העדשה האדישה

לכבוד רפרט שאני אמור לעשות עבור קורס נידח באוניברסיטה, אני עובר על סרטים שמציעים מבט זר על המציאות הישראלית. ביניהם מצאתי את הקטע הבא מתוך Women of the World, סרטם משנת 1963 של פרנקו פרוספרי וגלטיירו ג'קופטי. הסרט הוא דוקומנטרי במובן הרחב של המילה. הוא משתייך לז'אנר ה"מונדו", שהיה פופולרי לאורך שנות השישים החל מ-Mondo Cane (עולמו של כלב) של זוג הבמאים האיטלקים. סרטים אלה ביקשו לתעד שלל שטויות אקזוטיות מרחבי העולם עם דגש על אירועים פיקנטיים, סקס ואלימות.

בקטע הבא מנסים פרוספרי וג'קופטי (בעזרת הקריין פיטר יוסטינוב) להציג לקהל הבינלאומי את צבא ההגנה לישראל, שהיה כנראה בשנות השישים אחד הצבאות הבודדים שגייס לשורותיו נשים חיילות. אקזוטי, פיקנטי, ובעיקר פטריוטי מאוד. מסמך אנושי מרגש.

בשעות אלה אני עובר על קובץ המאמרים שפורסם לאחרונה בהארץ תחת הכותרת ספרים על סרטים. קריאת כל מאמר גורמת קודם לתחושת התפעמות ואחר כך זעזוע, או לפעמים להפך. כל כך הרבה תשוקה והתלהבות, כל כך מעט מחשבה ושיקול דעת. ובעיקר כל כך הרבה דידקטיות.

כל אחד מהכותבים רוצה, על דעת עצמו, לשקם את השיח התרבותי על קולנוע בישראל. יש כאלה שטוענים שהיה פעם כזה, יש כאלה שאומרים שלא היה מעולם. יש כאלה שמדברים על השיח על הקולנוע הישראלי, יש כאלה שעוסקים בקולנוע האמריקאי והאירופאי. אם יש מכנה משותף בין כל הכותבים, או לפחות רובם המוחלט, זוהי האובססיה עם הקאנון, אותם סרטים ישנים ובחלקם מיושנים שהוכרזו כיצירות מופת לפני עשורים רבים ונשארו בפנתאון הקולנוע עד עצם היום הזה. כל אחד מהכותבים מבקש לדבר על הכאן והעכשיו, וכולם בורחים משום מה לימי הזוהר של הקולנוע האמנותי, לשנות החמישים והשישים. האם אין קולנוע אמנותי בהווה? האם אין קולנוע אחר שכדאי לדבר עליו? אי אפשר לדעת. שמות של במאים וסרטים מודרניים כמעט ואינם מוזכרים, הכותבים מדקלמים כמו מנטרה אך ורק את שמותיהם של פליני ואנטוניוני וברגמן.

מאמרו של קובי ניב עוסק בהיבט החינוכי. ניב משווה את ההשכלה הקולנועית הממוצעת במשק להשכלה הספרותית וטוען שיש חוסר איזון בין השניים. פתרון הקסם שלו: ללמד קולנוע בבתי הספר בדומה לספרות. אבל איזה מין פתרון זה ומה בדיוק הוא נועד לפתור? האם ניב חושב שלימודי הספרות גורמים לתלמידים לקרוא יותר בהמשך חייהם? לקרוא פחות אבל ליהנות יותר? ליהנות פחות אבל לנתח יותר לעומק? ניב לא מגלה. כמו שאר הכותבים, הוא מתרכז בקלאסיקות של הקולנוע והוא מונה עשרה סרטים קלאסיים אותם כל תלמיד תיכון צריך לראות, ללמוד ולנתח. מה יקרה אחרי? אם ניתן ללמוד משהו מניתוח הקלאסיקות הספרותיות בבתי הספר, רוב התלמידים יסתפקו במה שלמדו בתיכון ולא יקראו אף לא קלאסיקה אחת נוספת וכנראה גם לא יותר מדי ספרים שאינם קלאסיקות. חלקם ימשיכו ללמוד ספרות במוסדות להשכלה גבוהה, אבל אין סיבה לחשוב שלא היו עושים זאת גם בלי עזרתו של משרד החינוך, שעושה כמיטב יכולתו להשניא על כל תלמיד את הספרות היפה ואת כל מה שהיא מייצגת. ניב יוצא נגד אנשי קש "אינטלקטואלים" שמונעים מהדור הצעיר התעמקות במוצרי הקולנוע והטלוויזיה שהוא צורך, אבל הוא לא בונה שום קייס עבור הטענה הזאת. האם הדור הצעיר באמת מעוניין להתעמק? האם הפורומים באינטרנט מלאים בדיונים על משמעויות תמאטיות ואמצעי מבע קולנועי, או שמא בוויכוחים על טעם ותיאורי עלילה? מוזר שניב, המתקרב לגיל שישים, מדבר בשמו של הדור הצעיר בלי להכיר אותו כלל וכלל.

בני בן-דוד מבצע עליהום של איש אחד על כתב העת סינמטק, היחיד שפועל כרגע בישראל. לדעתו של בן-דוד כתב העת ארכאי ומיושן, והוא תוקף אותו דווקא מנקודת מבט ארכאית ומיושנת. בן-דוד לא מזכיר את הדיווחים של סינמטק מפסטיבלים ברחבי העולם ואת העיסוק המתמיד בקולנוע חדש וחדשני, אלא כותב אך ורק על החסרונות של הגליון בנושא פדריקו פליני. מה הבעיה בגליון הזה? לפי בן-דוד, בדיוק זה שהוא עוסק בבמאי שמייצג את הדור המודרניסטי הישן, אותו דור שאינו מיוצג מספיק בלימודי קולנוע וכתיבה תיאורטית על קולנוע. במילים אחרות, בן-דוד טוען שאמנם נכתב הרבה בעבר על הבמאים של שנות החמישים והשישים, אותם הבמאים שכל הפרויקט של הארץ סובב סביבם, אבל לא נכתב מספיק בהווה, וכשכתב העת סינמטק עוסק בהם בהווה הוא לא עושה זאת בצורה מספקת. ומה עם שאר הנושאים? בן-דוד אומר שהגליון שהוא מתרכז בו הוא ה"יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל", מה שמעלה את השאלה למה הוא מבקר דווקא את היוצא מן הכלל בלי לפרט או להדגים מה הוא בכלל הכלל הזה שהוא עוד יותר גרוע מהיוצאים ממנו.

גם אורי קליין צופה על ההווה דרך המשקפיים הוורודות של הנוסטלגיה. קליין נזכר בימיו כסטודנט בשנות השישים ובמפגשים הראשונים שלו עם המיתוסים של לימודי קולנוע כמו תיאוריית האוטר, כתב העת מחברות הקולנוע והמבקרת פאולין קייל. גם כאן קליין מוצא חסרונות: העבר היה יותר טוב אבל לא טוב מספיק. בשנות השישים, כשהעולם גילה לראשונה את הקולנוע כאמנות, הצעירים בישראל פיגרו אחרי אירופה. הם עקבו אחרי ברגמן ואנטוניוני אבל בזו והתעלמו מקודמיהם, הבמאים של הוליווד הקלאסית. אם בן-דוד לא מרוצה מהעדפת חובבי הקולנוע של הקולנוע ההוליוודי המיינסטרימי על פני האירופאי האמנותי, קליין רואה בדיוק את ההיפך. השורה התחתונה של קליין היא ביקורת על מיעוט כתבי העת והספרים על קולנוע שיוצאים בעברית, אבל הציפיות שלו מותאמות ל-1968, לא ל-2006. הוא מתעלם מהזמינות הגדולה מאי פעם של טקסטים באנגלית ושפות זרות, בין אם דרך הזמנת ספרים מאינטרנט או קריאה אונליין. יותר מזה, הוא יוצא מנקודת ההנחה שייצור וצריכה של קולנוע לא השתנו באופן רדיקלי בעשורים האחרונים, שעדיין ישנם קונצנזוסים ברורים לגבי מהו קולנוע "טוב" ששווה לכתוב עליו. גם אם תהיה בישראל פריחה של כתיבה תיאורטית על קולנוע, כמו שקליין מבקש, מי יקרא אותה ובמה היא תעסוק?

שלושת הכותבים האלה מעלים סוגיות שהן בבסיסן רלבנטיות וחשובות אבל יש לשלושתם בעיה עם קשר בסיסי למציאות. גם אם חלקם מבקרים את האליטות האינטלקטואליות, כולם מסוגרים באותה הבועה האקדמית ואף אחד מהם אינו מצליח לדמיין את העולם שנמצא בחוץ, אף אחד מהם לא לוקח בחשבון מה עלול לחשוב או להרגיש אדם שאינו בדיוק, אבל בדיוק, כמוהם.

רוחו של גודאר מרחפת מעל מקרה אשה. ושל אנטוניוני, ושל כל במאי אירופאי אופנתי של שנות השישים. למרות שסרטו של ז'אק קתמור מתרחש בתל אביב (עם גיחה קצרה לירושלים) של 1969, העיר דומה פחות לעצמה מאשר לרומא של לה דולצ'ה ויטה, או לונדון של יצרים, או פאריז של אחת מהזייותיו הפרועות ביותר של ז'אן-לוק. קתמור מציג סיפור מופשט לחלוטין על זוג אנשים יפים וזוהרים, דוגמנית צעירה ופרסומאי מבוגר, שנפגשים, חגים זה סביב זה, ואיכשהו לא מצליחים להתחבר. אבל טקס החיזור מהווה רק חלק קטן מהסרט. הוא מתרחש על רקע מטר בלתי פוסק של דימויים של תרבות הפנאי והשפע. כל מספר דקות קתמור חותך למונטאז' דמוי-וידאוקליפ של נשים, אופנה ומוצרי צריכה, של מסיבות וריקודים, כשבפס הקול מתנגנת מוזיקת רוק קקופונית. אבל האם התמסחרות ותרבות הצריכה היו בעיות נפוצות בישראל של שנות השישים? האם תל אביב הייתה מוקד של חיי הוללות בלתי פוסקים?

ללא ספק קתמור מפגין שליטה יוצאת דופן במדיום: צילום ועריכה, טון וקצב. מקרה אשה הוא יצירה מופשטת ואקספרימנטלית, סרט שלא נראה כמותו בקולנוע הישראלי מאז ועד היום. יש רק בעיה קטנה של תוכן. במידה רבה זהו מכתב אהבה להילית קתמור-ישורון, אישתו של הבמאי המופיעה בתפקיד הראשי. אבל בעוד גיבור הסרט אינו מסוגל להתייחס אל האשה כאדם, קתמור לא מעלה שום אלטרנטיבה אחרת. כפי שהיא מוצגת בסרט, הדמות הנשית חסרת השם היא גם חסרת עומק, חסרת אינטליגנציה, חסרת עניין. קתמור לא מנסה לחדור אל תוך נפשה ובמקום זאת, כמו גיבורו, הוא מתרכז בגוף. הוא קושר אותה וחותך אותה, מאפר אותה, מלביש אותה ומפשיט אותה שוב. לבסוף, והסרט מתחיל מהסוף, הוא גם הורג אותה. למה? אולי כי אצל גודאר זה נראה מגניב.