נכתב על-ידי דניאל פאיקוב ביום יום שני, 28 יוני 2010 בשעה 11:47
- (The Bounty Hunter (2010 אקסית במצור
- (The Last Boy Scout (1991 בכוננות מתמדת
- (Last Man Standing (1996 הגבר שנשאר אחרון
- (Mad Detective (2007
- (Don McKay (2009
- (The Wolfman (2010
- (Solitary Man (2009
- (The Ladies Man (1961 חביב הנשים
- (The Book of Eli (2010 הנבחר
- (My Super Ex-Girlfriend (2006 הסופר אקסית שלי
- (Kiss Tomorrow Goodbye (1950
- (Legal Eagles (1986 משפט הנשרים
קטגוריות: כללי,רשימת צפייה
נכתב על-ידי דניאל פאיקוב ביום יום שלישי, 22 יוני 2010 בשעה 12:43
לא כל סרט ממקם את העלילה שלו בעבר, אבל כמעט כל סרט מתכתב עם העבר בצורה כלשהי. לפעמים ההכתבות היא עם המציאות ההיסטורית, לפעמים עם המציאות הקולנועית. לפעמים הסרטים משדרים געגוע לעבר, לפעמים ביקורת. בדרך כלל הרגשות הם מעורבים. גם בחירת התקופה אליה הסרטים מתייחסים איננה מקרית או שרירותית. בדרך כלל התקופה תהיה עשרים עד שלושים שנה לפני ההווה. זוהי התקופה שבה יוצרי הסרט היו צעירים, התקופה שבה הם צרכו קולנוע, טלוויזיה, מוזיקה, ולא רק יצרו אותם. הקולנוע של שנות השישים – החל מבוני וקלייד – התגעגע לשנות השלושים. שנות השבעים התגעגעו לשנות הארבעים (ע"ע ניו יורק ניו יורק או 1941), שנות השמונים לשנות החמישים (ע"ע בחזרה לעתיד).
סיוט ברחוב אלם הראשון משנת 1984 קופץ אחורה בזמן, אבל הקפיצה היא קצרה מהרגיל. האירוע המכונן שיוצר את פרדי קרוגר, הלינץ' שביצעו בו ההורים של ילדי העיירה, שהופך אותו מאדם למפלצת שפולשת לחלומותיהם של אותם הילדים עכשיו שהם הפכו לטינאייג'רים, התרחש רק כתריסר שנים לפני עלילת הסרט. חשבון פשוט ממקם אותנו בסביבות שנת 1972, שנה שבה וס קרייבן, הבמאי-תסריטאי של סיוט ברחוב אלם, היה כבר אדם מבוגר, וגם ביים את סרטו הראשון, הבית האחרון משמאל. התקופה של סוף שנות השישים ותחילת השבעים היא תקופה בולטת במיתולוגיה האמריקאית, כחצי עשור של תופעות ושינויים חברתיים מרחיקי לכת – סמים, מוזיקה, אלימות, מתירנות מינית. השינויים האלה הפחידו והמשיכו להפחיד את החברה האמריקאית שהייתה מודאגת לגבי עתידם של הילדים שנולדו וגדלו בשנות השישים. על הפחדים האלה גם הבית האחרון משמאל – שבו בתם המתבגרת של זוג בורגני נאנסת ונרצחת על ידי חבורת היפים – וגם סיוט ברחוב אלם השכילו לשחק. חזרתו של פרדי קרוגר, השד שהועלה על מוקד אבל לא מת, מייצגת את המהפכה הכושלת של שנות השישים שחוזרת בשנות השמונים, וממשיכה לאיים על אלה שהיו צעירים מדי כדי לחוות אותה בזמן אמת. הסרט מפחיד את הקהל הצעיר באמצעות הרציחות הגימיקיות, אבל אלה המבוגרים שיודעים בדיוק על מה הוא מדבר.
סיוט הרחוב אלם החדש, משנת 2010, שחוזר בקווים כלליים על עלילת המקור מ-1984, נתקל במספר בעיות לשחזר את האפקטיביות של המקור. אחת מהן היא בעיה שאפשר לקרוא לה בעיה כרונולוגית. הטיינאייג'רים של שנות האלפיים נולדו בתקופה אחרת, גדלו בתקופה אחרת, וחיים בתקופה אחרת. כאשר אחת מהגיבורות של הרימייק מטפסת לעליית הגג כדי לחשוף את הסודות האפלים של משפחתה, הארגזים שבהם היא נוברת מציגים על המסך את השנים של תקופת ילדותה – השנה היא 1996. מהבחינה הזו, הפער בין הסרט המקורי לחידוש הוא פער משמעותי. מצד אחד, שנות הקסם של ריצ'רד ניקסון, תקופה טראומטית של מלחמת וייטנאם, איבוד אמון בשלטון, ואקום מוסרי ופחד מהתמוטטות החברה האמריקאית. מצד שני, ימי הביניים שבין שתי הקדנציות של ביל קלינטון, כמה שנים אחרי פרשת או.ג'יי. סימפסון וכמה שנים לפני פרשת לוינסקי, תקופה שבה כמעט שום דבר בעל משמעות היסטורית פשוט לא קרה. כאשר הסרט מנסה לייחס טראומות מרחיקות לכת לפרק זמן שאינו משויך בזיכרון הקולקטיבי לשום אסוציאציות רלבנטיות, הוא לא מצליח לשחזר את העוקץ של המקור. במקרה הזה, בחירת התקופה היא באמת מקרית ושרירותית, חיקוי של אלמנט מסוים של הסרט המקורי שאיבד את המשמעות שלו בגלל מעבר הזמן.
קטגוריות: אימה
נכתב על-ידי דניאל פאיקוב ביום יום שלישי, 1 יוני 2010 בשעה 14:41
כותרות הפתיחה האיקוניות של מד מן מציעות חידה בלי פיתרון. דמות מצוירת של גבר נכנסת למשרד. המשרד מתמוטט אל תוך עצמו. הגבר נופל מהחלון. (אך האם הוא באמת קפץ? הקפיצה לא נראית על המסך.) שאר השוטים מתארים את הנפילה, על רקע גורדי השחקים של ניו יורק המשקפים בחלונות המבריקים שלהם דימויים מתוך עולם הפרסום. שני המרכיבים העיקריים מתוך סצנת הפתיחה מזכירים שניים מסרטיו של היצ'קוק מהתקופה בה מתרחשת עלילת מד מן – האדם הנופל מתוך ורטיגו (שיצא ב-1958, שנתיים לפני תחילת העלילה), והבניינים בעלי חלונות המראה מתוך מזימות בינלאומיות (שיצא ב-1959, שנה לפני).
ההקבלה אינה מושלמת. הבניין במזימות בינלאומיות משקף (ומעוות) את המציאות – את המכוניות ואת הולכי הרגל ברחוב שמולו. הבניינים במד מן משקפים פרסומות, שהן כבר שיקוף ועיוות של המציאות. אבל בכל זאת יש כאן הקבלה. כמו דון דרייפר, הגיבור של מזימות בינלאומיות הוא איש פרסום, הפועל באותו המקום ובאותה התקופה כמו גיבורי מד מן. זהו רוג'ר תורנהיל (קארי גרנט), שיוצא בעל כורחו לסדרה של הרפתקאות אחרי שסוכנים זרים מבלבלים אותו עם המרגל ג'ורג' קפלן. אבל, וכאן, נכנסת לתפקיד המטאפורה המפורסמת של מזימות בינלאומיות, ג'ורג' קפלן אינו באמת קיים. הוא חליפה ריקה מתוכן שמועברת על ידי ממשלת ארה"ב מחדר מלון אחד למשנהו כדי ליצור אשליה של אדם אמיתי. החליפה הריקה מייצגת את קפלן, אבל לא פחות ממנו, היא מייצגת גם את תורנהיל – אדם ריק מתוכן, בלי משפחה או בת זוג (אבל עם מספר אקסיות), בלי חיים פרטיים, בלי חיים נקודה. חלול, כמו אחת הפרסומות שלו. לאורך עלילת הסרט ובעקבות המפגש עם "קפלן", החליפה הריקה של תורנהיל מתמלאת בתוכן. ועכשיו – חזרה לסצנת הפתיחה של מד מן. גם כאן יש אדם שמיוצג על ידי החליפה שלו. האם האדם הוא דון דרייפר? האם יש דון דרייפר?
קטגוריות: דרמה,טלוויזיה