העדשה האדישה

שיירת מכוניות נוסעת דרך מדינת אלבאמה. באחד הרכבים נמצא כוכב מוזיקת קאנטרי זניח. משני צידיו – הנשים שבחייו. מאהבת אחת היא ותיקה, מנוסה, צינית. השנייה טרייה יותר, צעירה, נאיבית. שתי הנשים מתחרות על הגבר, ועל הכסף וההצלחה אותם הוא מייצג. עד שהדברים מגיעים לידי פיצוץ.

הסרט הוא Payday משנת 1973, דרמה מרהיבה על הקשר בין כסף לאמנות.

 לנעם, שלא מכירה את ג'ניפר ג'ייסון לי. אבל כן את דורותי פרקר.

רחובות מושחתים הוא סרט אנכרוניסטי, מיושן, לא רלבנטי. והוא הכי קרוב שהקולנוע של שנות האלפיים התקרב עד כה לפסגות של הסנדק. לפני יציאתו בסוף שנת 2000, הסרט הספיק להירקב על המדף כשנה, וגם לזכות לגרסת אולפן שנערכה בניגוד להוראות הבמאי. גרסה זו יצאה למסכים, נכשלה כישלון טוטאלי ונעלמה אל תהום הדי.וי.די. בשנים שעברו מאז, שלושת כוכבי הסרט – מארק וולברג, חואקין פיניקס, שרליז תרון – הפכו משמות מבטיחים לכוכבים לא קטנים, ורחובות מושחתים קיבל, כמו ג'ימי סטוארט לפניו, הזדמנות נוספת. באיחור של חצי עשור, גרסת הבמאי יצאה לדי.וי.די., ואם בגרסתו הראשונה רחובות מושחתים הוא סרט בעל פוטנציאל לא לגמרי ממומש, בגרסתו השנייה זוהי יצירת מופת. יצירת מופת של קולנוע קטן, מורכב, ספציפי בתחושת הזמן והמקום, מודע חברתית, במיטב המסורת של שנות השבעים. יצירת מופת פסיכולוגית וסוציולוגית על משמעותם של מושגים כמו משפחה, בית והצלחה. אבל בעיקר זוהי יצירת מופת של טון וקצב, של אור וצבע וסאונד.

שימו לב לקטע הבא, לשילוב בין המיקרו למקרו, בין הפגנות רגש מוחצנות לרגעים קטנים ואינטימיים. שימו לב בעיקר לצילומים של האריס סווידס, רגע לפני אלפנט, לידה וזודיאק.

סרטו החדש של הבמאי ג'יימס גריי, We Own the Night, שוב עם מרק וולברג וחואקין פיניקס, יצא למסכים בארה"ב באמצע אוקטובר.

ספטמבר 2005. אני בלונדון, במועדון הפאבריק. ג'אזי ג'ף מופיע באחת הרחבות האחרות, אבל הוא לא ממש מעניין אותי. אני יושב על ספה מחוץ לחדר הדראם אנד בייס. אנה מתעלמת מהווליום מחריש האוזניים וישנה לידי. בפנים מתקלט הייפ, או דילינג'ה, או גרובריידר. אני כבר לא זוכר. בריטית רנדומלית מתישבת מולי וממלמלת משהו. "אקסקיוז מי?", אני ממלמל חזרה. "Have you got any pills?", היא תוהה. "Fresh out", אני משיב לה, וחוזר לרחבה.

האגדה מספרת שבמהלך ההכנות לקראת הסנדק, הוריו של מרטין סקורסזה שימשו כיועצים בלתי רשמיים להפקה. קתרין סקורסזה, אמו של מרטין, היא זאת שהציעה לפרנסיס פורד קופולה ללהק את השחקן האיטלקי-אמריקאי הנשכח ריצ'רד קונטה לתפקיד הסנדק עצמו, דון ויטו קורליאונה. קונטה היה אכן מועמד לתפקיד בשלבים המוקדמים של ההפקה, אך כאשר הספר הפך לרב-מכר והסרט הפך מבי-מובי מהולל לאפוס רב תקציב, מרלון ברנדו נבחר לתפקיד הראשי וקונטה הודח למשני. לבסוף הוא גילם את דון אמיליו בארזיני, הסנדק של אחת המשפחות המתחרות.

אבל כל זה היה ב-1972. שניים וחצי עשורים לפני, קונטה היה כוכב עולה בהוליווד, עם תפקידים בכמה מהסרטים הכי נחשבים של אמצע-סוף שנות הארבעים. בשנת 1949 בלבד, קונטה כיכב בארבעה סרטים שונים, שניים מהם חשובים: Thieves' Highway של ג'ולס דאסין, ו-House of Strangers של ג'וזף מנקייביץ. שניהם מרשימים מאוד גם היום, אבל House of Strangers מעניין במיוחד בגלל הדיאלוג המורכב שהוא מנהל עם הסנדק, סופראנוס וכל יצירה אחרת המבקשת לתאר את החוויה האיטלקית-אמריקאית. במילים פשוטות, זהו הסנדק בלי כל הקטע של המאפיה.

שנתיים קודם לכן, ב-1947, הוליווד גילתה (כמו שציינתי כאן) את היהודים ושאר קבוצות המיעוטים מהן התעלמה במשך מספר עשורים. ב-1949 הגיעה שעתם של האיטלקים. הגיעה, ועוד איך. כל האלמנטים שהיו כה חדשניים בהסנדק ונשארו כה פוטנטיים בסופראנוס נמצאים כבר ב-House of Strangers בצורה גולמית אך מגובשת. כמו בהסנדק, משפחה עם ארבעה בנים. כמו בהסנדק, קונפליקט עם בן שמביא הביתה אישה שאינה איטלקיה. כמו בהסנדק, ערכי העולם הישן מול עסקים של העולם החדש, אב נגד בן, אח נגד אח, נקמות דם אינסופיות.

אם בהסנדק הפוקוס עובר מוויטו הזקן למייקל הצעיר, ב-House of Strangers המגמה היא הפוכה. קונטה הוא המייקל קורליאונה כאן, הגיבור הנומינלי של הסרט. אך הדמות המרתקת היא דווקא זאת של אבי המשפחה, אותו מגלם אדוארד ג'י רובינסון. שימו לב למונולוג הבא מתוך House of Strangers ואז תשוו אותה לסצנת הפתיחה המיתולוגית מתוך הסנדק.

הסרטים של השנים האחרונות הולכים וגדלים. או שמא מתנפחים. קומדיות קלילות עוברות את השעתיים, דרמות קטנות ואינטימיות נושקות לשלוש. איך אפשר בכלל להתייחס לסרט באורך המופרך של 73 דקות?

אבל אפשר. ב-Crime Wave של אנדרה דה טות אין אף לא שנייה אחת מבוזבזת. שוד, מוות, סחיטה. הסרט מתקתק כמו שעון. דה טות למד כמה טריקים מאוסטרו-הונגרי אחר שהיה פעיל באותם השנים בהוליווד, אוטו פרמינגר. כמו בסרטי הפילם נואר של פרמינגר, הגישה היא צינית, קרירה, רציונלית, מעט מרוחקת. הגיבור מבצע טעות, ואז עוד אחת, ועוד אחת, והלולאה הולכת ומתהדקת סביב צווארו. המשטרה עושה את עבודתה, עולם הפשע את עבודתו, והוא לכוד בין השניים. אין דרך החוצה.

דה טות, החתום על יותר משלושים סרטי קולנוע, כמעט ואינו מוכר לציבור הרחב. המורשת שלו מסתכמת בזוג אנקדוטות. הוא ביים את בית השעווה, סרט התלת-מימד המפורסם ביותר, מבלי שיכול היה, כעיוור בעין אחת, לראות בתלת-מימד בעצמו. והוא חלק את מיטתו עם ורוניקה לייק, אחת השחקניות היפות בתולדות הוליווד, במשך קרוב לעשור. לפי Crime Wave, היו לו, בין השאר, אי אילו כישורי בימוי. הסרט עשוי בשילוב מופתי בין אקספרסיוניזם מסוגנן לריאליזם קיצוני. הוא מותח, מטלטל, ובעיקר חולף מהר, תאונת פגע וברח קולנועית.

ושימו לב לצ'רלס ברונסון בתחילת דרכו. פעם קראו לו צ'רלס בוצ'ינסקי והוא ידע לשחק.

אמסטרדם, מוזיאון הקולנוע בפונדלפארק, רטרוספקטיבה לשחקנית רומי שניידר.

על מסכי הווידאו מוקרנים קטעים מתוך סרטי האסקפיזם הגרמניים בהם כיכבה שניידר לאורך שנות החמישים. ואז זה מתחיל.

חשיבותה של האהבה הוא עולם ומלואו, והוא עולם של סתירות. רומנטי ורווי דם, גס ואסתטי, ציני ושופע כנות. צלם פורנו (פאביו טסטי) מתאהב בכוכבת מותחנים סוג ז' (שניידר). כדי לזכות בליבה הוא, באופן אנונימי, מממן עבורה קאמבק – עיבוד תיאטרלי של ריצ'רד השלישי, עם קלאוס קינסקי בתפקיד המלך הגיבן. זה נגמר בבכי.

עם יציאתו ב-1975, חשיבותה של האהבה הפך לסרט פולחן, זיכה את רומי שניידר בפרס הסזאר, הזניק את הקריירה של הבמאי הפולני אנדז'יי זולאווסקי, ונשכח לחלוטין. הוא אינו זמין בדי.וי.די. בתרגום לעברית או אנגלית ואינו משודר בשום מקום אף פעם. אל תראו אותו.

מי הוא גארי שרמן? הבמאי האמריקאי הגיע משום מקום, צץ באנגליה בתחילת שנות השבעים, שם ביים את Death Line (הידוע גם בשמו Raw Meat), אחד מהסרטים הבולטים של רנסאנס האימה הבריטי, ונעלם שוב. היעד הבא היה ארה"ב, שם ביים, כמעט עשור מאוחר יותר, את המוות המכושף ו-Vice Squad, שתי קלאסיקות מתח-אימה מזן הגריינדהאוס ומתקופה בה הפורמט עמד להגיע לסיומו. בהמשך העשור, שרמן היה אחראי על כמה סרטי ז'אנר זניחים (ביניהם אחד מהמשכוני פולטרגייסט) ונעלם בשנית אל תוך נבכי הטלוויזיה האמריקאית. סרט הקאמבק שלו, 39: A Film by Carroll McKane, הושלם לפני שנה ובימים אלה עושה סבב פסטיבלים ברחבי העולם.

להלן סצנת הפתיחה מתוך המוות המכושף. שימו לב לעבודת האיפור של סטן וינסטון, לצילומים של סטיבן פוסטר (שיצלם שני עשורים מאוחר יותר את דוני דארקו) ולמשחק של ליסה בלאונט הנשכחת בתפקיד הנערה על החוף. וכמובן להתחכמויות מציצנות-צילום-אלימות בסגנון היצ'קוק ודה פלמה.

לפני חמישה חודשים נכחתי בהופעתו של הנרי רולינס בתל אביב. ההופעה תועדה בווידאו ולאחרונה שודרה בטלוויזיה האמריקאית תחת השם Henry Rollins Uncut from Israel. חצי ממדינת ישראל מופיעים בתפקיד פרצופים בקהל, וגם עבדכם הנאמן. גונבים את ההצגה: יובל יערי ולורי שטטמאור.

שני סרטים. אחד ישן, אחד חדש. אחד בריטי, אחד אמריקאי. אחד איזוטרי ודל תקציב, אחד הפקה הוליוודית עם במאי-כוכב ושחקנים בעלי שם. שניהם מצולמים בשחור לבן, שניהם עוסקים במלחמת העולם השנייה, שניהם מנסים לשחזר גם את המראה וגם את התכנים של סרטי התקופה. Overlord של סטוארט קופר והגרמני הטוב של סטיבן סודרברג.

הגרמני הטוב הוא אחד הפרויקטים האמנותיים של סודרברג, במאי שדוגל בשיטת "אחד בשבילי, אחד בשביל האולפן" שהייתה פופולרית בהוליווד של אמצע המאה שעברה. מאז תקופת השפל שלו בשנות התשעים, סודרברג מנסה לשלב בין סרטי ז'אנר מסחריים לסרטים שפונים לקהל מצומצם יותר. וכך, בין אושן 12 לאושן 13, הספיק לביים גם את Bubble דל התקציב והניסיוני, וגם את הסרט הנ"ל. למרות שהגרמני נראה על פניו כדרמת אוסקרים סטנדרטית, עם תקציב מכובד ושחקנים כמו ג'ורג' קלוני, קייט בלאנשט וטובי מגווייר, זהו למעשה סרט אישי, ואולי אישי מדי. סודרברג משחזר את הסגנון ההוליוודי הקלאסי על בוריו: הסרט מצולם בשחור לבן, באולפן ולא בלוקיישן, עם עדשות וציוד סאונד שיכול היה להתקיים בשנות הארבעים. זוהי מעין דרמה בלשית ובה עיתונאי אמריקאי (קלוני) חוקר שחיתות בצמרת בברלין שאחרי סוף מלחמת העולם השנייה, יחד עם המאהבת שלו מהתקופה שלפני המלחמה (בלאנשט), שהפכה בינתיים לנערת ליווי. הסרט מודע לעצמו באופן קיצוני, וכל כמה סצנות עורך מחווה לפילם נואר קלאסי אחר. פעם זהו יחסי חוץ, פעם קזבלנקה, פעם האדם השלישי. אפילו צ'יינה טאון מגיח להופעת אורח קצרה. אך מרוב המחוות לא נשאר יותר מדי סרט. הדמויות פלקטיות, הסיפור לא מעניין, האמירות על עמימות מוסרית לא משכנעות. אפילו הצילומים (סודרברג עצמו צילם תחת שם בדוי) נראים יותר עמוסים ומכוערים מאשר אסתטיים או אקספריסיביים. הבמאי דואג לשלב אלמנטים שלא הייתם יכולים לראות בקולנוע של שנות הארבעים, כמו אלימות קשה, סקס בוטה ושפה גסה, אך כל אלה תורמים לסרט רק עד רמה מסוימת. קלוני ובלאנשט קורסים תחת המשחק המנייריסטי והסרט מתעורר לחיים רק כאשר טובי מגווייר (בתפקיד חייל אמריקאי שטני) או רובין וייגרט מדדווד (בתפקיד זונת משנה) מופיעים על המסך.

Overlord של סטוארט קופר הופק ב-1975 וכמעט ולא נראה על המסכים עד עצם היום הזה. הוא קיבל מספר פרסים בפסטיבל ברלין של אותה שנה, אך זכה להפצה מצומצמת בלבד, נעלם, הוקרן בערוץ Z המיתולוגי בשנות השמונים, ונעלם שוב. רק לאחרונה יצא הסרט בפורמט די.וי.די. והפך לנגיש לכל. תוכלו למצוא כתבה מפורטת יותר מאת פבלו אוטין באתר של האוזן השלישית כאן. Overlord מספר את סיפורו של חייל בריטי מיום הגיוס ועד היציאה לקרב, תוך שהוא עושה שימוש נרחב בצילומים דוקומנטריים מתקופת מלחמת העולם השנייה. השילוב בין הבדיוני לתיעודי קרוב לשלמות, והסרט משכיל להציג סיפור אנושי קטן ובאנאלי שהוא בו זמנית תיאור מודרניסטי וכמעט מופשט של המלחמה כולה. מיוחד, מרגש, מומלץ.

להלן קטע קצר מתוך הסרט התיעודי ערוץ זי: אובססיה מופלאה, המתאר את הגילוי המחודש של Overlord.