העדשה האדישה

טוב, ראיתי את "סאנשיין" והתאכזבתי קשות.למה, דני, למה? למה לקחת את Event Horizon שהיה סרט מד"ב-אימה סביר בזכות עצמו ולעשות אותו שוב? אני רציני. מלבד התמה הדתית-גיהנומית(שהוסיפה את מימד האימה והייתה תוספת מגניבה למדי, יש לציין) של הסרט המוקדם יותר, סאנשיין בעצם לוקח סצנות שלמות-אחד לאחד-ומעתיק אותם, וללא הצלחה יוצאת דופן. האימאג'ים יפים מאוד, יש כמה הברקות צילומיות מרתקות, פס הקול של underworld יצא נהדר (אם כי קצת בריאן אינו) והשחקנים מצוינים אבל זה לא הולך לשום מקום…סתם שישים-שבעים מיליון דולר שילכו לעזאזל. אני לא צופה קהל רב לסרט כ"כ ממוחזר ומשעמם. כן, ניקרתי קצת באמצע, ומאז "סולאריס" של סודרברג זה לא קרה לי. וגם משם בויל לקח קמעה, וגם מ"אודיסיאה בחלל" וגם מ"הנוסע השמיני".אוף, איך נפלו גיבורים. מה סרט המד"ב הגדול הבא שעתיד לאכזב אותי? מאיפה תבוא הישועה?אין לי כוח לחכות שנתיים ל"אוואטר" וקופולה לעולם לא יעשה את שלו. אוף. אולי לפול אנדרסון יש איזשהו פרויקט קרוב?
ואגב, הנה שאלה: ראית את "לשאוב אבק בעירום בגן עדן" של בויל?(פרויקט ניסיוני כזה, סרט שהבי.בי.סי הזמינו ממנו, צולם ב-DV ועלה קצת פחות ממיליון לירות שטרלינג). מדובר ב-75 הדקות המטורפות שראיתי בחיי, מעין סאטירה מפלצתית על מעמד הפועלים ועל סוכנים מדלת-לדלת("גלנגרי גלן רוס" על סטרואידים) עם הופעה קיצונית והיסטרית מאת טימות'י ספול הגדול. לא ממש החלטתי אם נהניתי או לא, אבל אי אפשר להוריד את העיניים לשניה. מה קרה לבויל בשנים האחרונות? הוא אף פעם לא היה אוטר אלא יותר מומחה ז'אנרים(המותחן ההיצ'קוקי ב"חברים לרצח", אימת זומבים ב"28 יום אחרי", פנטזיות ילדים ב"מיליונים" ועכשיו מד"ב הגותי ב"סאנשיין"), אבל בסרטיו המוקדמים הייתה הקינטיות והמקצוענות שאיפשרה התעלמות מאי-אלו בעיות נאראטיב וקצב(הבנאדם יודע להעמיד סצנה ולהזיז מצלמה, גם בסרטיו הפחות-טובים). אולי זו העבודה עם אלכס גארלנד כתסריטאי? דומה שגארלנד נובר עמוק בהיסטוריה של הקולנוע ושולף משם את כל הקלישאות והמבנים התסריטאיים העבשים ביותר תוך כדי תקווה שבויל הריאקציונר יהפוך אותם על הראש. זה לא ממש הולך להם. ואגב, הבנתי מחבר לונדוני ש"28 שבועות אחרי" טוב בהרבה מזה שקדם לו.

וכן, נהיה לי חשק. מחרתיים אחזיר את Cocain Cowboys התיעודי והמרתק(על תעשיית הקוק הגדולה במיאמי של הסבנטיז והאייטיז) ואקח שוב את "נקודת מגע". אני מנסה לחשוב על עוד סרטים שבהם המצלמה לוקחת על עצמה את תפקיד האנטגוניסט בצורה כ"כ ישירה, אבל בגלל שמאוחר ואני מסטול וכל מה שבא לי לראש הם סרטי אימה שונים(כשמדובר, בעצם, בכלי שכיח למדי בז'אנר, ה-POV של הרוצח שקרב עם הסכין או המגהץ או המה-שזה-לא-יהיה), אוותר ואתן לך-הצלול יותר מביננו, אני מניח-למצוא כמה דוגמאות נוספות, לאו דווקא מסרטים שבהם זה מקובל.

לי אישית "נקודת מגע" גרם לחשוב דווקא על "המציצן" של מייקל פאוול. אכן יש סרטי מתח ואימה רבים (וגרועים) בהם רואים את נקודת מבטו של האנטגוניסט בלי לראות את האנטגוניסט עצמו, אבל "נקודת מגע" הולך צעד אחד קדימה בכך שאין למעשה אנטגוניסט מחוץ לנקודת המבט. זה מה שעושה את ההבדל בין כלי שטחי (שאמור ליצור הזדהות עם האנטגוניסט אבל לדעתי לא יוצר אותה בפועל) לבין שימוש מורכב במדיום.

רוב האנשים שאת דעתם אני מעריך התאכזבו מ"סאנשיין". אני לא ראיתי עדיין, למרות שהיו כבר שתי הזדמנויות לעשות זאת, ואני קצת סקפטי. נדמה לי שאני בין האנשים הבודדים בעולם שאהבו גם את "חיים לא רגילים" וגם את "החוף" (אבל לא את "מיליונים"). אם ירצה השם, אראה "סאנשיין" בימים הקרובים ואתאכזב בהתאם.

דניאל, אל תרגיש לא בנוח בנוגע ל"חיים לא רגילים". אני איתך בעניין וחושב שהוא סרט נפלא. "החוף", לעומת זאת, אמנם זורם, וזורם טוב, אבל בסופו של דבר הסרט היה מעיק למדי. ואם תוסיף לזה את הסיפור שמאחורי ההפקה(הרס החוף) אזי מתקבל סרט בעייתי למדי שאני הייתי מעדיף לו הוא לא היה.

אני זוכר את נקודת מגע הייטב, אכן סרט מענין.
לא מדובר בשטן, אלה באיזה מלאך חבלה נמוך יותר, שיש דרך לחסלו.