מי מפחד מהניינטיז?
נכתב על-ידי דניאל פאיקוב ביום יום שלישי, 22 יוני 2010 בשעה 12:43
לא כל סרט ממקם את העלילה שלו בעבר, אבל כמעט כל סרט מתכתב עם העבר בצורה כלשהי. לפעמים ההכתבות היא עם המציאות ההיסטורית, לפעמים עם המציאות הקולנועית. לפעמים הסרטים משדרים געגוע לעבר, לפעמים ביקורת. בדרך כלל הרגשות הם מעורבים. גם בחירת התקופה אליה הסרטים מתייחסים איננה מקרית או שרירותית. בדרך כלל התקופה תהיה עשרים עד שלושים שנה לפני ההווה. זוהי התקופה שבה יוצרי הסרט היו צעירים, התקופה שבה הם צרכו קולנוע, טלוויזיה, מוזיקה, ולא רק יצרו אותם. הקולנוע של שנות השישים – החל מבוני וקלייד – התגעגע לשנות השלושים. שנות השבעים התגעגעו לשנות הארבעים (ע"ע ניו יורק ניו יורק או 1941), שנות השמונים לשנות החמישים (ע"ע בחזרה לעתיד).
סיוט ברחוב אלם הראשון משנת 1984 קופץ אחורה בזמן, אבל הקפיצה היא קצרה מהרגיל. האירוע המכונן שיוצר את פרדי קרוגר, הלינץ' שביצעו בו ההורים של ילדי העיירה, שהופך אותו מאדם למפלצת שפולשת לחלומותיהם של אותם הילדים עכשיו שהם הפכו לטינאייג'רים, התרחש רק כתריסר שנים לפני עלילת הסרט. חשבון פשוט ממקם אותנו בסביבות שנת 1972, שנה שבה וס קרייבן, הבמאי-תסריטאי של סיוט ברחוב אלם, היה כבר אדם מבוגר, וגם ביים את סרטו הראשון, הבית האחרון משמאל. התקופה של סוף שנות השישים ותחילת השבעים היא תקופה בולטת במיתולוגיה האמריקאית, כחצי עשור של תופעות ושינויים חברתיים מרחיקי לכת – סמים, מוזיקה, אלימות, מתירנות מינית. השינויים האלה הפחידו והמשיכו להפחיד את החברה האמריקאית שהייתה מודאגת לגבי עתידם של הילדים שנולדו וגדלו בשנות השישים. על הפחדים האלה גם הבית האחרון משמאל – שבו בתם המתבגרת של זוג בורגני נאנסת ונרצחת על ידי חבורת היפים – וגם סיוט ברחוב אלם השכילו לשחק. חזרתו של פרדי קרוגר, השד שהועלה על מוקד אבל לא מת, מייצגת את המהפכה הכושלת של שנות השישים שחוזרת בשנות השמונים, וממשיכה לאיים על אלה שהיו צעירים מדי כדי לחוות אותה בזמן אמת. הסרט מפחיד את הקהל הצעיר באמצעות הרציחות הגימיקיות, אבל אלה המבוגרים שיודעים בדיוק על מה הוא מדבר.
סיוט הרחוב אלם החדש, משנת 2010, שחוזר בקווים כלליים על עלילת המקור מ-1984, נתקל במספר בעיות לשחזר את האפקטיביות של המקור. אחת מהן היא בעיה שאפשר לקרוא לה בעיה כרונולוגית. הטיינאייג'רים של שנות האלפיים נולדו בתקופה אחרת, גדלו בתקופה אחרת, וחיים בתקופה אחרת. כאשר אחת מהגיבורות של הרימייק מטפסת לעליית הגג כדי לחשוף את הסודות האפלים של משפחתה, הארגזים שבהם היא נוברת מציגים על המסך את השנים של תקופת ילדותה – השנה היא 1996. מהבחינה הזו, הפער בין הסרט המקורי לחידוש הוא פער משמעותי. מצד אחד, שנות הקסם של ריצ'רד ניקסון, תקופה טראומטית של מלחמת וייטנאם, איבוד אמון בשלטון, ואקום מוסרי ופחד מהתמוטטות החברה האמריקאית. מצד שני, ימי הביניים שבין שתי הקדנציות של ביל קלינטון, כמה שנים אחרי פרשת או.ג'יי. סימפסון וכמה שנים לפני פרשת לוינסקי, תקופה שבה כמעט שום דבר בעל משמעות היסטורית פשוט לא קרה. כאשר הסרט מנסה לייחס טראומות מרחיקות לכת לפרק זמן שאינו משויך בזיכרון הקולקטיבי לשום אסוציאציות רלבנטיות, הוא לא מצליח לשחזר את העוקץ של המקור. במקרה הזה, בחירת התקופה היא באמת מקרית ושרירותית, חיקוי של אלמנט מסוים של הסרט המקורי שאיבד את המשמעות שלו בגלל מעבר הזמן.
0 תגובות
קטגוריות: אימה
- שלח אל
- Del.icio.us -
- Meneame -
- Digg
אין תגובות.