העדשה האדישה

אחרי כמה ימים באמסטרדם

וביקור קצר בפסטיבל Bulgaria Tekk 2007

העדשה האדישה חוזרת למתכונת רגילה.

איתכם הסליחה.

אורות הבמה, מופע מחול של להקת קמע בהשראת סרטיו של צ'רלי צ'פלין. אמנם הקשר לצ'פלין רופף עד בלתי קיים (והשימוש במנגינת הנושא מתוך רקוויאם לחלום תמוה מאוד) אבל הכוריאוגרפיה טובה והרקדנים חינניים. בוב פוסי היה גאה.

מחר מתחיל בסינמטק תל אביב פסטיבל הקולנוע הבריטי השנתי. יבול הסרטים החדשים נראה די דליל, אבל יש מספר הפתעות גדולות בין הסרטים הבריטיים הקלאסיים שמוקרנים במסגרת הפסטיבל. העיקרית היא מיני-רטרוספקטיבה של הבמאי ניקולס רוג, אחד היוצרים האהובים עליי. רוג נולד ב-1928 והוא פעיל עד עצם היום הזה. מאז אמצע שנות השמונים חל פיחות במעמדו ובתקציבי סרטיו, אבל עד אז, לאורך שנות השבעים ותחילת השמונים, הוא יצר כמה מהסרטים הטובים והמעניינים שאני מכיר.

אחרי קריירה פורה בצילום - הוא צילם כמה מהסרטים האיקוניים של שנות השישים - רוג פנה לבימוי ב-1970 וביים יחד עם דונלד קאמל את מופע. אך נהוג לחשוב שקאמל אחראי על רוב עבודת הבימוי בסרט זה (כתבתי עליו כאן) וסרטו הראשון של רוג כבמאי הוא לשוטט מ-1971. הפסטיבל מקרין את ארבעת סרטיו הראשונים של רוג, החל מלשוטט ועד שאלה של זמן מ-1980. כולם עוסקים בסתירות והתנגשויות אלימות בין ערכים מנוגדים (טבע מול תרבות, מיסטיקה מול היגיון, יצרים מול שכל), רובם מכילים אלימות וסקס קשים. אך יש בהם הרבה יותר מאקספלואטציה. אלה סרטים אינטליגנטיים שחודרים עמוק ואינם יוצאים מהראש זמן רב, מלאים בתובנות מצמררות ודימויים עוכרי שלווה. בכל סרט יש לפחות אלמנט אחד שהופך אותו לצפיית חובה: הצילומים המדהימים של המדבר האוסטרלי והסוף שובר הלב של לשוטט, סצנת הסקס המפורסמת וסצנות המתח והאימה הפחות מפורסמות בהמבט, הופעתו הטובה ביותר של דיוויד בואי בהאיש שנפל מכוכב אחר, ושל תרזה ראסל הנשכחת (שהייתה אישתו ושחקניתו הקבועה של רוג) בשאלה של זמן. רוצו לראות.

רוצו לראות גם את שניים לדרך, הקומדיה הרומנטית מ-1967 שמוקרנת במסגרת בחירת השגריר. אולי קומדיה רומנטית היא הגדרה קצת מטעה. זהו אחד הסרטים הציניים והריאליסטיים שנוצרו בז'אנר המפוקפק הזה, כל מה שהצד שלו הצד שלה ניסה לעשות ולא הצליח. והסרט נותן לאודרי הפבורן את אחד התפקידים הטובים ביותר שלה, ואחד האחרונים שבהם. היא הייתה אז בת 38 ושבה למסך רק פעמים ספורות לאורך שנות השבעים והשמונים.

מבין הסרטים החדשים המוקרנים במסגרת הפסטיבל, אנסה לראות את אחים בראש, קיצוצים, נערי היסטוריה, גלסטונברי, והחיים והמתים.

ושימו לב שאנתולוגיית הפורנו Destricted (עליה כתבתי כאן) מוקרנת בסינמטק מספר פעמים החודש תחת השם ללא גבולות.

סימנתי וי על מופע הארנבות של הנרי רולינס. מצחיק, יותר מדי הטפות מוסר.

לאחר תקופת צינון של שבוע, כמה מילים מסכמות.

הסמינר של רוברט מקי הוא ארוך ודחוס. איך ספק שבמהלכו מקי מעביר מספר עקרונות חשובים של מקצוע התסריטאות. עם זאת, הקונטקסט בו מקי מציג את העקרונות האלה הוא בעייתי למדי. לא קל להפריד בין הכלים אותם הוא מציע ליוצר המתחיל לבין סוג היצירה שהוא מבקש לעודד וסוג היוצרים שהוא פונה אליהם.

מקי מטיף למבנה תסריט שהוא אחיד, נוקשה ומזוהה עם הקולנוע ההוליוודי הקלאסי ועם הספרות של המאה התשע עשרה. הוא מתעלם, או לפעמים יוצא מפורשת נגד, החידושים של העשורים האחרונים, בין אם בקולנוע או בתחומים אחרים. כדי לחזק את טענותיו, מקי משתמש בכמות מזערית של דוגמאות. רוב הסרטים שהוא מתייחס אליהם שייכים לתקופה קצרה מאוד בתולדות הקולנוע, ורובם לא זכו להכרה בקרב הקהל הרחב ונשכחו לחלוטין מאז יציאתם. למרות שהוא מקדיש את מרבית זמנו לתסריטאות, הוא כמעט ואינו מצביע על תסריטאים ספציפיים. הוא מזכיר בשמם רק קומץ תסריטאים בני זמננו, כאשר הצעירים מביניהם הם ילידי שנות השלושים. יש כאן סתירה פנימית: מצד אחד מקי מלמד קולנוע מסחרי, ז'אנרי, ומצד שני הוא יוצא נגד הקולנוע המסחרי של השנים האחרונות ומעמיד כפסגת היצירה סרטים כושלים ומיושנים, שקולעים לטעמו האישי של מקי אך לא לטעמם של רוב הצופים.

הסתירה השנייה היא ביישום הטכניקות. עקרונית ניתן להפעיל אותן בכל קונטקסט ועל כל יצירה, אך מקי יוצא נגד תסריטאים שמשתמשים בהן כדי להמחיש רעיונות ספציפיים, אותם הגו מבעוד מועד. יעד ידוע מראש יוצר, לדעתו של מקי, סיפור שהוא בהכרח דידקטי. חייבים לתת לסיפור להוביל את התסריטאי, לא להיפך. מצד אחד יש כאן התבססות על עיקרון חשוב, ליצירת אמנות צריך להיות הגיון פנימי. אבל מקי פונה לקיצוניות השנייה, והופך יתרונות פוטנציאליים לחסרונות, וחסרונות ליתרונות מדומים. במקום לתת ליוצרים מתחילים כלים שיסעייו להם לבטא את מה שמעסיק אותם, מקי מעדיף לעודד אנשים להיכנס לתחום התסריטאות מבלי שיהיה להם מה להגיד מלכתחילה.

החורים בטיעון של מקי יוצרים תמונת עולם תמוהה למדי. איזה סוג של סרטים הוא מבקש שניצור? היות והתלמיד בו מקי מתגאה יותר מכולם הוא עקיבא גולדסמן, התשובה היא כנראה קולנוע דל, ציני, נוסחתי וחסר אישיות. במילים אחרות, סרטים שאפילו מקי עצמו לא היה נהנה לצפות בהם.

אחרי יום בן שתיים עשרות שעות, מרגישים כאילו עברו יומיים מתחילת הסמינר. אחרי שלושה ימים כאלה, מרגישים כאילו עבר שבוע. אי אפשר שלא לקשר בין מבנה התסריט המושלם על פי מקי לבין מבנה הסמינר. הקולנוע של מקי הוא קולנוע של גירויים הולכים וגדלים, של תנודות דרמטיות. עליות ומורדות, היפוכים והפתעות. כל סצנה צריכה להכיל כמה תפניות קטנות ותפנית אחת גדולה, כל מערכה מסתיימת בתפנית גדולה עוד יותר, הסרט כולו נגמר בתפנית אדירה ובלתי הפיכה. ובמידה מסוימת, גם הסמינר.

הקורס מחולק לשלושה ימים, שלוש מערכות. ביום הראשון מקי משתולל ומתפרע, תוקף ומרפה, מנסה לסחוף את הקהל באמצעות מומנטום. ביום השני הוא נרגע, מוסר מידע קונקרטי, לעיתים אפילו מגבה אותו בדוגמאות. לקראת אמצע היום השלישי, מקי מקרין את קזבלנקה, הסרט המושלם עם התסריט המושלם. פתאום, הפתעה. אחרי שהקדיש שלושים שעות מצטברות להאדרת תפקיד התסריטאי וזלזול בכל שאר אמני הקולנוע, מקי מבצע תפנית חדה ומקדיש חלק גדול מהניתוח של הסרט לא למבנה התסריט אלא להשפעתם על חוויית הצפייה של משחק, בימוי, צילום, עריכה. אבל חכו, עוד לא ראיתם כלום.

בסוף ההקרנה, מקי שואל את השאלה "למה קזבלנקה" ועונה עליה. למה צופים חוזרים אליו שוב ושוב לאורך עשרות שנים, ולמה מקי עצמו בחר דווקא בסרט הזה מכל אלפי הסרטים של הקולנוע העולמי, למה הוא מלמד אותו ורק אותו מאז יסודו של סמינר הסיפור. מקי מביא לעזרתו היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה. הוא מזכיר עשרות שמות. הוא שר את שיר הנושא של הסרט במלואו. ואז, בתום חצי שעה של הסברים אינטנסיביים, מקי מגיע למסקנה היחידה והחד משמעית: לקזבלנקה יש מסר נורא יפה. ובקול תרועה רמה, נגמר הסמינר.

המשך כאן…

"לא באתי לכאן ללמד אתכם איך לכתוב תסריטים להוליווד," אומר מקי. הוא בא ללמד אותנו לכתוב עבור השוק הבינלאומי, סרטים מקומיים שיוכלו למצוא קהל מחוץ למדינתנו. השיטה לפרוץ לתודעה הגלובלית: חיקוי יסודי של מבנה התסריט ההוליוודי. כיאה לנביא הבשורה האמריקאית, מקי שואב את החומרים שלו, גם הצורה וגם התוכן, מעולם מושגים שהוא לגמרי אמריקאי. זהו עולם של פרברים ועובדי משרד מתוסכלים ועקרות בית משועממות. של מסיבות קוקטייל וגינונים חברתיים ו"מה השכנים יגידו". של רדנקס ממרכז ארה"ב כמושא זלזול רב-תכליתי ושל אנשים קטנים משולי החברה אותם מקי אוהב לראות בקולנוע אבל מעדיף שלא להיתקל בהם במציאות. למרות שהתגורר באירופה ונסע לקצוות תבל במסגרת הסמינר שלו, מקי לא נתן לשום השפעה חיצונית לחדור פנימה.

במרכז משנתו של מקי נמצאת הנחת יסוד תמוהה למדי. הוא מפיץ את השיטה האמריקאית כי הקולנוע ההוליוודי הוא הפופולרי בעולם. והוא פופולרי, לפי מקי, בגלל סיבה אחת בלבד. לא בגלל התקציבים הגבוהים, לא הליטוש הטכני, לא מערכת ההפצה, השיווק, הפרסום. גם לא בגלל הכוכבים ההוליוודיים. למעשה מקי בז לעבודתם של שחקנים, במאים, צלמים ואנשי מקצוע אחרים. הקולנוע הוא לא מדיום קולבורטיבי, של שיתוף פעולה. התסריטאי הוא לדעתו האמן היחיד, היוצר היחיד של הסרט, וכל השאר כפופים לו ורק לו. הצלחתו של הקולנוע ההוליוודי היא נצחון התסריט ההוליוודי, של מבנה העלילה החוזר והנשנה של סרטי הזרם המרכזי.

ההרצאות של מקי הן בעלות מבנה אחיד. התוכן זהה, הדוגמאות אינן משתנות. רוב הדוגמאות נלקחות מתקופה מאוד ספציפית ומאוד קצרה, פרק זמן של כחמש שנים בין סוף שנות השבעים לאמצע שנות השמונים. בתקופה הזאת גל של דרמות קטנות ומרגשות שטף את הקולנוע האמריקאי, והשיטה של מקי מטיפה למבנה האחיד של הסרטים האלה. לפעמים הוא מזכיר שיש אלטרנטיבות, למרות שלדעתו כולן הן וריאציות פשוטות שאינן סוטות משמעותית מהמבנה הקלאסי. לפעמים הוא אפילו רומז שעלול להיות לסרטים האלה ערך. בשאר הזמן הוא מחלץ מהקולנוע האלטרנטיבי דוגמאות שליליות בלבד. הוא טוען שארט-סינמה מבוסס גם הוא על קונבנציות. עד כאן, הכל טוב ויפה. אבל, טוען מקי, אם הקולנוע האמנותי משתמש בקונבנציות, אזי הקונבנציות של המסורת ההוליוודית, בגלל סיבות אותן הוא לא טורח לפרט, הן טובות יותר. הקולנוע האירופאי המודרני אינו רלבנטי לדעתו, ובייחוד הקולנוע הצרפתי, אותו תוקף מקי בארסיות מיוחדת. אבל גם הקולנוע האמריקאי המודרני אינו רלבנטי. מקי מתעלם כמעט לחלוטין מגל הסרטים העצמאיים של חמש עשרה השנים האחרונות. לא עולה בדעתו שסרטים אלה מתמחים בדיוק באותם הסיפורים הקטנים והמרגשים שהוא אוהב כל כך בסרטי המיינסטרים שנעשו רק שנים ספורות לפני. למעשה הוא לא מזכיר גם את הקולנוע ההוליוודי הקלאסי, שהמציא ושיכלל את צורת הסיפור אותה מקי מלמד. חוץ מקזבלנקה, הסרט אותו הוא מכתיר בתור היצירה הכי מושלמת בתולדות הקולנוע ואותו הוא מנתח לעומק, מקי לא מזכיר שום סרט שהופק לפני 1969. האם קזבלנקה נוצר בוואקום מוחלט?

המשך כאן…

רוברט מקי אוהב להחזיק בכוס. הוא מדקלם בדיחה או מוסר לעם תובנה חשובה, ואז לוקח פאוזה דרמטית, לוגם ארוכות מהכוס בזמן שפנינת החוכמה מעוכלת או הפאנצ'ליין נקלט. רוב משנתו של מקי אינה נופלת בקטגוריית החדש או המקורי. חלק מהחידושים שלו הם קומון סנס פשוט, חלקם מתבססים על עבודתם של מבקרים ואקדמאים בתחומים כמו קולנוע, תיאטרון ונרטולוגיה. אבל מקי לא אוהב מבקרים ואקדמאים, ומקפיד להביע את הזלזול הרב שלו בכל הזדמנות. הם לא מבינים כלום, הם לא מדברים מניסיון, הם לא באמת יצרו קולנוע. הם מדברים על תיאוריה, מקי מדבר על פרקטיקה. ההבדל האמיתי ביניהם: מקי מגיש את אותן התיאוריות בגרסה מרודדת וארוזות בחוקי "עשה" ו"אל תעשה".

מקי הוא גורו תסריטאות כמוכר מכוניות משומשות: פרגמטי, חושב במונחים של רווח והפסד, מנסה ליצור רושם של עסקה משתלמת. הוא דוחף את הסחורה שלו בכל צורה אפשרית. הוא מספר אנקדוטות, עושה מבטאים מצחיקים, משחזר קטעים מתוך סרטים בפנטומימה. לפעמים הוא מתחנף, מחזר אחר הקהל, ולפעמים משחק את דמות האב הרגזן, צועק, מחלק פקודות ומאיים בעונש. אבל התוכן חשוב פחות מצורת ההגשה. מקי מבטל במחי יד תעשיות קולנוע שלמות, מרעיף שבחים על השיטה ההוליוודית בלי לבנות עבורה קייס אמיתי, מוכיח טענות באמצעות אנשי קש. הוא סוטה מהנושאים הרלבנטיים כדי להטיף נגד פמיניזם וצמחונות, דת ממוסדת וה"רשע" השוכן בנפשו של כל אחד ואחד מאיתנו. כדי להמחיש את עליונות השיטה שלו הוא תוקף מטרות קלות, סרטים שיצאו מהאופנה או לא היו פופולריים בזמן יציאתם, ואז מהלל ומשבח סרטים אחרים, שמכילים פגמים דומים ואף חמורים יותר.

המשך כאן….