0 תגובות
קטגוריות: רשימת צפייה
הפעם הראשונה והיחידה בה מופיעים ישראל וישראלים במד מן הוא הפרק הנקרא Babylon, הפרק השישי של העונה הראשונה. נציגים של משרד התיירות הישראלי מגיעים לחברת "סטרלינג קופר". הם רוצים למכור את ישראל לקהל האמריקאי אבל לא לגמרי בטוחים מה הם מתכוונים לומר במסע הפרסום. הרעיון המעורפל היחיד שלהם הוא לקדם את ה"ריוויירה" הישראלית ולהפוך את חיפה ל"רומא של המזרח התיכון".
האנלוגיה בין ישראל לאיטליה אינה מקרית, במיוחד בהקשר של התקופה בה מתרחשת הסדרה. זוהי התקופה בה ישראל מופיעה לראשונה בתרבות הפופולרית האמריקאית. אחרי התעלמות כמעט מוחלטת בעשור הראשון לקיומה של מדינת ישראל, היא הופכת לנושא חם בשנת 1958, עם פרסומו של הרומן אקסודוס מאת ליאון יוריס, העוסק בעלייה, במלחמת העצמאות ובחבלי הלידה של המדינה. אקסודוס הופך לרב מכר (הספר הפופולרי ביותר מאז חלף עם הרוח), הסרט המבוסס עליו יוצא ב-1960 והופך לשובר קופות, והסכר נפרץ. החל מעכשיו, השוק קיים וניתן "לייבא" את ישראל לארה"ב. אבל נשארת השאלה, מה בעצם מייבאים – איזה סיפורים ניתן לספר על ישראל וישראלים. התשובה המתבקשת היא, עוד סיפורים כמו אקסודוס - סרטי מלחמת העצמאות כגון יהודית והטל צל ענק (שניהם הפקות הוליוודיות מ-1966). שלושת הסרטים מספרים למעשה את אותו הסיפור, שהוא בשלב הזה בן קרוב לעשרים שנה. וזהו הסיפור היחיד אותו הקהל האמריקאי שומע, או אולי מעוניין לשמוע. צדדים אחרים של התרבות הישראלית לא מופיעים בשלב הזה על המסכים האמריקאים. מחזור הסרטים ההוליוודיים על ישראל ממצה את עצמו באמצע שנות השישים ויוצא לפגרה של יותר מעשור. ישראל תהפוך שוב לאטרקטיבית עבור קהל זר רק בעקבות מבצע צבאי נוסף, מבצע אנטבה.
אבל במקביל, מסופר סיפור נוסף, ללא מילים. או לפחות ללא מילים בעברית. ייבוא מלחמת העצמאות הישראלית לארה"ב מלווה בייבוא נוסף, של נשים ישראליות. החל מסוף שנות החמישים, ולאורך שנות השישים, פועלות בהוליווד מספר שחקניות ישראליות, כגון גילה גולן, דליה לביא וחיה הררית. כולן נוהגות לשחק תפקידים זניחים יותר או פחות, אך לא של דמויות ישראליות. כמו שמציין סאל רומנו במד מן, לא ברור איך אפשר לארוז את ישראל כמוצר צריכה עבור האמריקאים, אבל יש למקום הנידח הזה יתרון בולט אחד – "האנשים יפים, היהודים שם לא נראים כמו היהודים כאן". הוא זורק על שולחנו של דון דרייפר את עמוד השער של המגזין הישראלי עולם הקולנוע, שנוחת על עותק של אקסודוס וצילומים של מחנות השמדה. על עמוד השער מצולמת אישה שאמורה להוכיח את טיעונו של סאל שהישראלים הם עם יפה. אך זוהי קלאודיה קרדינל – שחקנית איטלקייה.
ושוב חזרנו לקשר בין ישראל לאיטליה. לאורך שנות השישים, האופנות בארה"ב מתחלפות בקצב מהיר מהרגיל. אחת האופנות היא, מהם המקום והתרבות החמים, המגניבים, הסקסיים, שיכתיבו לאמריקאים איך להתלבש וכיצד להתנהג. זה מתחיל מרומא בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים, מתחלף בלונדון באמצע שנות השישים, וחוזר למגרש הביתי, לסאן פרנסיסקו, לקראת סוף העשור. הפקטורים העיקריים שהשפיעו על הבחירה במודל לחיקוי הם אופנת לבוש, מוזיקה ומתירנות מינית. ובתקופת מד מן של תחילת שנות השישים, איטליה היא עדיין ה-דבר (דון ובטי דרייפר יבקרו באיטליה בנסיעה היחידה שלהם לחו"ל, באמצע העונה השלישית). סרטים איטלקיים מיובאים לארה"ב, וסרטים הוליוודיים מצולמים באיטליה. גם שחקנים איטלקיים מוצאים את דרכם לארה"ב, ובעיקר אלה השחקניות – כגון סופיה לורן וג'ינה לולובריג'ידה. גם אלה לא ישחקו בהכרח דמויות איטלקיות. למעשה לורן תקבל את התפקיד הראשי באחד מהאפוסים האמרו-ישראלים ותגלם ניצולת שואה ביהודית.
ה"בלבול" המכוון בין ישראל לאיטליה מעיד על ניסיון לשווק את ישראל כמוצר דומה. בכל זאת, שתי מדינות ים-תיכוניות אקזוטיות עם אנשים שזופים ו"יפים". אך בעוד איטליה של אותה התקופה הציעה מוצר עשיר – תרבות צריכה, אופנה, מכוניות, מוזיקה, סקס – כל מה שהיה לישראל להציע לעולם הם תפוזים ונשים עם רובים. הפרק של מד מן, במיוחד כשדון פונה לנציגת היהדות האמריקאית רייצ'ל מנקן, משדר בלבול לגבי ישראל, רגשות עמומים, חוסר יכולת לנסח אמירה ברורה. כמו הרומן האמריקאי עם ישראל, הוא נגמר מבלי לפתור את הסוגיה. מסע הפרסום של משרד התיירות הישראלי נשאר תלוי באוויר.
1 תגובה
0 תגובות
קטגוריות: רשימת צפייה
מי אתה, דון דרייפר? הפרק החמישי בסדרה שואל את השאלה הזו באופן מפורש. וגם מציע תשובה חלקית – דון דרייפר הוא, קודם כל, לא "דון דרייפר". שמו של דון הוא שם מומצא, או מושאל, או גנוב. שם של אדם – בעולם של מד מן וגם בעולם שלנו – מעיד על זהות, אופי, יכולות, כישורים. כל אלה, במקרה של דון, מוטלים כעת בספק. שמו של בן אדם אינו סתם כותרת שרירותית. שמו של בן אדם הוא גם שמם של הוריו או ילדיו, וגם שמו של העסק שהוא מקים ומוריש לילדיו, או שאבותיו הקימו והורישו לו. משרד הפרסום "סטרלינג קופר" קיבל את שמו משני המייסדים שלו (ברט קופר ואביו של רוג'ר סטרלינג), וכך גם בתי העסק האחרים לאורך הסדרה, כגון חנות הכלבו "מנקן" (אביה של רייצ'ל מנקן) ורשת בתי המלון "הילטון" (קונרד הילטון). השם מתחיל להתקיים ומקבל את הערך שלו עוד לפני שהאדם נולד, וממשיך לחיות לאחר שהאדם מת. השם הוא נכס סימבולי.
הפרק הרביעי והחמישי בונים את הקשר בין דמויותיהם של פיט קמפבל ודון דרייפר. הנושא המקשר ביניהם הוא נושא השם. שמו של דון אינו שמו האמיתי, וגם לא שמו של פיט. השם "קמפבל" הוא של אביו, ודווקא שמה של אמו – דייקמן – הוא השם בעל החשיבות העיקרית. כאשר אביו של פיט מסרב לתת לו סכום כסף בתואנה שהוא "נתן לו את הכל, נתן לו את שמו", זה נשמע כמו בדיחה גרועה. כמה דקות מאוחר יותר, מתברר ששמו של פיט הוא הנכס הגדול ביותר שלו. כאשר הוא עומד בסכנת פיטורים, הוא ניצל לא בגלל כישוריו אלא בגלל השתייכותה של משפחת אמו לחברה הגבוהה.
בזמן שפיט שואב את כוחו מהשם שלו, דון מקדם את עצמו באמצעות בריחה משמו. שמו של פיט הוא בעל שווי שוק גבוה, למעשה יותר גבוה מיכולותיו המקצועיות. שמו האמיתי של דון (דיק ויטמן) הוא שם בעל שווי שוק מיקרוסקופי – ואפילו שלילי – שם של מעמד סוציו-אקונומי נמוך, של חיים קטנים בעיירה קטנה. כדי להצליח בניו יורק, דון נאלץ להשתמש בשכל שלו, לא בשמו. אבל השכל אינו מספיק – הקפיצה מהמעמד הנמוך אל המעמד הגבוה היא גדולה מדי. לכן דון מוצא לעצמו שם חדש, זהות חדשה, חיים חדשים, ללא הקונוטציות השליליות של שמו המקורי. וגם מעמד חדש, מעמד הביניים. רק באמצעות השקר הזה, דון יכול להשתחרר מכבלי העבר ולעלות בסולם החברתי על בסיס השכל שלו בלבד.
0 תגובות
0 תגובות
קטגוריות: רשימת צפייה
הודות לאבנר שביט וטל לינזן, קראתי ניתוח מרתק של מד מן. הניתוח נגע בכמה נקודות שכבר כתבתי עליהן, בכמה שהתכוונתי לכתוב עליהן, ובכמה שמעולם לא חשבתי עליהן. תודה לך, ויל דיוויס, מי שלא תהיה. ועכשיו, חזרה לעבודה:
בכל זאת מדובר בחברת פרסום.
מיהו איש פרסום? איש. פרסום. הפרסום הוא החלק הקל. אין הרבה דוגמאות לאנשי פרסום בקולנוע, ואלה שישנם נופלים לסטריאוטיפים מאוד דומים לאלה של העיתונאים הקולנועיים. אלה אנשים ציניים, מודעים לכוחה של המילה הכתובה וגם למלאכותיות שלה. אבל העיתונאי הקולנועי הוא גם – בדרך כלל – אידיאליסט, מנסה לנצל את התפקיד שלו כדי לחשוף עבור הקוראים שלו את "המציאות" במטרה להפוך אותם לבני אדם טובים יותר. לאיש הפרסום אין אשליות כאלה. כמו שאומר דון דרייפר כבר בפרק הראשון, "מה שאת קוראת לו אהבה הומצא על ידי אנשים כמוני כדי למכור גרביוני ניילון". המילה של איש הפרסום לא מתארת מציאות אלא מבנה מציאות. הוא לא סוכן של שינוי חברתי אלא של קיפאון חברתי. הוא גורם לאנשים להרגיש טוב עם עצמם. רק המוצר משתנה.
אבל איש הפרסום הוא גם איש. האיש לא רק מוכר אלא גם קונה, וגם חושק, וגם רוצה להרגיש טוב עם עצמו. האיש רוצה להשיג כסף ולחיות את החיים הטובים. האיש רוצה לזיין נשים שאינן אישתו. הכישורים שהוא רוכש כאיש פרסום יכולים לעזור לו להשיג את כל המטרות האלה.
0 תגובות
0 תגובות
קטגוריות: רשימת צפייה