העדשה האדישה

ביקורת שכתבתי עבור עכבר העיר אונליין: לפני שהשטן ידע, מותחן הייסט סלאש מלודרמה משפחתית משובחת.

ביקורת שכתבתי עבור עכבר העיר אונליין: סוד של קלוד מילר, סרט שואה קליל וחביב.

ביקורת שכתבתי עבור עכבר העיר אונליין: מלחמתו של צ'רלי וילסון. מפוספס אבל מעביר את הזמן בכיף רב.

ביקורת שכתבתי עבור עכבר העיר אונליין: הלילה הוא שלנו. אני אמנם בדעת מיעוט כמעט חסרת תקדים, אבל לדעתי זוהי דרמת מתח יוצאת מן הכלל.

ביקורת שכתבתי עבור עכבר העיר אונליין: לארס והבחורה האמיתית. חמוד מדי, מתאמץ מדי, לא משכנע מספיק. אבל שחקני המשנה מצוינים.

ביקורת חדשה באתר של עכבר העיר. אמריקן גנגסטר – ארוך ומייגע, אבל עם ציצים.

רחובות מושחתים הוא סרט אנכרוניסטי, מיושן, לא רלבנטי. והוא הכי קרוב שהקולנוע של שנות האלפיים התקרב עד כה לפסגות של הסנדק. לפני יציאתו בסוף שנת 2000, הסרט הספיק להירקב על המדף כשנה, וגם לזכות לגרסת אולפן שנערכה בניגוד להוראות הבמאי. גרסה זו יצאה למסכים, נכשלה כישלון טוטאלי ונעלמה אל תהום הדי.וי.די. בשנים שעברו מאז, שלושת כוכבי הסרט – מארק וולברג, חואקין פיניקס, שרליז תרון – הפכו משמות מבטיחים לכוכבים לא קטנים, ורחובות מושחתים קיבל, כמו ג'ימי סטוארט לפניו, הזדמנות נוספת. באיחור של חצי עשור, גרסת הבמאי יצאה לדי.וי.די., ואם בגרסתו הראשונה רחובות מושחתים הוא סרט בעל פוטנציאל לא לגמרי ממומש, בגרסתו השנייה זוהי יצירת מופת. יצירת מופת של קולנוע קטן, מורכב, ספציפי בתחושת הזמן והמקום, מודע חברתית, במיטב המסורת של שנות השבעים. יצירת מופת פסיכולוגית וסוציולוגית על משמעותם של מושגים כמו משפחה, בית והצלחה. אבל בעיקר זוהי יצירת מופת של טון וקצב, של אור וצבע וסאונד.

שימו לב לקטע הבא, לשילוב בין המיקרו למקרו, בין הפגנות רגש מוחצנות לרגעים קטנים ואינטימיים. שימו לב בעיקר לצילומים של האריס סווידס, רגע לפני אלפנט, לידה וזודיאק.

סרטו החדש של הבמאי ג'יימס גריי, We Own the Night, שוב עם מרק וולברג וחואקין פיניקס, יצא למסכים בארה"ב באמצע אוקטובר.

סימנים של כבוד הוא אחד הסרטים החדשים הטובים שראיתי לאחרונה. להלן הביקורת שכתבתי עבור עכבר העיר.

האגדה מספרת שבמהלך ההכנות לקראת הסנדק, הוריו של מרטין סקורסזה שימשו כיועצים בלתי רשמיים להפקה. קתרין סקורסזה, אמו של מרטין, היא זאת שהציעה לפרנסיס פורד קופולה ללהק את השחקן האיטלקי-אמריקאי הנשכח ריצ'רד קונטה לתפקיד הסנדק עצמו, דון ויטו קורליאונה. קונטה היה אכן מועמד לתפקיד בשלבים המוקדמים של ההפקה, אך כאשר הספר הפך לרב-מכר והסרט הפך מבי-מובי מהולל לאפוס רב תקציב, מרלון ברנדו נבחר לתפקיד הראשי וקונטה הודח למשני. לבסוף הוא גילם את דון אמיליו בארזיני, הסנדק של אחת המשפחות המתחרות.

אבל כל זה היה ב-1972. שניים וחצי עשורים לפני, קונטה היה כוכב עולה בהוליווד, עם תפקידים בכמה מהסרטים הכי נחשבים של אמצע-סוף שנות הארבעים. בשנת 1949 בלבד, קונטה כיכב בארבעה סרטים שונים, שניים מהם חשובים: Thieves' Highway של ג'ולס דאסין, ו-House of Strangers של ג'וזף מנקייביץ. שניהם מרשימים מאוד גם היום, אבל House of Strangers מעניין במיוחד בגלל הדיאלוג המורכב שהוא מנהל עם הסנדק, סופראנוס וכל יצירה אחרת המבקשת לתאר את החוויה האיטלקית-אמריקאית. במילים פשוטות, זהו הסנדק בלי כל הקטע של המאפיה.

שנתיים קודם לכן, ב-1947, הוליווד גילתה (כמו שציינתי כאן) את היהודים ושאר קבוצות המיעוטים מהן התעלמה במשך מספר עשורים. ב-1949 הגיעה שעתם של האיטלקים. הגיעה, ועוד איך. כל האלמנטים שהיו כה חדשניים בהסנדק ונשארו כה פוטנטיים בסופראנוס נמצאים כבר ב-House of Strangers בצורה גולמית אך מגובשת. כמו בהסנדק, משפחה עם ארבעה בנים. כמו בהסנדק, קונפליקט עם בן שמביא הביתה אישה שאינה איטלקיה. כמו בהסנדק, ערכי העולם הישן מול עסקים של העולם החדש, אב נגד בן, אח נגד אח, נקמות דם אינסופיות.

אם בהסנדק הפוקוס עובר מוויטו הזקן למייקל הצעיר, ב-House of Strangers המגמה היא הפוכה. קונטה הוא המייקל קורליאונה כאן, הגיבור הנומינלי של הסרט. אך הדמות המרתקת היא דווקא זאת של אבי המשפחה, אותו מגלם אדוארד ג'י רובינסון. שימו לב למונולוג הבא מתוך House of Strangers ואז תשוו אותה לסצנת הפתיחה המיתולוגית מתוך הסנדק.

המעבר משנות החמישים לשנות השישים לא לקח שנה, ואולי גם לא עשור. אם ניתן לראות סימנים ראשונים של שינוי מגמה בתרבות ואמנות כבר באמצע שנות החמישים (זעקה, בדרכים, ארוחה ערומה), התהליך נמשך רחוק אל תוך שנות השישים ואף תחילת השבעים. קולנוע, ובייחוד הקולנוע ההוליוודי, הצטרף לחגיגה מאוחר והראה שינויים מהותיים מאוחר עוד יותר. לפני, אחרי, ותוך כדי יציאתן של יצירות חדשניות בזמנן כגון בוני וקלייד, חבורת הפראים ואדם בעקבות גורלו, הוליווד המשיכה באופן קבוע להפיק סרטים שיכלו להיראות מיושנים שני עשורים קודם לכן. דוריס דיי, התגלמות הקיטש של שנות החמישים, פרשה מהקולנוע ועברה לטלוויזיה רק ב-1968. בוב הופ, שריד של שנות השלושים והארבעים, המשיך להוציא את הקומדיות העבשות שלו על בסיס שנתי עד 1972.

סרטי ביניים כושלים אלה יכולים להיראות היום מרתקים יותר מסרטים שנחשבו בזמנו לפסגות היצירה. ניתן לראות בהם את הוליווד משתעשעת עם צעצוע חדש – המנטליות המתירנית החדשה של עידן קנדי וג'ונסון – בלי שיהיה לה שמץ של מושג מה לעשות איתו. שימו לב לעמק הבובות, סרטו של מרק רובסון מ-1967, מלודרמה טראשית על שלוש צעירות המנסות להצליח בתעשיות השואו-ביזנס הרצחניות של ברודווי והוליווד. הסרט מכיל את כל מה שצופה של שנת 1967 היה רוצה לראות על מסך הקולנוע – אם היה באזור גיל המעבר ולא מסוגל לקחת חלק, או אפילו להבין, את השינויים החברתיים של התקופה. מתירנות מינית, סמים, קודים מזעזעים של לבוש ואיפור.

סרטי אוסטין פאוורס לימדו אותנו לצחוק על שנות השישים בלי ממש לנסות להבין אותם. אבל מה, מצד שני, יש בעצם להבין פה. עמק הבובות הוא סרט גס, בוטה, לא אמין, מבוים בחוסר רגישות. אבל יש חוסר רגישות, ויש חוסר רגישות. איך למשל הייתם מתייחסים לסצנה הבאה:

אולי זוהי אקספלוטציה ואולי פשוט… סאטירה? אבל מי מושא הסאטירה ומי הנמען שלה? שפתיו של הסרט חתומות. שלוש שנים מאוחר יותר, ראס מאייר לקח את אותה התבנית העלילתית ויצר ממנה את מעבר לעמק הבובות. כמעט שלושה עשורים אחרי, פול ורהובן המשיך את אותו הקו התמאטי עם נערות שעשועים. אף אחד מהם לא עלה על הביזאריות של המקור.