העדשה האדישה

כשעוסקים בפילמוגרפיה של הבמאי הנשכח פרנסיס פורד קופולה, נהוג בדרך כלל להתחיל מהסנדק, סרטו מ-1972. הדקדקנים יציינו גם את התסריט זוכה האוסקר שלו לפאטון, שעלה לאקרנים שנתיים קודם לכן. מה עשה קופולה לפני גיל שלושים? תוכלו למצוא בעיקר אזכורים מעורפלים לעבודתו עבור מפיק הטראש המיתולוגי רוג'ר קורמן, ואולי גם לדמנטיה 13, סרטם היחיד של קופולה-קורמן שזמין כעת לצפייה ביתית. למעשה, הסנדק היה סרטו השישי במספר של קופולה כבמאי, התשיעי במספר אם מחשיבים את הסרטים עבורם ביים סצנות בודדות בלבד.

לאורך שנות השישים, היה אחראי קופולה על שתי יצירות חשובות. Finian’s Rainbow, המחזמר הנפוח בכיכובו של פרד אסטר אותו ביים עבור אולפני וורנר, הוא לא, עד כמה שידוע לי, אחד מהם. שני הסרטים הם You're a Big Boy Now, מעין גרסה משודרגת של הבוגר שהושלמה שנה תמימה לפניו, ואנשי הגשם, סרט מסע דל תקציב שהיה בן דוד מרוחק (ונשי) של אדם בעקבות גורלו.

עקרת בית מאפסטייט ניו יורק לוקחת סטיישן ווגון ויוצאת לדרך. היא משועממת, היא תקועה בנישואים חסרי עתיד, היא בהריון עם ילד שהיא לא ממש רוצה לגדל. היא נכנסת לרכב ונוסעת מערבה, בלי יעד מוגדר מראש. במהלך מסעה היא פוגשת שחקן פוטבול פגוע מוחין (ג'יימס קאן) ושוטר פגוע רגשית (רוברט דובאל). אחד מהם יהווה עבורה תחליף בן, השני תחליף בעל. No matter where you go, there you are.

את עקרת הבית, נטלי, מגלמת שירלי נייט, שחקנית נשכחת שהייתה מועמדת פעמיים לפרס האוסקר בתחילת שנות השישים. תפקידה החשוב האחרון היה בהכי טוב שיש, בו שיחקה את אמה של הלן האנט. באנשי הגשם המשחק שלה הוא ללא דופי, ושל קאן, ושל דובאל. אבל הסרט חוטא במודעות עצמית גסה מדי. הסגנון משוחרר, ספונטני, כמו-מאולתר, אבל התוכן רחוק מזה. המסלול של נטלי הוא סכימטי, דטרמיניסטי, גורלה מוכתב מראש. בצירוף עם הצילומים היומרניים של ביל באטלר (מלתעות), הסרט מקבל נופך מתנשא. אנשי הגשם הוא בעל ערך היסטורי רב - סרטים מודרניים השואפים לאסתטיקה של סיקסטיז-סבנטיז מחקים אותו ולעיתים רק אותו - אך ערך אמנותי מועט. המסע של קופולה נגמר בדד אנד.

הסרטים של השנים האחרונות הולכים וגדלים. או שמא מתנפחים. קומדיות קלילות עוברות את השעתיים, דרמות קטנות ואינטימיות נושקות לשלוש. איך אפשר בכלל להתייחס לסרט באורך המופרך של 73 דקות?

אבל אפשר. ב-Crime Wave של אנדרה דה טות אין אף לא שנייה אחת מבוזבזת. שוד, מוות, סחיטה. הסרט מתקתק כמו שעון. דה טות למד כמה טריקים מאוסטרו-הונגרי אחר שהיה פעיל באותם השנים בהוליווד, אוטו פרמינגר. כמו בסרטי הפילם נואר של פרמינגר, הגישה היא צינית, קרירה, רציונלית, מעט מרוחקת. הגיבור מבצע טעות, ואז עוד אחת, ועוד אחת, והלולאה הולכת ומתהדקת סביב צווארו. המשטרה עושה את עבודתה, עולם הפשע את עבודתו, והוא לכוד בין השניים. אין דרך החוצה.

דה טות, החתום על יותר משלושים סרטי קולנוע, כמעט ואינו מוכר לציבור הרחב. המורשת שלו מסתכמת בזוג אנקדוטות. הוא ביים את בית השעווה, סרט התלת-מימד המפורסם ביותר, מבלי שיכול היה, כעיוור בעין אחת, לראות בתלת-מימד בעצמו. והוא חלק את מיטתו עם ורוניקה לייק, אחת השחקניות היפות בתולדות הוליווד, במשך קרוב לעשור. לפי Crime Wave, היו לו, בין השאר, אי אילו כישורי בימוי. הסרט עשוי בשילוב מופתי בין אקספרסיוניזם מסוגנן לריאליזם קיצוני. הוא מותח, מטלטל, ובעיקר חולף מהר, תאונת פגע וברח קולנועית.

ושימו לב לצ'רלס ברונסון בתחילת דרכו. פעם קראו לו צ'רלס בוצ'ינסקי והוא ידע לשחק.

מי הוא גארי שרמן? הבמאי האמריקאי הגיע משום מקום, צץ באנגליה בתחילת שנות השבעים, שם ביים את Death Line (הידוע גם בשמו Raw Meat), אחד מהסרטים הבולטים של רנסאנס האימה הבריטי, ונעלם שוב. היעד הבא היה ארה"ב, שם ביים, כמעט עשור מאוחר יותר, את המוות המכושף ו-Vice Squad, שתי קלאסיקות מתח-אימה מזן הגריינדהאוס ומתקופה בה הפורמט עמד להגיע לסיומו. בהמשך העשור, שרמן היה אחראי על כמה סרטי ז'אנר זניחים (ביניהם אחד מהמשכוני פולטרגייסט) ונעלם בשנית אל תוך נבכי הטלוויזיה האמריקאית. סרט הקאמבק שלו, 39: A Film by Carroll McKane, הושלם לפני שנה ובימים אלה עושה סבב פסטיבלים ברחבי העולם.

להלן סצנת הפתיחה מתוך המוות המכושף. שימו לב לעבודת האיפור של סטן וינסטון, לצילומים של סטיבן פוסטר (שיצלם שני עשורים מאוחר יותר את דוני דארקו) ולמשחק של ליסה בלאונט הנשכחת בתפקיד הנערה על החוף. וכמובן להתחכמויות מציצנות-צילום-אלימות בסגנון היצ'קוק ודה פלמה.

מבחר של שטויות שכתבתי: ביקורות לקין המופתי (בפעם השנייה!) ולך תבין נשים הבינוני בעכבר העיר אונליין, וכתבה על הפערים בין המיינסטרים לשוליים באתר של האוזן השלישית.

בהפרש של לילה, צפיתי בספיידרמן 3 של סם ריימי ובסופרמן חוזר של בראיין סינגר. שניהם סרטים מושמצים, וסופרמן הוא גם אכזבה קופתית, אך אותי עניין יותר החותם האישי של שני הבמאים. עם ריימי יש לי יחסי אהבה-שנאה כבר שנים רבות (ושנאתי את שני סרטי ספיידרמן הקודמים שלו), בעוד סינגר מעולם לא איכזב אותי (ואהבתי את שני סרטי אקס-מן אותם ביים). שני היוצרים נולדו בהפרש של חמש שנים בלבד, התחילו בקולנוע האמריקאי האינדי ועשו במהרה את המעבר להוליווד ולסרטים בעלי פרופיל גבוה. מצד שני, השניים נכנסו לתעשייה בשתי נקודות מפנה שונות והפוכות בהיסטוריה של הקולנוע האמריקאי. ריימי עשה את סרטו הראשון ב-1981, תקופת שיא של קולנוע אסקפיסטי פוסט-לוקאס וספילברג. סינגר עשה את שלו ב-1993, תקופה של עליית הקולנוע העצמאי ומעבר לסרטים קטנים יותר ורציניים יותר. ההבדל הזה בין השניים מורגש לכל אורך הפילמוגרפיות שלהם, והוא בולט במיוחד בהשוואה בין שני סרטיהם האחרונים. ספיידרמן 3 הוא סרט אייטיז מובהק, עם דגש על ספקטקל, רעש, מלודרמה. סופרמן חוזר, לעומת זאת, הוא סרט ניינטיז, עם דגש על רגש, אנדרסטייטמנט, רגעים מינוריים של שקט ויופי. סרטו של ריימי מנסה לעורר רגשות קיצוניים, ונכשל. סרטו של סינגר מנסה לעורר רגשות מורכבים, ומצליח.

תיאוריית היוצר המשפיע היא תופעה שאני נתקל בה שוב ושוב. במאי זה או אחר, אומרים לנו, אולי לא זכה להצלחה מסחרית, אולי גם לא הצליח בקרב המבקרים, אבל הוא השפיע על סרטים ויוצרים רבים שבאו אחריו. יש משהו מאוד אנושי בחשיבה הזו. אנחנו רוצים לייחס חשיבות לבמאי שאנחנו אוהבים, לתת לטעם האישי שלנו מימד יותר אוניברסלי. איך נעשה זאת? הצלחה קופתית מספקת לנו נתונים קונקרטיים, מספריים. אבל ברגע שהבמאי מעולם לא זכה להצלחה כזאת, אנחנו בבעיה, ופתרונות כמו "היוצר המשפיע" מתחילים לצוץ. אבל ייחוס משמעות להיותו של במאי כלשהו יוצר משפיע מעלה הרבה שאלות ועונה על מעט. מיהו יוצר משפיע? האם זה עניין של כמות או של איכות - האם זהו אדם שהשפיע על סרטים רבים או על סרטים בעלי איכות גבוהה? האם צריך להתייחס למידת ההשפעה - האם במאי שהמציא גימיק קולנועי פופולרי אך מוגבל עומד בקנה אחד עם יוצר שתלמידיו ממשיכים לייצר סרטים ואף ז'אנרים שלמים בסגנון שלו גם אחרי מותו? האם ניתן למדוד השפעה לאורך זמן - במאי שהשפיע על יצירה בתקופה מוגבלת, על אופנה חולפת, מול במאי שהשפעתו ניכרת גם עשורים רבים אחרי? איך אנחנו בעצם יודעים מי השפיע על מי? האם נסמוך רק על עצמנו, נצפה בסרט משפיע ובסרט מושפע, ונדע לעשות את הקישור ביניהם? האם נסמוך על מבקרים שיעשו אותו בשבילנו? ראיונות עם במאים שמדברים על מקורות ההשפעה שלהם? והשאלה שהיא לדעתי המעניינת מכולם - האם יש קשר הכרחי בין "משפיע" ל"טוב"? איך נתייחס לסרטים שמידת השפעתם הייתה רבה בלי שהם בעצמם יחשבו ליצירות מופת? ניקח לדוגמא את המקרה של רוברט אלטמן, במאי שהשפיע, כך אומרים, על גל הסרטים מרובי הסיפורים והדמויות שאנחנו רואים בשנים האחרונות. מצד אחד, טבעי לייחס את החידוש הזה לאלטמן. מצד שני, איך נדע לשייך את גל הסרטים הזה דווקא אליו? למה הסרטים מופיעים רק עכשיו, כשלושה עשורים אחרי תקופת השיא של אלטמן בשנות השבעים? האם באמת אלטמן עצמו אחראי עליהם או ממשיכיו כגון פול תומס אנדרסון? איך בכלל נתייחס לזה שאנדרסון מציין לא את אלטמן אלא את ג'ונתן דמי בתור מקור ההשפעה העיקרי? ואיזה משקל יש בעצם לגל הזה? הוא התחיל לפני שנים ספורות, בוודאי ימצה את עצמו תוך זמן קצר, ובסופו של דבר מכיל כמות די מצומצמת של יצירות. האם אפשר בכלל להשוות את מידת ההשפעה של אלטמן אל מול יוצר זניח כמו מאריו באווה? באווה האיטלקי פעל בשנות השישים והשבעים והיה אחראי על כעשרים וחמישה סרטים, רובם ככולם מז'אנרים טראשיים כמו מתח ופנטזיה. סרטיו זכו להצלחה מסוימת באירופה, ולפעמים להצלחה רבה, אך מעולם לא פרצו לתודעה בארה"ב. במשך עשורים רבים, עד כניסת הדי.וי.די. בסוף שנות התשעים, יצירותיו כלל לא היו זמינות לקהל הרחב. ניתן לצפות שמידת השפעתו של באווה, יוצר שצופים ואף מבקרים רבים מעולם לא שמעו עליו, תהיה אפסית. אבל העניינים לא פשוטים כל כך. יוצרים כמו טים ברטון, דיוויד לינץ', ג'ון קרפנטר, מרטין סקורסזי וקוונטין טרנטינו, כולם מצביעים על באווה כמקור השפעה מרכזי. האיש המציא, פחות או יותר על דעת עצמו, גם את סרט המתח המודרני, גם את סרט האימה וגם את ז'אנר סרטי הקומיקס. מידת ההשפעה המוחשית של באווה על הקולנוע של שלושים השנים האחרונות, גם המיינסטרים וגם השוליים, היא בלתי ניתנת למדידה. מידת ההשפעה הסובייקטיבית שלו, הנמדדת על פי גימיקים בולטים לעין, היא כלום מוחלט. קשה להמחיש את הוורסטיליות של באווה בקטע וידאו בודד. בחרתי באופן כמעט שרירותי בסצנת הפתיחה מתוך Bay of Blood (הידוע גם בשמו Twitch of the Death Nerve), סרטו של באווה מ-1971. זהו סרט במסורת הג'יאלו האיטלקי, ולמעשה סרט הסלאשרים המודרני הראשון.

עד לפני כמה שנים הכרתי פחות או יותר כל קליפ ששודר ב-MTV. עכשיו אין לי מושג מה קורה שם. או ב-M2, שלא לדבר על שאר ערוצי המוזיקה שאני אפילו לא זוכר את שמם. יכול מאוד להיות שאנחנו בעיצומו של רנסאנס מטורף של וידאו-קליפים ואני לא יודע עליו.

אבל איכשהו לא הצלחתי להימנע מלראות כמה מהקליפים האחרונים של סמואל באייר, אותם עשה עבור גרין דיי, דה סטרוקס, ואחד בשם ג'סטין טימברלייק. "ג'סטין טימברלייק?", שאלתי את עצמי. לפני עשור פלוס-מינוס, באייר היה אחראי על כמה מהקליפים הבולטים של שנות התשעים, ובראשם Smells Like Teen Spirit של נירוונה. מה קרה לו בין לבין? איך אפשר להסביר את הפרויקטים שלו מהשנים האחרונות, בהם הוא מפגין כל כך הרבה מיומנות וכל כך מעט כישרון? איך הוא הגיע מהפשטות הנפלאה של Come to My Window לנפיחות המביכה של Wake Me Up When September Ends? מה הקשר בין Zombie למשהו כמו What Goes Around?

ליהוק של שחקנים צעירים ואופנתיים בולט למדי בקליפים של באייר: ג'יימי בל ואוון רייצ'ל ווד, לו פוצ'י וקלי גרנר, וגם סקרלט ג'והנסון. אבל כבר באמצע שנות התשעים אלייז'ה ווד השתתף ב-Ridiculous Thoughts וג'ולייט לואיס ב-Come to My Window. ההבדל הוא לא עצם ההופעה של שחקני קולנוע בווידאו-קליפים אלא באופן שבו באייר משתמש בהם. בעוד בקליפים המוקדמים נוכחותם של השחקנים תרמה ליצירות, בחדשים היא מחבלת בהן. הכוכבים האורחים הפכו לכוכבים נקודה, הקליפים הפכו למיקרו-אפוסים מגוחכים, ובאייר לבמאי פיצ'רים מתוסכל.

אבל האם זקנתו של באייר באמת מביישת את נעוריו? בעזרתו האדיבה של YouTube אפשר לנקב כמה חורים גם בתיאוריה הזאת. הנה גרסה מוקדמת של Smells Like Teen Spirit, שהיא למעשה גרסת הבמאי של באייר. ההבדל בינה לבין הגרסה שכולנו מכירים, ועליה פיקח קרט קוביין עצמו, הוא של שמיים וארץ.

מחר מתחיל בסינמטק תל אביב פסטיבל הקולנוע הבריטי השנתי. יבול הסרטים החדשים נראה די דליל, אבל יש מספר הפתעות גדולות בין הסרטים הבריטיים הקלאסיים שמוקרנים במסגרת הפסטיבל. העיקרית היא מיני-רטרוספקטיבה של הבמאי ניקולס רוג, אחד היוצרים האהובים עליי. רוג נולד ב-1928 והוא פעיל עד עצם היום הזה. מאז אמצע שנות השמונים חל פיחות במעמדו ובתקציבי סרטיו, אבל עד אז, לאורך שנות השבעים ותחילת השמונים, הוא יצר כמה מהסרטים הטובים והמעניינים שאני מכיר.

אחרי קריירה פורה בצילום - הוא צילם כמה מהסרטים האיקוניים של שנות השישים - רוג פנה לבימוי ב-1970 וביים יחד עם דונלד קאמל את מופע. אך נהוג לחשוב שקאמל אחראי על רוב עבודת הבימוי בסרט זה (כתבתי עליו כאן) וסרטו הראשון של רוג כבמאי הוא לשוטט מ-1971. הפסטיבל מקרין את ארבעת סרטיו הראשונים של רוג, החל מלשוטט ועד שאלה של זמן מ-1980. כולם עוסקים בסתירות והתנגשויות אלימות בין ערכים מנוגדים (טבע מול תרבות, מיסטיקה מול היגיון, יצרים מול שכל), רובם מכילים אלימות וסקס קשים. אך יש בהם הרבה יותר מאקספלואטציה. אלה סרטים אינטליגנטיים שחודרים עמוק ואינם יוצאים מהראש זמן רב, מלאים בתובנות מצמררות ודימויים עוכרי שלווה. בכל סרט יש לפחות אלמנט אחד שהופך אותו לצפיית חובה: הצילומים המדהימים של המדבר האוסטרלי והסוף שובר הלב של לשוטט, סצנת הסקס המפורסמת וסצנות המתח והאימה הפחות מפורסמות בהמבט, הופעתו הטובה ביותר של דיוויד בואי בהאיש שנפל מכוכב אחר, ושל תרזה ראסל הנשכחת (שהייתה אישתו ושחקניתו הקבועה של רוג) בשאלה של זמן. רוצו לראות.

רוצו לראות גם את שניים לדרך, הקומדיה הרומנטית מ-1967 שמוקרנת במסגרת בחירת השגריר. אולי קומדיה רומנטית היא הגדרה קצת מטעה. זהו אחד הסרטים הציניים והריאליסטיים שנוצרו בז'אנר המפוקפק הזה, כל מה שהצד שלו הצד שלה ניסה לעשות ולא הצליח. והסרט נותן לאודרי הפבורן את אחד התפקידים הטובים ביותר שלה, ואחד האחרונים שבהם. היא הייתה אז בת 38 ושבה למסך רק פעמים ספורות לאורך שנות השבעים והשמונים.

מבין הסרטים החדשים המוקרנים במסגרת הפסטיבל, אנסה לראות את אחים בראש, קיצוצים, נערי היסטוריה, גלסטונברי, והחיים והמתים.

ושימו לב שאנתולוגיית הפורנו Destricted (עליה כתבתי כאן) מוקרנת בסינמטק מספר פעמים החודש תחת השם ללא גבולות.

בתחילת שנות האלפיים, סטיבן סודרברג כבש את הוליווד עם ארין ברוקוביץ', אושן 11 וטראפיק, שזיכה אותו באוסקר הבימוי. תריסר שנים לפני, סרטו סקס, שקרים ווידאוטייפ גרף שלושה פרסים בפסטיבל קאן, כולל דקל הזהב. בין לבין הצליח סודרברג לשרוף את כל גשריו בהוליווד עם סדרה של יצירות מאתגרות ולא מסחריות, שהם לגמרי במקרה גם הסרטים הטובים ביותר בפילמוגרפיה שלו. במיוחד אהובים עליי דרמת ההתבגרות מלך הגבעה, המותחן הרומנטי רומן לא חוקי, והקשר האנגלי, סרט פשע קטן שהוא גם סיכום ענק של המיתולוגיה של הסיקסטיז. גם היצירות האחרות שלו מהתקופה הזאת, הקוריוז הקפקאי האדם הנרדף ודרמת השוד במעמקי התשוקה, הם סרטים בעלי עניין רב.

בשיא השפל, אחרי שלושה כשלונות רצופים, חזר סודרברג לבטון רוז', לואיזיאנה, העיר בה גדל והפיק שם סרט בתקציב אפסי. לסרט קראו Schizopolis וכשמו כן הוא, מעשייה ביזארית, אקספרימנטלית ולעיתים מצחיקה מאוד. סודרברג עצמו משחק בשני תפקידים ראשיים, כאשר אישתו לשעבר מגלמת את אישתו של אחת הפרסונות שהיא גם המאהבת של השנייה, ומשפחה וחברים ממלאים את שאר הקאסט. קשה להבחין בעלילה כלשהי אבל מה שישנו עוסק בצורה מקורית ומעניינת למדי בסוגיות של זהות, שפה וזוגיות.

להלן קטע הפתיחה של הסרט, ובו מדקלם סודרברג עצמו מעין מיני-מניפסטו. הוא אומר את הדברים עם קריצה ולשון בלחי, אבל קשה שלא לקחת אותם לפחות קצת ברצינות.

רוברט אלטמן הלך לעולמו. התקשורת מלאה במודעות אבל, בתיאורים משתפכים של הבמאי ושל פועלו. אבל מצד אחד קל מדי להלל ולשבח אדם אחרי מותו, ומצד שני מה בכלל התקשורת יודעת? אלטמן הוא במאי מוערך יותר בתיאוריה מאשר בפועל. אוהבים לקרוא לו "במאי מוערך", אוהבים להזכיר הפופולריות (הפיקטיבית) שלו בעבר הרחוק אבל אוהבים גם לקרוע לגזרים כל סרט ספציפי שלו, בין אם חדש או ישן. חשבתי לחקור קצת את הצורות בהן הקהל הרחב תופס את סרטיו של אלטמן ופניתי לאחד מאתרי הקולנוע האהובים עליי, עין הדג. היו זכורות לי כמה יציאות עסיסיות במיוחד לגבי סרטיו של אלטמן שנכתבו באתר לאורך השנים, וניסיתי ללקט כאן את רובן.

פארק גוספורד: "שיעמומון חסר תקנה", "הבמאי לא עשה את מלאכתו כהלכה" (נונין); "משעמם" (ברק); "ארוך, משעמם, נמתח כמו מסטיק ומייגע" (פיטר פן); "לא נעים", "לא בידור טוב" (סרין); "ארוך מדי", "איבד את טעמו" (עין חדה); "שעמומון מתיש", "פשוט גרוע" (אוכל נבלות); "רק שיגמר כבר", "בין הסרטים הגרועים ביותר שראיתי", "גרם לי לאבד את מעט ההערכה שהייתה לי לאלטמן" (הפינגווין)

ד"ר טי והנשים: "לא נהניתי מהסרט" (הפינגווין); "פושר מאוד" (טריליאן); "איום ונורא" (ראש רדיו); "בין הסרטים הגרועים ביותר שראיתי" (הפינגווין)

הקלפן והיצאנית: "די משעמם", "סרט בינוני למדי" (נורטון)

רקדנים: "כל כך משעמם", "קשה למצוא עלילה או התפתחות כלשהי", "ממש ריקני", "זה סרט על כלום" (עכרור השלולית); "קמפבל לא רק לא יודעת לשחק, גם בלכתוב תסריטים היא לא משהו" (אדם קלין אורון); "לא משוחק טוב", "סצינות בסיסיות, שחוזרות על עצמן שוב ושוב ללא שינוי", "אין גיוון או התקדמות עלילתית" (הקוסם מארץ ים); "אכזבה גדולה", "משעמם, לא הייתה עלילה להתחבר אליה, לא היו דמויות להתחבר אליהם, הוא לא הלך לשום מקום" (פומבה); "נרדמתי באמצע" (ברדוויל השוודי)

המדריך לחיים בכפר: "איפה העלילה למען השם?", "איפה הסרט, למען השם?" (טווידלדי); "משעמם" (עמליה); "כה משעמם", "שעמום מוחץ" (הברווז)

מי רצח את קוקי: "אחד מסרטיו הגרועים של אלטמן" (ג'יי האמיתית)

משהו ללבוש: "נוראי" (טריליאן); "אחד הסרטים הגרועים בכל הזמנים" (נורטון)

תמונות קצרות: "תסריט גרוע", "פסיפס יומרני, דידקטי, מהנה ומרשים אבל חלול, מעצבן, שטחי ובעיקר מאכזב" (ברדוויל השוודי)

מ.א.ש.: "אני עדיין מנסה להבין מה אנשים מוצאים בסרט" (חובב קולנוע); "סצנות מתות וקצב איטי מדי" (הפינגווין); "בינוני-פלוס לכל היותר" (דן ברזל)