העדשה האדישה

אורות הבמה, מופע מחול של להקת קמע בהשראת סרטיו של צ'רלי צ'פלין. אמנם הקשר לצ'פלין רופף עד בלתי קיים (והשימוש במנגינת הנושא מתוך רקוויאם לחלום תמוה מאוד) אבל הכוריאוגרפיה טובה והרקדנים חינניים. בוב פוסי היה גאה.

בפוסט הקודם כתבתי על משהו מצחיק קרה בדרך לפורום (A Funny Thing appened on the Way to the Forum, 1966). שכחתי לציין את הופעתו בסרט של באסטר קיטון.

קיטון היה מגדולי הקומיקאים (והבמאים) של הקולנוע האילם. בסוף שנות העשרים, בתקופת המעבר בין הקולנוע האילם לקולנוע המדבר, קיטון נאלץ למכור את אולפנו העצמאי לאולפני MGM ואיבד את החופש היצירתי שלו. MGM צירפו אליו את הקומיקאי הקשקשן ג'ימי דורנטה וליהקו את קיטון לסרטים שלא ידעו לנצל את כישוריו. במהרה סרטים אלה התחילו להיכשל בקופות והקריירה של קיטון עלתה על שרטון. קיטון התמכר לטיפה המרה, עבר התמוטטות עצבים ובילה תקופה מסוימת בבית חולים לחולי נפש. כשהוא חזר להוליווד, הקריירה שלו ככוכב קולנוע הייתה מאחוריו.

אחרי תקופת זוהר של כעשור, קיטון בילה את שלושים השנים הבאות בכתיבת גאגים לסרטיהם של אחרים, הופעות בטלוויזיה ותפקידי אורח בקולנוע, ביניהם אורות הבמה (Limelight, 1952) של צ'אפלין ושדרות סאנסט (Sunset Boulevard, 1950) של בילי ויילדר. משהו מצחיק קרה בדרך לפורום היה סרטו האחרון. כדאי לשים לב לכובע שהוא חובש בסרט, מעין גרסת רומא העתיקה לכובע ה-porkpie השטוח שהיה סימן ההיכר של קיטון כל חייו.