Indeterminate Race
נכתב על-ידי דניאל פאיקוב ביום יום ראשון, 18 אפריל 2010 בשעה 15:10
הפעם הראשונה והיחידה בה מופיעים ישראל וישראלים במד מן הוא הפרק הנקרא Babylon, הפרק השישי של העונה הראשונה. נציגים של משרד התיירות הישראלי מגיעים לחברת "סטרלינג קופר". הם רוצים למכור את ישראל לקהל האמריקאי אבל לא לגמרי בטוחים מה הם מתכוונים לומר במסע הפרסום. הרעיון המעורפל היחיד שלהם הוא לקדם את ה"ריוויירה" הישראלית ולהפוך את חיפה ל"רומא של המזרח התיכון".
האנלוגיה בין ישראל לאיטליה אינה מקרית, במיוחד בהקשר של התקופה בה מתרחשת הסדרה. זוהי התקופה בה ישראל מופיעה לראשונה בתרבות הפופולרית האמריקאית. אחרי התעלמות כמעט מוחלטת בעשור הראשון לקיומה של מדינת ישראל, היא הופכת לנושא חם בשנת 1958, עם פרסומו של הרומן אקסודוס מאת ליאון יוריס, העוסק בעלייה, במלחמת העצמאות ובחבלי הלידה של המדינה. אקסודוס הופך לרב מכר (הספר הפופולרי ביותר מאז חלף עם הרוח), הסרט המבוסס עליו יוצא ב-1960 והופך לשובר קופות, והסכר נפרץ. החל מעכשיו, השוק קיים וניתן "לייבא" את ישראל לארה"ב. אבל נשארת השאלה, מה בעצם מייבאים – איזה סיפורים ניתן לספר על ישראל וישראלים. התשובה המתבקשת היא, עוד סיפורים כמו אקסודוס - סרטי מלחמת העצמאות כגון יהודית והטל צל ענק (שניהם הפקות הוליוודיות מ-1966). שלושת הסרטים מספרים למעשה את אותו הסיפור, שהוא בשלב הזה בן קרוב לעשרים שנה. וזהו הסיפור היחיד אותו הקהל האמריקאי שומע, או אולי מעוניין לשמוע. צדדים אחרים של התרבות הישראלית לא מופיעים בשלב הזה על המסכים האמריקאים. מחזור הסרטים ההוליוודיים על ישראל ממצה את עצמו באמצע שנות השישים ויוצא לפגרה של יותר מעשור. ישראל תהפוך שוב לאטרקטיבית עבור קהל זר רק בעקבות מבצע צבאי נוסף, מבצע אנטבה.
אבל במקביל, מסופר סיפור נוסף, ללא מילים. או לפחות ללא מילים בעברית. ייבוא מלחמת העצמאות הישראלית לארה"ב מלווה בייבוא נוסף, של נשים ישראליות. החל מסוף שנות החמישים, ולאורך שנות השישים, פועלות בהוליווד מספר שחקניות ישראליות, כגון גילה גולן, דליה לביא וחיה הררית. כולן נוהגות לשחק תפקידים זניחים יותר או פחות, אך לא של דמויות ישראליות. כמו שמציין סאל רומנו במד מן, לא ברור איך אפשר לארוז את ישראל כמוצר צריכה עבור האמריקאים, אבל יש למקום הנידח הזה יתרון בולט אחד – "האנשים יפים, היהודים שם לא נראים כמו היהודים כאן". הוא זורק על שולחנו של דון דרייפר את עמוד השער של המגזין הישראלי עולם הקולנוע, שנוחת על עותק של אקסודוס וצילומים של מחנות השמדה. על עמוד השער מצולמת אישה שאמורה להוכיח את טיעונו של סאל שהישראלים הם עם יפה. אך זוהי קלאודיה קרדינל – שחקנית איטלקייה.
ושוב חזרנו לקשר בין ישראל לאיטליה. לאורך שנות השישים, האופנות בארה"ב מתחלפות בקצב מהיר מהרגיל. אחת האופנות היא, מהם המקום והתרבות החמים, המגניבים, הסקסיים, שיכתיבו לאמריקאים איך להתלבש וכיצד להתנהג. זה מתחיל מרומא בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים, מתחלף בלונדון באמצע שנות השישים, וחוזר למגרש הביתי, לסאן פרנסיסקו, לקראת סוף העשור. הפקטורים העיקריים שהשפיעו על הבחירה במודל לחיקוי הם אופנת לבוש, מוזיקה ומתירנות מינית. ובתקופת מד מן של תחילת שנות השישים, איטליה היא עדיין ה-דבר (דון ובטי דרייפר יבקרו באיטליה בנסיעה היחידה שלהם לחו"ל, באמצע העונה השלישית). סרטים איטלקיים מיובאים לארה"ב, וסרטים הוליוודיים מצולמים באיטליה. גם שחקנים איטלקיים מוצאים את דרכם לארה"ב, ובעיקר אלה השחקניות – כגון סופיה לורן וג'ינה לולובריג'ידה. גם אלה לא ישחקו בהכרח דמויות איטלקיות. למעשה לורן תקבל את התפקיד הראשי באחד מהאפוסים האמרו-ישראלים ותגלם ניצולת שואה ביהודית.
ה"בלבול" המכוון בין ישראל לאיטליה מעיד על ניסיון לשווק את ישראל כמוצר דומה. בכל זאת, שתי מדינות ים-תיכוניות אקזוטיות עם אנשים שזופים ו"יפים". אך בעוד איטליה של אותה התקופה הציעה מוצר עשיר – תרבות צריכה, אופנה, מכוניות, מוזיקה, סקס – כל מה שהיה לישראל להציע לעולם הם תפוזים ונשים עם רובים. הפרק של מד מן, במיוחד כשדון פונה לנציגת היהדות האמריקאית רייצ'ל מנקן, משדר בלבול לגבי ישראל, רגשות עמומים, חוסר יכולת לנסח אמירה ברורה. כמו הרומן האמריקאי עם ישראל, הוא נגמר מבלי לפתור את הסוגיה. מסע הפרסום של משרד התיירות הישראלי נשאר תלוי באוויר.
1 תגובה
- שלח אל
- Del.icio.us -
- Meneame -
- Digg
תגובה מאת אסף רזון
התגובה נכתבה ביום יום ראשון, 18 אפריל, 2010 בשעה 15:10
לא בטוח שהמסר לגבי ישראל היה כ"כ מבולבל. הנה מה שכתבתי אז על הפרק:
——
בקשר לפרק "בבל" ב"Mad Men" / אסף רזון user / יום שני, 29 בספטמבר 2008 01:32
810487557
גם אני התחבטתי בקשר לשאלה הזאת בזמן הצפייה בפרק, שלכאורה הקשר ליהדות ולישראל נראה בו מיותר וחסר פשר.
רק לקראת סופו דברים התחוורו יותר: יש לי פרשנות אחת אבל באינטרנט יש לפחות עוד פרשנות אחרת (ומשלימה) לא פחות טובה. אז זאת הזדמנות טובה לשפוך את כל הדברים שרציתי לומר עוד מזמן עם הצפייה בפרק.
"בבל" היא הגלות. מה שאומרת רייצ`ל מנקן על היהודים מקביל בדיוק לדון דרייפר – הוא חי בגלות של איש אחד, במקומות רבים שאף אחד מהם לא יכול באמת להיקרא בית. בגלל זה בפרק הזה מתחילים לראות את הפלאשבקים לילדותו, שגם בה היה מנותק ואת הבית שם נטש לגמרי – אולי כי מעולם לא היה ממש שלו. הוא מרגיש תחושה של זרות וחוסר שלמות גם בקרב המשפחה שלו, אבל גם כשהוא בורח אל הפלגש , הוא מגלה שהיא חלק מעולם שגם בו הוא מרגיש זר. הוא בורח ממקום למקום אבל אולי לא מצליח לברוח מעצמו.
פרט לכך מצאתי פרשנות מאד מעניינת על התימה של הסתרה וגילוי בפרק – שבו מתגלים פרטים חדשים על ההיסטוריה של דון, מתגלה הרומן של רוג`ר, ובעיקר מודגש בסצינה של המראה החד-כיוונית שבה צופים אנשי הפרסום (כולם גברים) דרך המראה בעובדות המשרד (כולם נשים) . שתי יוצאות הדופן הן ג`ואן (שיודעת על הניסוי ומהווה מעין "מרגל" או "משתפת פעולה" של הלקוחות הבכירים, עמדת כוח) ופגי שקצת מסרבת לקחת חלק בחגיגה ומציגה נקודת מבט שונה ומרעננת. זה מתקשר גם למה שאומרת רייצ`ל מנקן על ישראל כ"אוטופיה" , מקום שבו אינך חייב לגור בו אבל היית רוצה להיות (ומצביעה על כך שהפירוש המקורי של המילה `אוטופיה` הוא "אין מקום").
כדאי לקרוא את השאר כאן:
http://memles.wordpress.com/2008/07/13/mad-men-babylon/
ונקודה אחרונה שאינה חשובה אלא בעיקר לטריביה: השיר שבסוף הפרק , לפי המלים של "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון" הוא סוג של אנכרוניזם – השיר נכתב בעצם ב-1972. אחת הגרסאות המפורסמות שלו היא של דון מקלין ("אמריקן פאי"), והשניה של להקת הדיסקו "בוני אם". ואם בקשר לישראל מדובר – אני מכיר את השיר לראשונה מהקלטה ששמעתי פעם ברדיו – של השיר בהופעה של דון מקלין בבנייני האומה בירושלים, שבה שר אותו ביחד עם הקהל הישראלי (בהברה יידישאית – Where we weps…).
——