נכתב על-ידי דניאל פאיקוב ביום יום רביעי, 31 מרץ 2010 בשעה 15:32
"מה נשים רוצות?" הוא משפט שחוזר על עצמו שוב ושוב בפרק השני של מד מן. האישה היא החור השחור שבמרכז העולם של הסדרה. בגלל שהתלות של האישה בגבר בעולם הזה היא מובנת מאליה, השאלה היא לא שאלה שאמורה לעניין את רוב הדמויות הגבריות. שיח של גברים על נשים מופיע שוב ושוב במהלך הסדרה, אבל זהו שיח שטחי שמציג את האישה כאובייקט של תשוקה גברית, לא כבן אדם בעל רצונות משלו. האישה היא מכשיר, כלי שבאמצעותו אפשר לעשות דברים. רוג'ר סטרלינג, המייצג את הדור הקודם – זה של שנות הארבעים והחמישים – עונה על השאלה "מה נשים רוצות" בשאלה אחרת. "למי איכפת?"
התלות של האישה בגבר היא קודם כל תלות כספית, והיא משועתקת על ידי הנשים לא פחות מהגברים. כאשר גרושה עם ילדים עוברת לבית השכן לבטי דרייפר, תגובתן של בטי ושל חברתה היא דאגה למצב הכלכלי שלהן עצמן כפי שהוא משתקף במצבה הכלכלי של הגרושה – "את יכולה לדמיין לעצמך לדאוג לכסף בגילנו?"
כאשר פגי סובלת מהטרדות מיניות במקום העבודה, היא מבקשת עזרה מג'ואן, האישה המבוגרת ובעלת הניסיון. ג'ואן לא מציעה לה לא הזדהות ולא פתרון לבעיה. העצה היחידה היא להפוך את החיסרון ליתרון – להסתכל על תקיפה מינית כעל מחמאה. "את נראית לא משהו," אומרת ג'ואן לפגי, ובקרוב לא תזכי אפילו לתשומת לב שלילית. האישה היא מטבע עובר לסוחר, והמינימום שהיא יכולה לעשות הוא לקנות בזול ולמכור ביוקר. את עצמה.
קטגוריות: דרמה,טלוויזיה
נכתב על-ידי דניאל פאיקוב ביום יום ראשון, 28 מרץ 2010 בשעה 17:28
מי אתה, דון דרייפר? במשך שלוש עונות, מד מן שואלת את השאלה הזו, והתשובה רק הולכת ונהיית יותר ויותר מעורפלת ובלתי רלבנטית. קשה להגדיר את הגיבור ומקור המשיכה שלו, וקשה להגדיר את מקור המשיכה של הסדרה. זו לא סדרת אקשן, לא מתח, לפעמים בקושי דרמה. אם הייתי צריך לשייך את מד מן לז'אנר ספציפי, הייתי בוחר בז'אנר המדע הבדיוני. מוצגת לנו תרבות וחברה שהיא כל כך זרה, כל כך שונה, שאנחנו נאלצים – בדומה לצפייה במדע בדיוני – לנסות ולמצוא את ההקבלות בין העולם שאנחנו רואים על המסך לעולם שאנחנו מכירים מחיי היומיום, לנסות ולבודד את הגרעין של הטבע האנושי בדמויות שהתנהגותן נראית לנו כמו התנהגות כמעט חיזרית. בכל פרק אנחנו שואלים את עצמנו מחדש, איך לעזאזל הגענו משם לכאן.
התרחשות הסדרה ממוקמת בדיוק על קו התפר שבין העולם שלנו לבין העולם שקדם לו. השנים האחרונות של שנות השישים, השנים שבהן שנות השישים הפכו לסיקסטיז ב-ה' הידיעה, יכולות עוד איכשהו להזכיר לנו מציאות חברתית שאנחנו יכולים להזדהות איתה. השנים הראשונות של העשור הן מציאות נפרדת. הפערים העצומים מוצגים כבר בפרק הראשון של מד מן, כסדרה של הזרות. ברמה הכי בולטת לעין, זוהי מציאות של גסות, בוטות וחוסר התחשבות באחר (התקינות הפוליטית היא המצאה של שנות השבעים) ושל צריכה מופרזת של סיגריות ואלכוהול (הסיגריה התחילה לרדת מגדולתה רק בשנות השמונים). ברמה החתרנית יותר, זוהי מציאות של שוביניזם גלוי ונפוץ (הגל השני של הפמיניזם התגבש סביב המיסטיקה הנשית של בטי פרידן ב-1963 ונכנס להילוך גבוה רק בסוף העשור). זוהי מציאות של אפליה מושרשת נגד שחורים (חוק זכויות האזרח נחתם ב-1964) והומואים (לפני שהקהילה "שחררה" את עצמה באמצעות מהומות סטונוול ב-1969). זוהי מציאות שבה האדם היחיד שמחזיק בידיו כוח כלשהו הוא גבר לבן עשיר ומבוגר. ודון דרייפר הוא גבר לבן עשיר ומבוגר.
מרבית היצירות המודרניות שעוסקות בתקופה של מד מן, שנות החמישים ותחילת השישים, נותנות את מרכז הבמה ללוזרים של החברה האמריקאית דאז – הנשים, השחורים, ההומואים, הצעירים. כמעט ולא ניתן לראות בקולנוע או בטלוויזיה ייצוג של המנצחים הגדולים של התקופה. בכל זאת, מדובר בבעלי הכוח הכלכלי והפוליטי, באנשים שהנשים רוצות להיות איתם והגברים רוצים להיות כמוהם. מיהם האנשים האלה? מה התשוקות והפחדים שלהם? מה המחיר שהם שילמו על הצטרפותם למעמד השליטים? מי אתה, דון דרייפר.
קטגוריות: דרמה,טלוויזיה