העדשה האדישה

ביקורת שכתבתי עבור עכבר העיר אונליין: בנקוק מסוכנת, מותחן פעולה עלוב וחובבני.

ביקורת שכתבתי עבור עכבר העיר אונליין: לעולם אל תיכנע, אקשן תיכוניסטי מחורבן אך לא מדי.

לפני מספר ימים הוקרן בסינמטק פלנדריה (פלנדרס), סרטו של הבמאי הצרפתי ברונו דומון. זהו הסרט הרביעי של דומון, השלישי מבין סרטיו שזוכה בפרס בפסטיבל קאן, והראשון שאמור לזכות להפצה מסחרית בישראל.

כפר צרפתי נידח. רוב אוכלוסיית הגברים הצעירים נשלחת למלחמה בארץ רחוקה. רגע לפני שהם יוצאים לדרך, מנהלים שני חיילים לעתיד משולש רומנטי עם אחת מבנות הכפר. קשה לקרוא לו רומנטי. כמו בסרטיו הקודמים של דומון, הדמויות הם אנשים חסרי תחכום, פרימיטיביים, בהמיים. היחסים ביניהם נטולי אהבה, הפרידה נטולת סנטימנטים.

בקאט מצמרר אחד, חותך דומון מחורף לקיץ, מכפר אירופאי למדבר מזרח תיכוני, משממה אחת לאחרת. החיילים הגיעו ליעד והם מבלים את זמנם בהתנגחויות וריבים קטנוניים. אף אחד לא מדבר על המלחמה, על המשמעות שלה, על האויב. אף אחד לא מדבר, נקודה. הקולנוע של דומון הוא קולנוע של השטחה – הגיבורים עילגים, הרגעים הדרמטיים לא קיימים, סצנות מסתיימות לפני או מתחילות אחרי שהגיעו לשיא. בצורה זו הוא מציג בפנינו סקס בלי רגש, מלחמה בלי אידיאלים, חיים בלי משמעות.

אבל כל הוואקום המוסרי והרגשי הזה, נחמד ככל שיהיה במנות קצובות, מתחיל לקרטע כשהוא נמתח על פני שעה וחצי. תוך ארבעה סרטים, דומון הביא לכדי שלמות סגנון קולנועי ייחודי. בחיי ישו זה היה חדשני, באנושיות התוכן הרדיקלי הלם את הסגנון, ב-Twentynine Palms הפרובוקציות הזולות היו בעלות חן מסוים. בפלנדריה, הפואנטה הדלה לא לגמרי מצדיקה את הביצוע המרשים.

בלייק אדוארדס וג'ולי אנדרוז הם אחד הזוגות הוותיקים בהוליווד. השניים נפגשו באמצע שנות השישים, כאשר הקריירות של שניהם היו בשיאן. אדוארדס רכב על הצלחתם של ארוחת בוקר בטיפאני ושני הסרטים הראשונים בסדרת הפנתר הוורוד. אנדרוז הייתה אחת הכוכבות גדולות בעולם, לאחר שכיכבה במארי פופינס (1964) וצלילי המוזיקה (1965), הסרט הכי קופתי של העשור. שנים ספורות לאחר מכן, אדוארדס הוציא תחת ידיו ארבעה כשלונות ברצף ונאלץ לחזור לסרטי הפנתר הוורוד כמעט בניגוד לרצונו, רק כדי לשרוד. אנדרוז הפכה משחקנית מבוקשת לפרסונה נון גרטה במהירות כמעט חסרת תקדים – לאורך שנות השבעים והשמונים היא הופיעה על המסך הגדול לעיתים נדירות בלבד, כמעט תמיד בסרטיו של בעלה.

בין לבין היו שני סרטים, שהפכו בכוחות משותפים את אנדרוז מהבטחה גדולה לאכזבה גדולה. אחד מהם היה Star של רוברט וייז (1968), שביים את אנדרוז גם בצלילי המוזיקה. אם הלהיט הקודם עלה בזמנו שמונה מיליון דולר והכניס 160, Star עלה פי שניים והחזיר רק שליש מתקציבו, אחד חלקי ארבעים מההכנסות של צלילי המוזיקה.

באותה שנה החלו צילומיו של Darling Lili, שיתוף הפעולה הראשון (מתוך שמונה) בין אנדרוז ככוכבת ואדוארדס כבמאי-תסריטאי. הסרט יצא ב-1970 והיה גם הוא לכשלון מהדהד – תקציב של 25 מיליון, הכנסות של חמישה. הוא היה אחד האחרונים, אם לא האחרון, של המיוזקלים האפיים של שנות השישים. מחזמר קומי-רומנטי ארוך, נפוח, עם סצנות קרב רחבות היקף (זמן ההתרחשות הוא מלחמת העולם הראשונה), ובכיכובם של אנדרוז ורוק האדסון. שני עשורים מאוחר יותר, אדוארדס קיצר את הסרט ב-22 דקות ושינה את הטון מקומדיה קלילה לכיוון דרמטי יותר. גרסה קצרה זו היא היחידה שקיימת כרגע בפורמט די.וי.די., וגם בגרסה זו, הסרט ארוך מדי, עמוס מדי, לא משכנע מספיק, כמו סרט של לוביטש עם יותר תקציב ופחות תובנות אנושיות.

סצנה אחת ראויה לציון היא קטע ובו אנדרוז (המגלמת רקדנית-זמרת) מבצעת נאמבר מפתיע. Darling Lili היה אחד הסרטים הראשונים בהם ניסתה לשנות את התדמית הנקייה שלה, מגמה שנמשכה לאורך עשרים השנים הבאות.

ב-1981, עשה אדוארדס את מהומה בהוליווד, סאטירה הוליוודית אוטוביוגרפית המתארת את תהליך הפקתו של Darling Lili. אנדרוז שוב מופיעה באחד התפקידים הראשיים ותורמת נאמבר מוזיקלי נוסף.

אלפא דוג + לחסל את האס = ארבע שעות של זכרים לבנים צווחים אחד על השני כמו נקבות שחורות. הראשון מבין השניים מציג זכרים צעירים מכדי להיות גנגסטרים אמיתיים ומתבסס על ילד רע והפילמוגרפיה של לארי קלרק. השני מציג זכרים מבוגרים יותר (אך שעדיין נראים כמו ילדים המשחקים בכאילו) ומתבסס על סנאצ' והפילמוגרפיה של גאי ריצ'י. את אלפא דוג אהבתי יותר, ולו רק כי הוא ניסה לעשות פחות, היה עמוס פחות, אגרסיבי פחות. לא שזה אומר הרבה.

אלפא דוג מבוסס אמנם על מקרה אמיתי אבל הוא משחזר את הנוסחה של ילד רע בצורה כמעט מושלמת: רצף של מסיבות וזיונים בכיכובם של בני נוער יפים נגמר ברצח ובעונש קולקטיבי. חבורה של בני טובים מפונקים מדרום קליפורניה מבלים את זמנם בחיקוי סגנון החיים של כוכבי ראפ, מכירת סמים קלים וסכסוכים קטנוניים בינם לבין עצמם, עד שחוב זעום של 1200 דולר גורר אחריו גל של נקמות. הבמאי-תסריטאי ניק קסאבטס (הבן של ועד כה יוצר של סרטים בינוניים ומטה כמו היומן) קופץ בחדווה רבה לאותו הבור אליו נפל לארי קלרק, ואז כורה לעצמו עוד אחד. קודם כל, הוא סוחט עד תום את הנכונות שלנו לצפות באורח חיים שטחי ודקדנטי, רק כדי להצביע על חוסר הערכים העומד בבסיסו. שנית כל, הוא משרטט את נציגי דור ההורים (אותם מגלמים שחקנים כמו ברוס ויליס, שרון סטון, אלכס קינגסטון, ואפילו אלן ת'יק) כקריקטורות גסות, רק כדי להפיל עליהם חצי מהאשמה על חטאי ילדיהם. אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה, מאדאפאקה. אבל אל דאגה – הסרט זורם, מבדר, וכמה מהשחקנים הצעירים עושים עבודה מצוינת. אוליביה ויילד והת'ר וולקוויסט (אישתו של הבמאי) גם מתפשטות וגם מאזנות את הטסטוסטורון עם נוכחות נשית חזקה וכריזמטית. בן פוסטר, בתור מעין דאפי דאק אנושי, צורח ומשתולל בצורה מענגת למדי. ולא אחר מאשר ג'סטין טימברלייק גונב את ההצגה עם המשחק הכי אנושי ומשכנע בכל הקאסט.

שני הסרטים מסוגננים מאוד, אבל לחסל את האס בוודאי קובע איזשהו שיא חדש של מקסימום סגנון ומינימום תוכן. ג'ו קארנהן (שביים בעבר את מחלק סמים המינורי והמצוין) מבצע סינתזה של התכונות הכי גרועות של טרנטינו, ריצ'י וטוני סקוט. הוא מציג קרוב לעשרים דמויות סתמיות ולא מעניינות, רובם רוצחים ושכירי חרב למיניהם, וגורם להם להתנגש אחד בשני כמו כדורי ביליארד. כולם ממהרים לפנטהאוס ובו נמצא באדי "האס" יזראעל (ג'רמי פיוון, הפמליה), בדרן האז-בין עם פרס של מיליון דולר על ראשו ועל איבריו האחרים. העריכה מהירה (אך מבוזבזת), הדיאלוגים באים בקצב מסחרר (אך אינם שנונים), ורוב הסרט מורכב מעימותים אלימים בין דמויות צבעוניות מאוד ונטולות אופי לחלוטין. שום דבר מזה לא מצליח לחדש, להצחיק או לרגש.

בהפרש של לילה, צפיתי בספיידרמן 3 של סם ריימי ובסופרמן חוזר של בראיין סינגר. שניהם סרטים מושמצים, וסופרמן הוא גם אכזבה קופתית, אך אותי עניין יותר החותם האישי של שני הבמאים. עם ריימי יש לי יחסי אהבה-שנאה כבר שנים רבות (ושנאתי את שני סרטי ספיידרמן הקודמים שלו), בעוד סינגר מעולם לא איכזב אותי (ואהבתי את שני סרטי אקס-מן אותם ביים). שני היוצרים נולדו בהפרש של חמש שנים בלבד, התחילו בקולנוע האמריקאי האינדי ועשו במהרה את המעבר להוליווד ולסרטים בעלי פרופיל גבוה. מצד שני, השניים נכנסו לתעשייה בשתי נקודות מפנה שונות והפוכות בהיסטוריה של הקולנוע האמריקאי. ריימי עשה את סרטו הראשון ב-1981, תקופת שיא של קולנוע אסקפיסטי פוסט-לוקאס וספילברג. סינגר עשה את שלו ב-1993, תקופה של עליית הקולנוע העצמאי ומעבר לסרטים קטנים יותר ורציניים יותר. ההבדל הזה בין השניים מורגש לכל אורך הפילמוגרפיות שלהם, והוא בולט במיוחד בהשוואה בין שני סרטיהם האחרונים. ספיידרמן 3 הוא סרט אייטיז מובהק, עם דגש על ספקטקל, רעש, מלודרמה. סופרמן חוזר, לעומת זאת, הוא סרט ניינטיז, עם דגש על רגש, אנדרסטייטמנט, רגעים מינוריים של שקט ויופי. סרטו של ריימי מנסה לעורר רגשות קיצוניים, ונכשל. סרטו של סינגר מנסה לעורר רגשות מורכבים, ומצליח.

סימנתי וי על 300 של זאק סניידר. הסרט זוכה להשוואות בעיקר לעיר חטאים, סרט האקשן הממוחשב הקודם על פי ספר קומיקס מאת פרנק מילר. לי הוא מזכיר יותר את אפוקליפטו של מל גיבסון, עליו כתבתי בעבר כאן. כמו אפוקליפטו, זהו סרט מושמץ בשל האלימות הרבה והקיצונית שמוצגת בו. כמו אפוקליפטו, זהו סרט שמושך תגובות קיצוניות לחיוב ולשלילה אבל השאיר אותי די אדיש. כמו אפוקליפטו, הוא עשוי בצורה מעניינת בלי להיות מעניין ומרשים בלי להיות מרגש.

הטענה הבולטת נגד 300 היא השטחיות שלו. לדעתי המבקרים נובחים על העץ הלא נכון. סרט אקשן אמור להיות שטחי. סרט אקשן ששואף למיתיות אמור להיות בעובי של נייר אפייה. הבעיה האמיתית עם הסרט היא שהוא מתאר מצב שהוא כמעט סטאטי. אולי מזה נובע השימוש הרב בסלואו-מושן, בטוח מזה נובעת ההתכתבות הרבה עם ציורי הרנסאנס והבארוק. סטאזיס עלול לעבוד בפורמט של קומיקס (לא יודע, לא קראתי את המקור), אבל בסרט קולנוע הוא מהווה בעיה. אחרי שהעולם נבנה בסצנות הראשונות, אין לסרט לאן ללכת. יש תנועה, אקשן, צעקות, אבל ברמה הדרמטית לא מתרחש כמעט כלום. שיאו של אפוקליפטו היה בסיקוונס הכניסה לעיר המאיה, אחד השיאים הקולנועיים של השנה האחרונה. אין שום דבר ב-300 שמתרומם לאותם גבהים של עוצמה ורגש.

Even smiling makes my face ache …

ניגשתי ל-Crank, סרטם הראשון של בראיין טיילור ומרק נוולדין, בזהירות רבה. ציפיתי לביזיון, גיליתי להפתעתי סרט בעל ערך בידורי רב, מודע לעצמו ואפילו, איך לומר, אינטליגנטי. רוב המבקרים מגדירים את Crank כשילוב בין מי רצח אותי לספיד ואין סיבה שלא להצטרף לעדר. הרוצח השכיר צ'ב צ'ליוס (ג'ייסון סטאתם) מגלה שלגופו הוזרק קוקטייל סמים אקזוטי שיגרום למותו אם לא ישמור על זרימת אדרנלין מוגברת. הוא יוצא למסע ברחבי לוס אנג'לס בניסיון למצוא תרופת נגד ולהעניש את האשמים במותו הפוטנציאלי, אך הנקמה תופסת מקום משני לעומת רצף בלתי פוסק של תנועה קינטית. כדי להימנע מהשפעת התרופה צ'ליוס נוהג במהירויות גבוהות, מרביץ לאנשים אקראיים, צורך סמים, שודד, רוצח ובאחד משיאי הסרט מקיים יחסי מין בצורה שאינה לגמרי מתקבלת על הדעת. יוצרי הסרט מצאו דרך גאונית לתת לקהל חובבי האקשן בדיוק את מה שהוא רוצה, והרבה ממנו. צ'ליוס הוא stand-in עבור הצופה בעולם הקולנוע, מכור לאקשן וחוויות קיצוניות, מוכן לעשות הכל רק כדי להמשיך לנוע. האנלוגיה היא ברורה – הפחד ממוות הוא בראש ובראשונה פחד משעמום. המרדף אחרי ריגושים זולים מעולם לא היה כה נוגע ללב.

שתי ביקורות באתר של עכבר העיר: מספר 23 הכמעט מפתיע לטובה והפשע נגד האנושות שהוא גוסט ריידר.

ריוהיי קיטאמורה הוא דמות קאלט ידועה ברוב העולם התרבותי. חוץ מישראל. הבמאי היפני, מעין גרסה צעירה יותר של טאקשי מיקה, היה אחראי עד כה על שבעה סרטים באורך מלא, כאשר את רוב המוניטין שלו הוא חייב לשניים מתוכם: Versus משנת 2000, ו-Azumi משנת 2003. את הסרט המאוחר יותר – דרמת אקשן על נערה סמוראית בעלת חצאית מאוד, מאוד קצרה – ראיתי לפני כשנה. התרשמתי מאלמנטים מסוימים, התאכזבתי מהמכלול וכעת אני זוכר אותו בקווים כלליים בלבד.

השבוע השלמתי גם את Versus, סרט מוקדם ודל תקציב של קיטאמורה. קומדיית ספלאטר-אמנויות-לחימה זו מתארת גנגסטרים יפניים נלחמים בצבא של חיים-מתים ביער קסום. שם המשחק הוא אקססיביות. יש כאן המון אקשן, המון אלימות, המון פעלולי צילום ועריכה, ובעיקר המון הומור ומאגניבות, או לפחות ניסיונות לייצר אותם. הסגנון נלקח מקומדיות האימה המוקדמות של סם ריימי, מסרטי הגנגסטרים ההיפראקטיביים של גאי ריצ'י, ומהצירוף בין מיסתיקה-מכות-יריות-מעילי-עור של מטריקס. אבל הכמות באה על חשבון איכות. האקשן קומפטנטי אך לא מלהיב, ההומור דבילי אך לא מצחיק, והסרט כה מונוטוני שהוא ממצה את עצמו הרבה לפני סיומו. שטחיות היא כמובן אלמנט מובן ומבורך בסרטי אקשן, אך הדחייה הקיצונית של קיטאמורה של כל איפיון דמויות או רגש בר זיהוי יוצרת סרט אטום ולא מעניין.

ניתן למצוא ב-YouTube מספר טריילרים אבל כדי לקבל את האפקט המלא כדאי לצפות בקטע הבא שנשלף מהסרט ללא עריכה נוספת. אמנם הסצנה היא מסוף הסרט, אך אין חשש לספוילרים. זה לא כאילו שיש בו עלילה.