העדשה האדישה

לעזאזל, הם ילדים

נכתב על-ידי דניאל פאיקוב ביום יום שישי, 8 יוני 2007 בשעה 15:39

לפני מספר ימים הוקרן בסינמטק פלנדריה (פלנדרס), סרטו של הבמאי הצרפתי ברונו דומון. זהו הסרט הרביעי של דומון, השלישי מבין סרטיו שזוכה בפרס בפסטיבל קאן, והראשון שאמור לזכות להפצה מסחרית בישראל.

כפר צרפתי נידח. רוב אוכלוסיית הגברים הצעירים נשלחת למלחמה בארץ רחוקה. רגע לפני שהם יוצאים לדרך, מנהלים שני חיילים לעתיד משולש רומנטי עם אחת מבנות הכפר. קשה לקרוא לו רומנטי. כמו בסרטיו הקודמים של דומון, הדמויות הם אנשים חסרי תחכום, פרימיטיביים, בהמיים. היחסים ביניהם נטולי אהבה, הפרידה נטולת סנטימנטים.

בקאט מצמרר אחד, חותך דומון מחורף לקיץ, מכפר אירופאי למדבר מזרח תיכוני, משממה אחת לאחרת. החיילים הגיעו ליעד והם מבלים את זמנם בהתנגחויות וריבים קטנוניים. אף אחד לא מדבר על המלחמה, על המשמעות שלה, על האויב. אף אחד לא מדבר, נקודה. הקולנוע של דומון הוא קולנוע של השטחה – הגיבורים עילגים, הרגעים הדרמטיים לא קיימים, סצנות מסתיימות לפני או מתחילות אחרי שהגיעו לשיא. בצורה זו הוא מציג בפנינו סקס בלי רגש, מלחמה בלי אידיאלים, חיים בלי משמעות.

אבל כל הוואקום המוסרי והרגשי הזה, נחמד ככל שיהיה במנות קצובות, מתחיל לקרטע כשהוא נמתח על פני שעה וחצי. תוך ארבעה סרטים, דומון הביא לכדי שלמות סגנון קולנועי ייחודי. בחיי ישו זה היה חדשני, באנושיות התוכן הרדיקלי הלם את הסגנון, ב-Twentynine Palms הפרובוקציות הזולות היו בעלות חן מסוים. בפלנדריה, הפואנטה הדלה לא לגמרי מצדיקה את הביצוע המרשים.

      0 תגובות

      קטגוריות: אקשן,דרמה,כללי,קולנוע אירופאי,שנות האלפיים

•       שלח אל
• Del.icio.us -
• Meneame -
• Digg

שם (חובה)

דוא"ל (חובה, לא יוצג באתר) (חובה)

אתר

XHTML: באפשרותך להשתמש בתגים אלה ‏:

<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>