כזה? אפשר להתרעם. אפשר פשוט לצחוק עליו. ואפשר להבחין בכישרון של הבמאי לי דניאלס, בערך האסתטי של הצילום והעריכה, ולתת לסרט הזדמנות. שזה בדיוק מה שעשיתי. קיבלתי חוויה קולנועית נדירה, סרט שמדבר על הורים וילדים, גזע וגיל, אהבה ומיניות, חובה ומוסר, ברמה שונה לחלוטין מכל מה שניתן לראות בקולנוע האמריקאי ואולי העולמי. הטעם הרע הוא לא היעד הסופי אלא האמצעי. הסרט משחרר לצופה את כל הסתימות במוח, גורם לו לפקפק בכל מה שידע לפני ובונה עבורו עולם חדש, עשיר ומרתק. מאז שנות השבעים, קולנוע למבוגרים לא נראה כך.
0 תגובות
קטגוריות: דרמה,כללי,פולחן,פילם נואר,שנות האלפיים
0 תגובות
קטגוריות: כללי,רשימת צפייה