העדשה האדישה

הסרטים של השנים האחרונות הולכים וגדלים. או שמא מתנפחים. קומדיות קלילות עוברות את השעתיים, דרמות קטנות ואינטימיות נושקות לשלוש. איך אפשר בכלל להתייחס לסרט באורך המופרך של 73 דקות?

אבל אפשר. ב-Crime Wave של אנדרה דה טות אין אף לא שנייה אחת מבוזבזת. שוד, מוות, סחיטה. הסרט מתקתק כמו שעון. דה טות למד כמה טריקים מאוסטרו-הונגרי אחר שהיה פעיל באותם השנים בהוליווד, אוטו פרמינגר. כמו בסרטי הפילם נואר של פרמינגר, הגישה היא צינית, קרירה, רציונלית, מעט מרוחקת. הגיבור מבצע טעות, ואז עוד אחת, ועוד אחת, והלולאה הולכת ומתהדקת סביב צווארו. המשטרה עושה את עבודתה, עולם הפשע את עבודתו, והוא לכוד בין השניים. אין דרך החוצה.

דה טות, החתום על יותר משלושים סרטי קולנוע, כמעט ואינו מוכר לציבור הרחב. המורשת שלו מסתכמת בזוג אנקדוטות. הוא ביים את בית השעווה, סרט התלת-מימד המפורסם ביותר, מבלי שיכול היה, כעיוור בעין אחת, לראות בתלת-מימד בעצמו. והוא חלק את מיטתו עם ורוניקה לייק, אחת השחקניות היפות בתולדות הוליווד, במשך קרוב לעשור. לפי Crime Wave, היו לו, בין השאר, אי אילו כישורי בימוי. הסרט עשוי בשילוב מופתי בין אקספרסיוניזם מסוגנן לריאליזם קיצוני. הוא מותח, מטלטל, ובעיקר חולף מהר, תאונת פגע וברח קולנועית.

ושימו לב לצ'רלס ברונסון בתחילת דרכו. פעם קראו לו צ'רלס בוצ'ינסקי והוא ידע לשחק.

שתי ביקורות שכתבתי לעכבר העיר אונליין – השליחים ואהבה בתפריט הבינוניים ומטה – ועוד אחת באתר של האוזן השלישית ל-The Lookout, אחד הסרטים הטובים של השנה.

מי הוא גארי שרמן? הבמאי האמריקאי הגיע משום מקום, צץ באנגליה בתחילת שנות השבעים, שם ביים את Death Line (הידוע גם בשמו Raw Meat), אחד מהסרטים הבולטים של רנסאנס האימה הבריטי, ונעלם שוב. היעד הבא היה ארה"ב, שם ביים, כמעט עשור מאוחר יותר, את המוות המכושף ו-Vice Squad, שתי קלאסיקות מתח-אימה מזן הגריינדהאוס ומתקופה בה הפורמט עמד להגיע לסיומו. בהמשך העשור, שרמן היה אחראי על כמה סרטי ז'אנר זניחים (ביניהם אחד מהמשכוני פולטרגייסט) ונעלם בשנית אל תוך נבכי הטלוויזיה האמריקאית. סרט הקאמבק שלו, 39: A Film by Carroll McKane, הושלם לפני שנה ובימים אלה עושה סבב פסטיבלים ברחבי העולם.

להלן סצנת הפתיחה מתוך המוות המכושף. שימו לב לעבודת האיפור של סטן וינסטון, לצילומים של סטיבן פוסטר (שיצלם שני עשורים מאוחר יותר את דוני דארקו) ולמשחק של ליסה בלאונט הנשכחת בתפקיד הנערה על החוף. וכמובן להתחכמויות מציצנות-צילום-אלימות בסגנון היצ'קוק ודה פלמה.

שתי ביקורות חדשות באתר של עכבר העיר: המלכה המאכזב ואושן 13 המיותר.

אתמול צפיתי בפעם השנייה בזודיאק של דיוויד פינצ'ר. זוהי בפירוש יצירת מופת, ואני עדיין לא יודע איך להסביר אותה. ניסיתי בביקורת שכתבתי עבור עכבר העיר, ואולי ייקח לי עוד כמה צפיות כדי לנסות שוב. הפעם התעמקתי בסרט קצת יותר ושמתי לב לאלמנטים אחרים. הסרט עוסק, בין השאר, באובייקטיביות מול סובייקטיביות, אינדיבידואליזם מול קונפורמיזם, שכל מול אינטואיציה, ובחוסר היכולת שלנו לפשר ביניהם. אף פעם. בצורה חדה ומדויקת מתאר פינצ'ר את העולם שבנינו לעצמנו ואנחנו חיים בתוכו, אבל לא מסוגלים לתפקד בו. רוצח הזודיאק מרחף מעל העולם הזה אבל הוא לא האנטגוניסט. הוא רק אדם שהצליח לגרום למערכת לשרת את צרכיו.

שתי ביקורות באתר של עכבר העיר: סקופ הדבילי של וודי אלן וזודיאק המופתי של דיוויד פינצ'ר.

שני סרטים. אחד ישן, אחד חדש. אחד בריטי, אחד אמריקאי. אחד איזוטרי ודל תקציב, אחד הפקה הוליוודית עם במאי-כוכב ושחקנים בעלי שם. שניהם מצולמים בשחור לבן, שניהם עוסקים במלחמת העולם השנייה, שניהם מנסים לשחזר גם את המראה וגם את התכנים של סרטי התקופה. Overlord של סטוארט קופר והגרמני הטוב של סטיבן סודרברג.

הגרמני הטוב הוא אחד הפרויקטים האמנותיים של סודרברג, במאי שדוגל בשיטת "אחד בשבילי, אחד בשביל האולפן" שהייתה פופולרית בהוליווד של אמצע המאה שעברה. מאז תקופת השפל שלו בשנות התשעים, סודרברג מנסה לשלב בין סרטי ז'אנר מסחריים לסרטים שפונים לקהל מצומצם יותר. וכך, בין אושן 12 לאושן 13, הספיק לביים גם את Bubble דל התקציב והניסיוני, וגם את הסרט הנ"ל. למרות שהגרמני נראה על פניו כדרמת אוסקרים סטנדרטית, עם תקציב מכובד ושחקנים כמו ג'ורג' קלוני, קייט בלאנשט וטובי מגווייר, זהו למעשה סרט אישי, ואולי אישי מדי. סודרברג משחזר את הסגנון ההוליוודי הקלאסי על בוריו: הסרט מצולם בשחור לבן, באולפן ולא בלוקיישן, עם עדשות וציוד סאונד שיכול היה להתקיים בשנות הארבעים. זוהי מעין דרמה בלשית ובה עיתונאי אמריקאי (קלוני) חוקר שחיתות בצמרת בברלין שאחרי סוף מלחמת העולם השנייה, יחד עם המאהבת שלו מהתקופה שלפני המלחמה (בלאנשט), שהפכה בינתיים לנערת ליווי. הסרט מודע לעצמו באופן קיצוני, וכל כמה סצנות עורך מחווה לפילם נואר קלאסי אחר. פעם זהו יחסי חוץ, פעם קזבלנקה, פעם האדם השלישי. אפילו צ'יינה טאון מגיח להופעת אורח קצרה. אך מרוב המחוות לא נשאר יותר מדי סרט. הדמויות פלקטיות, הסיפור לא מעניין, האמירות על עמימות מוסרית לא משכנעות. אפילו הצילומים (סודרברג עצמו צילם תחת שם בדוי) נראים יותר עמוסים ומכוערים מאשר אסתטיים או אקספריסיביים. הבמאי דואג לשלב אלמנטים שלא הייתם יכולים לראות בקולנוע של שנות הארבעים, כמו אלימות קשה, סקס בוטה ושפה גסה, אך כל אלה תורמים לסרט רק עד רמה מסוימת. קלוני ובלאנשט קורסים תחת המשחק המנייריסטי והסרט מתעורר לחיים רק כאשר טובי מגווייר (בתפקיד חייל אמריקאי שטני) או רובין וייגרט מדדווד (בתפקיד זונת משנה) מופיעים על המסך.

Overlord של סטוארט קופר הופק ב-1975 וכמעט ולא נראה על המסכים עד עצם היום הזה. הוא קיבל מספר פרסים בפסטיבל ברלין של אותה שנה, אך זכה להפצה מצומצמת בלבד, נעלם, הוקרן בערוץ Z המיתולוגי בשנות השמונים, ונעלם שוב. רק לאחרונה יצא הסרט בפורמט די.וי.די. והפך לנגיש לכל. תוכלו למצוא כתבה מפורטת יותר מאת פבלו אוטין באתר של האוזן השלישית כאן. Overlord מספר את סיפורו של חייל בריטי מיום הגיוס ועד היציאה לקרב, תוך שהוא עושה שימוש נרחב בצילומים דוקומנטריים מתקופת מלחמת העולם השנייה. השילוב בין הבדיוני לתיעודי קרוב לשלמות, והסרט משכיל להציג סיפור אנושי קטן ובאנאלי שהוא בו זמנית תיאור מודרניסטי וכמעט מופשט של המלחמה כולה. מיוחד, מרגש, מומלץ.

להלן קטע קצר מתוך הסרט התיעודי ערוץ זי: אובססיה מופלאה, המתאר את הגילוי המחודש של Overlord.

אלפא דוג + לחסל את האס = ארבע שעות של זכרים לבנים צווחים אחד על השני כמו נקבות שחורות. הראשון מבין השניים מציג זכרים צעירים מכדי להיות גנגסטרים אמיתיים ומתבסס על ילד רע והפילמוגרפיה של לארי קלרק. השני מציג זכרים מבוגרים יותר (אך שעדיין נראים כמו ילדים המשחקים בכאילו) ומתבסס על סנאצ' והפילמוגרפיה של גאי ריצ'י. את אלפא דוג אהבתי יותר, ולו רק כי הוא ניסה לעשות פחות, היה עמוס פחות, אגרסיבי פחות. לא שזה אומר הרבה.

אלפא דוג מבוסס אמנם על מקרה אמיתי אבל הוא משחזר את הנוסחה של ילד רע בצורה כמעט מושלמת: רצף של מסיבות וזיונים בכיכובם של בני נוער יפים נגמר ברצח ובעונש קולקטיבי. חבורה של בני טובים מפונקים מדרום קליפורניה מבלים את זמנם בחיקוי סגנון החיים של כוכבי ראפ, מכירת סמים קלים וסכסוכים קטנוניים בינם לבין עצמם, עד שחוב זעום של 1200 דולר גורר אחריו גל של נקמות. הבמאי-תסריטאי ניק קסאבטס (הבן של ועד כה יוצר של סרטים בינוניים ומטה כמו היומן) קופץ בחדווה רבה לאותו הבור אליו נפל לארי קלרק, ואז כורה לעצמו עוד אחד. קודם כל, הוא סוחט עד תום את הנכונות שלנו לצפות באורח חיים שטחי ודקדנטי, רק כדי להצביע על חוסר הערכים העומד בבסיסו. שנית כל, הוא משרטט את נציגי דור ההורים (אותם מגלמים שחקנים כמו ברוס ויליס, שרון סטון, אלכס קינגסטון, ואפילו אלן ת'יק) כקריקטורות גסות, רק כדי להפיל עליהם חצי מהאשמה על חטאי ילדיהם. אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה, מאדאפאקה. אבל אל דאגה – הסרט זורם, מבדר, וכמה מהשחקנים הצעירים עושים עבודה מצוינת. אוליביה ויילד והת'ר וולקוויסט (אישתו של הבמאי) גם מתפשטות וגם מאזנות את הטסטוסטורון עם נוכחות נשית חזקה וכריזמטית. בן פוסטר, בתור מעין דאפי דאק אנושי, צורח ומשתולל בצורה מענגת למדי. ולא אחר מאשר ג'סטין טימברלייק גונב את ההצגה עם המשחק הכי אנושי ומשכנע בכל הקאסט.

שני הסרטים מסוגננים מאוד, אבל לחסל את האס בוודאי קובע איזשהו שיא חדש של מקסימום סגנון ומינימום תוכן. ג'ו קארנהן (שביים בעבר את מחלק סמים המינורי והמצוין) מבצע סינתזה של התכונות הכי גרועות של טרנטינו, ריצ'י וטוני סקוט. הוא מציג קרוב לעשרים דמויות סתמיות ולא מעניינות, רובם רוצחים ושכירי חרב למיניהם, וגורם להם להתנגש אחד בשני כמו כדורי ביליארד. כולם ממהרים לפנטהאוס ובו נמצא באדי "האס" יזראעל (ג'רמי פיוון, הפמליה), בדרן האז-בין עם פרס של מיליון דולר על ראשו ועל איבריו האחרים. העריכה מהירה (אך מבוזבזת), הדיאלוגים באים בקצב מסחרר (אך אינם שנונים), ורוב הסרט מורכב מעימותים אלימים בין דמויות צבעוניות מאוד ונטולות אופי לחלוטין. שום דבר מזה לא מצליח לחדש, להצחיק או לרגש.

תיאוריית היוצר המשפיע היא תופעה שאני נתקל בה שוב ושוב. במאי זה או אחר, אומרים לנו, אולי לא זכה להצלחה מסחרית, אולי גם לא הצליח בקרב המבקרים, אבל הוא השפיע על סרטים ויוצרים רבים שבאו אחריו. יש משהו מאוד אנושי בחשיבה הזו. אנחנו רוצים לייחס חשיבות לבמאי שאנחנו אוהבים, לתת לטעם האישי שלנו מימד יותר אוניברסלי. איך נעשה זאת? הצלחה קופתית מספקת לנו נתונים קונקרטיים, מספריים. אבל ברגע שהבמאי מעולם לא זכה להצלחה כזאת, אנחנו בבעיה, ופתרונות כמו "היוצר המשפיע" מתחילים לצוץ. אבל ייחוס משמעות להיותו של במאי כלשהו יוצר משפיע מעלה הרבה שאלות ועונה על מעט. מיהו יוצר משפיע? האם זה עניין של כמות או של איכות – האם זהו אדם שהשפיע על סרטים רבים או על סרטים בעלי איכות גבוהה? האם צריך להתייחס למידת ההשפעה – האם במאי שהמציא גימיק קולנועי פופולרי אך מוגבל עומד בקנה אחד עם יוצר שתלמידיו ממשיכים לייצר סרטים ואף ז'אנרים שלמים בסגנון שלו גם אחרי מותו? האם ניתן למדוד השפעה לאורך זמן – במאי שהשפיע על יצירה בתקופה מוגבלת, על אופנה חולפת, מול במאי שהשפעתו ניכרת גם עשורים רבים אחרי? איך אנחנו בעצם יודעים מי השפיע על מי? האם נסמוך רק על עצמנו, נצפה בסרט משפיע ובסרט מושפע, ונדע לעשות את הקישור ביניהם? האם נסמוך על מבקרים שיעשו אותו בשבילנו? ראיונות עם במאים שמדברים על מקורות ההשפעה שלהם? והשאלה שהיא לדעתי המעניינת מכולם – האם יש קשר הכרחי בין "משפיע" ל"טוב"? איך נתייחס לסרטים שמידת השפעתם הייתה רבה בלי שהם בעצמם יחשבו ליצירות מופת? ניקח לדוגמא את המקרה של רוברט אלטמן, במאי שהשפיע, כך אומרים, על גל הסרטים מרובי הסיפורים והדמויות שאנחנו רואים בשנים האחרונות. מצד אחד, טבעי לייחס את החידוש הזה לאלטמן. מצד שני, איך נדע לשייך את גל הסרטים הזה דווקא אליו? למה הסרטים מופיעים רק עכשיו, כשלושה עשורים אחרי תקופת השיא של אלטמן בשנות השבעים? האם באמת אלטמן עצמו אחראי עליהם או ממשיכיו כגון פול תומס אנדרסון? איך בכלל נתייחס לזה שאנדרסון מציין לא את אלטמן אלא את ג'ונתן דמי בתור מקור ההשפעה העיקרי? ואיזה משקל יש בעצם לגל הזה? הוא התחיל לפני שנים ספורות, בוודאי ימצה את עצמו תוך זמן קצר, ובסופו של דבר מכיל כמות די מצומצמת של יצירות. האם אפשר בכלל להשוות את מידת ההשפעה של אלטמן אל מול יוצר זניח כמו מאריו באווה? באווה האיטלקי פעל בשנות השישים והשבעים והיה אחראי על כעשרים וחמישה סרטים, רובם ככולם מז'אנרים טראשיים כמו מתח ופנטזיה. סרטיו זכו להצלחה מסוימת באירופה, ולפעמים להצלחה רבה, אך מעולם לא פרצו לתודעה בארה"ב. במשך עשורים רבים, עד כניסת הדי.וי.די. בסוף שנות התשעים, יצירותיו כלל לא היו זמינות לקהל הרחב. ניתן לצפות שמידת השפעתו של באווה, יוצר שצופים ואף מבקרים רבים מעולם לא שמעו עליו, תהיה אפסית. אבל העניינים לא פשוטים כל כך. יוצרים כמו טים ברטון, דיוויד לינץ', ג'ון קרפנטר, מרטין סקורסזי וקוונטין טרנטינו, כולם מצביעים על באווה כמקור השפעה מרכזי. האיש המציא, פחות או יותר על דעת עצמו, גם את סרט המתח המודרני, גם את סרט האימה וגם את ז'אנר סרטי הקומיקס. מידת ההשפעה המוחשית של באווה על הקולנוע של שלושים השנים האחרונות, גם המיינסטרים וגם השוליים, היא בלתי ניתנת למדידה. מידת ההשפעה הסובייקטיבית שלו, הנמדדת על פי גימיקים בולטים לעין, היא כלום מוחלט. קשה להמחיש את הוורסטיליות של באווה בקטע וידאו בודד. בחרתי באופן כמעט שרירותי בסצנת הפתיחה מתוך Bay of Blood (הידוע גם בשמו Twitch of the Death Nerve), סרטו של באווה מ-1971. זהו סרט במסורת הג'יאלו האיטלקי, ולמעשה סרט הסלאשרים המודרני הראשון.

שתי ביקורות באתר של עכבר העיר: עדות שבורה ובקצב פראי. בלי מילות תואר.