העדשה האדישה

אז מה, מישהו שמע על מג לי צ'ין?

בחצי הדרך בין ימי יין ושושנים לבין רקוויאם לחלום, נמצא הדחיפה לצמרת, סרטו של הרולד בקר מ-1988. כל השלושה מתארים מערכת יחסים המתפרקת לגורמים עקב התמכרות בני הזוג לסמים או אלכוהול. ימי יין ושושנים מטפל בנושא ההתמכרות במסגרת של דרמה רצינית, ורקוויאם לחלום גובל בסרט אימה, אך הדחיפה לצמרת בוחר בדרך שלישית. ניתן להגדיר את סגנון הסרט כקאמפ. קיצוני. טהור. טוטאלי. המשחק (של ג'יימס וודס ושון יאנג) הוא תיאטרלי ומוקצן, העלילה מתרוצצת באופן שרירותי בין שיאים לשפלים, בין אושר לסבל. האם זוהי קומדיה? פרודיה? האם ההומור מקרי או מכוון? לא ברור. הקונספט הבסיסי מציע ביקורת חריפה למדי על אתוס המצליחנות האמריקאי ועל האידיאלים היאפיים של שנות השמונים. אך מרוב היער, שנראה כמו מלודרמה זולה משנות החמישים, קשה לראות את העצים.

שימו לב לסיקוונס הבא. קודם החבר מדרדר לסמים את הבעל, דקה לאחר מכן הבעל משחית את האישה.

• (Darling Lili (1970 דרלינג לילי
• (The Boost (1988 הדחיפה לצמרת
• (Fort Apache (1948 מבצר האפאצ'ים / פורט אפאש
• (Death Proof (2007 חסין מוות
• (Crimson Tide (1995 כוננות מיידית
• (The Blue Gardenia (1953
• (Class of 1984 (1982 מחזור 1984
• (Clerks II (2006 מוכרים בלבד 2

שתי ביקורות באתר של עכבר העיר: סקופ הדבילי של וודי אלן וזודיאק המופתי של דיוויד פינצ'ר.

• (Vice Squad (1982
• (Molière (2007 מולייר
• (Beerfest (2006 פסטיבל הבירה
• (Ministry of Fear (1944
• (The Choirboys (1977
• (The Good German (2006 הגרמני הטוב
• (Babel (2006 בבל
• (The Queen (2006 המלכה
• (Overlord (1975
• (The Thing (1982 היצור
• (My New Gun (1992

שני סרטים. אחד ישן, אחד חדש. אחד בריטי, אחד אמריקאי. אחד איזוטרי ודל תקציב, אחד הפקה הוליוודית עם במאי-כוכב ושחקנים בעלי שם. שניהם מצולמים בשחור לבן, שניהם עוסקים במלחמת העולם השנייה, שניהם מנסים לשחזר גם את המראה וגם את התכנים של סרטי התקופה. Overlord של סטוארט קופר והגרמני הטוב של סטיבן סודרברג.

הגרמני הטוב הוא אחד הפרויקטים האמנותיים של סודרברג, במאי שדוגל בשיטת "אחד בשבילי, אחד בשביל האולפן" שהייתה פופולרית בהוליווד של אמצע המאה שעברה. מאז תקופת השפל שלו בשנות התשעים, סודרברג מנסה לשלב בין סרטי ז'אנר מסחריים לסרטים שפונים לקהל מצומצם יותר. וכך, בין אושן 12 לאושן 13, הספיק לביים גם את Bubble דל התקציב והניסיוני, וגם את הסרט הנ"ל. למרות שהגרמני נראה על פניו כדרמת אוסקרים סטנדרטית, עם תקציב מכובד ושחקנים כמו ג'ורג' קלוני, קייט בלאנשט וטובי מגווייר, זהו למעשה סרט אישי, ואולי אישי מדי. סודרברג משחזר את הסגנון ההוליוודי הקלאסי על בוריו: הסרט מצולם בשחור לבן, באולפן ולא בלוקיישן, עם עדשות וציוד סאונד שיכול היה להתקיים בשנות הארבעים. זוהי מעין דרמה בלשית ובה עיתונאי אמריקאי (קלוני) חוקר שחיתות בצמרת בברלין שאחרי סוף מלחמת העולם השנייה, יחד עם המאהבת שלו מהתקופה שלפני המלחמה (בלאנשט), שהפכה בינתיים לנערת ליווי. הסרט מודע לעצמו באופן קיצוני, וכל כמה סצנות עורך מחווה לפילם נואר קלאסי אחר. פעם זהו יחסי חוץ, פעם קזבלנקה, פעם האדם השלישי. אפילו צ'יינה טאון מגיח להופעת אורח קצרה. אך מרוב המחוות לא נשאר יותר מדי סרט. הדמויות פלקטיות, הסיפור לא מעניין, האמירות על עמימות מוסרית לא משכנעות. אפילו הצילומים (סודרברג עצמו צילם תחת שם בדוי) נראים יותר עמוסים ומכוערים מאשר אסתטיים או אקספריסיביים. הבמאי דואג לשלב אלמנטים שלא הייתם יכולים לראות בקולנוע של שנות הארבעים, כמו אלימות קשה, סקס בוטה ושפה גסה, אך כל אלה תורמים לסרט רק עד רמה מסוימת. קלוני ובלאנשט קורסים תחת המשחק המנייריסטי והסרט מתעורר לחיים רק כאשר טובי מגווייר (בתפקיד חייל אמריקאי שטני) או רובין וייגרט מדדווד (בתפקיד זונת משנה) מופיעים על המסך.

Overlord של סטוארט קופר הופק ב-1975 וכמעט ולא נראה על המסכים עד עצם היום הזה. הוא קיבל מספר פרסים בפסטיבל ברלין של אותה שנה, אך זכה להפצה מצומצמת בלבד, נעלם, הוקרן בערוץ Z המיתולוגי בשנות השמונים, ונעלם שוב. רק לאחרונה יצא הסרט בפורמט די.וי.די. והפך לנגיש לכל. תוכלו למצוא כתבה מפורטת יותר מאת פבלו אוטין באתר של האוזן השלישית כאן. Overlord מספר את סיפורו של חייל בריטי מיום הגיוס ועד היציאה לקרב, תוך שהוא עושה שימוש נרחב בצילומים דוקומנטריים מתקופת מלחמת העולם השנייה. השילוב בין הבדיוני לתיעודי קרוב לשלמות, והסרט משכיל להציג סיפור אנושי קטן ובאנאלי שהוא בו זמנית תיאור מודרניסטי וכמעט מופשט של המלחמה כולה. מיוחד, מרגש, מומלץ.

להלן קטע קצר מתוך הסרט התיעודי ערוץ זי: אובססיה מופלאה, המתאר את הגילוי המחודש של Overlord.

שתי ביקורות שכתבתי עבור עכבר העיר אונליין: מיס סאנשיין הקטנה העשוי היטב אך מאכזב, ויחידת האמיצים העשוי רע ו… פשוט עשוי רע.

על מיס סאנשיין כתבתי בעבר כאן.

• (Doc (1971 דוק
• (Turistas (2006
• (Smokin' Aces (2007  לחסל את האס
• (Alpha Dog (2006 אלפא דוג
• (Hustle and Flow (2005
• (The Last Boy Scout (1991 בכוננות מתמדת
• (The Painted Veil (2006 הצעיף הצבעוני
• (Zodiac (2007 זודיאק
• (Superman Returns (2006 סופרמן חוזר
• (Spider-Man 3 (2007 ספיידרמן 3

אלפא דוג + לחסל את האס = ארבע שעות של זכרים לבנים צווחים אחד על השני כמו נקבות שחורות. הראשון מבין השניים מציג זכרים צעירים מכדי להיות גנגסטרים אמיתיים ומתבסס על ילד רע והפילמוגרפיה של לארי קלרק. השני מציג זכרים מבוגרים יותר (אך שעדיין נראים כמו ילדים המשחקים בכאילו) ומתבסס על סנאצ' והפילמוגרפיה של גאי ריצ'י. את אלפא דוג אהבתי יותר, ולו רק כי הוא ניסה לעשות פחות, היה עמוס פחות, אגרסיבי פחות. לא שזה אומר הרבה.

אלפא דוג מבוסס אמנם על מקרה אמיתי אבל הוא משחזר את הנוסחה של ילד רע בצורה כמעט מושלמת: רצף של מסיבות וזיונים בכיכובם של בני נוער יפים נגמר ברצח ובעונש קולקטיבי. חבורה של בני טובים מפונקים מדרום קליפורניה מבלים את זמנם בחיקוי סגנון החיים של כוכבי ראפ, מכירת סמים קלים וסכסוכים קטנוניים בינם לבין עצמם, עד שחוב זעום של 1200 דולר גורר אחריו גל של נקמות. הבמאי-תסריטאי ניק קסאבטס (הבן של ועד כה יוצר של סרטים בינוניים ומטה כמו היומן) קופץ בחדווה רבה לאותו הבור אליו נפל לארי קלרק, ואז כורה לעצמו עוד אחד. קודם כל, הוא סוחט עד תום את הנכונות שלנו לצפות באורח חיים שטחי ודקדנטי, רק כדי להצביע על חוסר הערכים העומד בבסיסו. שנית כל, הוא משרטט את נציגי דור ההורים (אותם מגלמים שחקנים כמו ברוס ויליס, שרון סטון, אלכס קינגסטון, ואפילו אלן ת'יק) כקריקטורות גסות, רק כדי להפיל עליהם חצי מהאשמה על חטאי ילדיהם. אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה, מאדאפאקה. אבל אל דאגה - הסרט זורם, מבדר, וכמה מהשחקנים הצעירים עושים עבודה מצוינת. אוליביה ויילד והת'ר וולקוויסט (אישתו של הבמאי) גם מתפשטות וגם מאזנות את הטסטוסטורון עם נוכחות נשית חזקה וכריזמטית. בן פוסטר, בתור מעין דאפי דאק אנושי, צורח ומשתולל בצורה מענגת למדי. ולא אחר מאשר ג'סטין טימברלייק גונב את ההצגה עם המשחק הכי אנושי ומשכנע בכל הקאסט.

שני הסרטים מסוגננים מאוד, אבל לחסל את האס בוודאי קובע איזשהו שיא חדש של מקסימום סגנון ומינימום תוכן. ג'ו קארנהן (שביים בעבר את מחלק סמים המינורי והמצוין) מבצע סינתזה של התכונות הכי גרועות של טרנטינו, ריצ'י וטוני סקוט. הוא מציג קרוב לעשרים דמויות סתמיות ולא מעניינות, רובם רוצחים ושכירי חרב למיניהם, וגורם להם להתנגש אחד בשני כמו כדורי ביליארד. כולם ממהרים לפנטהאוס ובו נמצא באדי "האס" יזראעל (ג'רמי פיוון, הפמליה), בדרן האז-בין עם פרס של מיליון דולר על ראשו ועל איבריו האחרים. העריכה מהירה (אך מבוזבזת), הדיאלוגים באים בקצב מסחרר (אך אינם שנונים), ורוב הסרט מורכב מעימותים אלימים בין דמויות צבעוניות מאוד ונטולות אופי לחלוטין. שום דבר מזה לא מצליח לחדש, להצחיק או לרגש.

בהפרש של לילה, צפיתי בספיידרמן 3 של סם ריימי ובסופרמן חוזר של בראיין סינגר. שניהם סרטים מושמצים, וסופרמן הוא גם אכזבה קופתית, אך אותי עניין יותר החותם האישי של שני הבמאים. עם ריימי יש לי יחסי אהבה-שנאה כבר שנים רבות (ושנאתי את שני סרטי ספיידרמן הקודמים שלו), בעוד סינגר מעולם לא איכזב אותי (ואהבתי את שני סרטי אקס-מן אותם ביים). שני היוצרים נולדו בהפרש של חמש שנים בלבד, התחילו בקולנוע האמריקאי האינדי ועשו במהרה את המעבר להוליווד ולסרטים בעלי פרופיל גבוה. מצד שני, השניים נכנסו לתעשייה בשתי נקודות מפנה שונות והפוכות בהיסטוריה של הקולנוע האמריקאי. ריימי עשה את סרטו הראשון ב-1981, תקופת שיא של קולנוע אסקפיסטי פוסט-לוקאס וספילברג. סינגר עשה את שלו ב-1993, תקופה של עליית הקולנוע העצמאי ומעבר לסרטים קטנים יותר ורציניים יותר. ההבדל הזה בין השניים מורגש לכל אורך הפילמוגרפיות שלהם, והוא בולט במיוחד בהשוואה בין שני סרטיהם האחרונים. ספיידרמן 3 הוא סרט אייטיז מובהק, עם דגש על ספקטקל, רעש, מלודרמה. סופרמן חוזר, לעומת זאת, הוא סרט ניינטיז, עם דגש על רגש, אנדרסטייטמנט, רגעים מינוריים של שקט ויופי. סרטו של ריימי מנסה לעורר רגשות קיצוניים, ונכשל. סרטו של סינגר מנסה לעורר רגשות מורכבים, ומצליח.