העדשה האדישה

שיירת מכוניות נוסעת דרך מדינת אלבאמה. באחד הרכבים נמצא כוכב מוזיקת קאנטרי זניח. משני צידיו - הנשים שבחייו. מאהבת אחת היא ותיקה, מנוסה, צינית. השנייה טרייה יותר, צעירה, נאיבית. שתי הנשים מתחרות על הגבר, ועל הכסף וההצלחה אותם הוא מייצג. עד שהדברים מגיעים לידי פיצוץ.

הסרט הוא Payday משנת 1973, דרמה מרהיבה על הקשר בין כסף לאמנות.

רחובות מושחתים הוא סרט אנכרוניסטי, מיושן, לא רלבנטי. והוא הכי קרוב שהקולנוע של שנות האלפיים התקרב עד כה לפסגות של הסנדק. לפני יציאתו בסוף שנת 2000, הסרט הספיק להירקב על המדף כשנה, וגם לזכות לגרסת אולפן שנערכה בניגוד להוראות הבמאי. גרסה זו יצאה למסכים, נכשלה כישלון טוטאלי ונעלמה אל תהום הדי.וי.די. בשנים שעברו מאז, שלושת כוכבי הסרט - מארק וולברג, חואקין פיניקס, שרליז תרון - הפכו משמות מבטיחים לכוכבים לא קטנים, ורחובות מושחתים קיבל, כמו ג'ימי סטוארט לפניו, הזדמנות נוספת. באיחור של חצי עשור, גרסת הבמאי יצאה לדי.וי.די., ואם בגרסתו הראשונה רחובות מושחתים הוא סרט בעל פוטנציאל לא לגמרי ממומש, בגרסתו השנייה זוהי יצירת מופת. יצירת מופת של קולנוע קטן, מורכב, ספציפי בתחושת הזמן והמקום, מודע חברתית, במיטב המסורת של שנות השבעים. יצירת מופת פסיכולוגית וסוציולוגית על משמעותם של מושגים כמו משפחה, בית והצלחה. אבל בעיקר זוהי יצירת מופת של טון וקצב, של אור וצבע וסאונד.

שימו לב לקטע הבא, לשילוב בין המיקרו למקרו, בין הפגנות רגש מוחצנות לרגעים קטנים ואינטימיים. שימו לב בעיקר לצילומים של האריס סווידס, רגע לפני אלפנט, לידה וזודיאק.

סרטו החדש של הבמאי ג'יימס גריי, We Own the Night, שוב עם מרק וולברג וחואקין פיניקס, יצא למסכים בארה"ב באמצע אוקטובר.

המעבר משנות החמישים לשנות השישים לא לקח שנה, ואולי גם לא עשור. אם ניתן לראות סימנים ראשונים של שינוי מגמה בתרבות ואמנות כבר באמצע שנות החמישים (זעקה, בדרכים, ארוחה ערומה), התהליך נמשך רחוק אל תוך שנות השישים ואף תחילת השבעים. קולנוע, ובייחוד הקולנוע ההוליוודי, הצטרף לחגיגה מאוחר והראה שינויים מהותיים מאוחר עוד יותר. לפני, אחרי, ותוך כדי יציאתן של יצירות חדשניות בזמנן כגון בוני וקלייד, חבורת הפראים ואדם בעקבות גורלו, הוליווד המשיכה באופן קבוע להפיק סרטים שיכלו להיראות מיושנים שני עשורים קודם לכן. דוריס דיי, התגלמות הקיטש של שנות החמישים, פרשה מהקולנוע ועברה לטלוויזיה רק ב-1968. בוב הופ, שריד של שנות השלושים והארבעים, המשיך להוציא את הקומדיות העבשות שלו על בסיס שנתי עד 1972.

סרטי ביניים כושלים אלה יכולים להיראות היום מרתקים יותר מסרטים שנחשבו בזמנו לפסגות היצירה. ניתן לראות בהם את הוליווד משתעשעת עם צעצוע חדש - המנטליות המתירנית החדשה של עידן קנדי וג'ונסון - בלי שיהיה לה שמץ של מושג מה לעשות איתו. שימו לב לעמק הבובות, סרטו של מרק רובסון מ-1967, מלודרמה טראשית על שלוש צעירות המנסות להצליח בתעשיות השואו-ביזנס הרצחניות של ברודווי והוליווד. הסרט מכיל את כל מה שצופה של שנת 1967 היה רוצה לראות על מסך הקולנוע - אם היה באזור גיל המעבר ולא מסוגל לקחת חלק, או אפילו להבין, את השינויים החברתיים של התקופה. מתירנות מינית, סמים, קודים מזעזעים של לבוש ואיפור.

סרטי אוסטין פאוורס לימדו אותנו לצחוק על שנות השישים בלי ממש לנסות להבין אותם. אבל מה, מצד שני, יש בעצם להבין פה. עמק הבובות הוא סרט גס, בוטה, לא אמין, מבוים בחוסר רגישות. אבל יש חוסר רגישות, ויש חוסר רגישות. איך למשל הייתם מתייחסים לסצנה הבאה:

אולי זוהי אקספלוטציה ואולי פשוט… סאטירה? אבל מי מושא הסאטירה ומי הנמען שלה? שפתיו של הסרט חתומות. שלוש שנים מאוחר יותר, ראס מאייר לקח את אותה התבנית העלילתית ויצר ממנה את מעבר לעמק הבובות. כמעט שלושה עשורים אחרי, פול ורהובן המשיך את אותו הקו התמאטי עם נערות שעשועים. אף אחד מהם לא עלה על הביזאריות של המקור.

כשעוסקים בפילמוגרפיה של הבמאי הנשכח פרנסיס פורד קופולה, נהוג בדרך כלל להתחיל מהסנדק, סרטו מ-1972. הדקדקנים יציינו גם את התסריט זוכה האוסקר שלו לפאטון, שעלה לאקרנים שנתיים קודם לכן. מה עשה קופולה לפני גיל שלושים? תוכלו למצוא בעיקר אזכורים מעורפלים לעבודתו עבור מפיק הטראש המיתולוגי רוג'ר קורמן, ואולי גם לדמנטיה 13, סרטם היחיד של קופולה-קורמן שזמין כעת לצפייה ביתית. למעשה, הסנדק היה סרטו השישי במספר של קופולה כבמאי, התשיעי במספר אם מחשיבים את הסרטים עבורם ביים סצנות בודדות בלבד.

לאורך שנות השישים, היה אחראי קופולה על שתי יצירות חשובות. Finian’s Rainbow, המחזמר הנפוח בכיכובו של פרד אסטר אותו ביים עבור אולפני וורנר, הוא לא, עד כמה שידוע לי, אחד מהם. שני הסרטים הם You're a Big Boy Now, מעין גרסה משודרגת של הבוגר שהושלמה שנה תמימה לפניו, ואנשי הגשם, סרט מסע דל תקציב שהיה בן דוד מרוחק (ונשי) של אדם בעקבות גורלו.

עקרת בית מאפסטייט ניו יורק לוקחת סטיישן ווגון ויוצאת לדרך. היא משועממת, היא תקועה בנישואים חסרי עתיד, היא בהריון עם ילד שהיא לא ממש רוצה לגדל. היא נכנסת לרכב ונוסעת מערבה, בלי יעד מוגדר מראש. במהלך מסעה היא פוגשת שחקן פוטבול פגוע מוחין (ג'יימס קאן) ושוטר פגוע רגשית (רוברט דובאל). אחד מהם יהווה עבורה תחליף בן, השני תחליף בעל. No matter where you go, there you are.

את עקרת הבית, נטלי, מגלמת שירלי נייט, שחקנית נשכחת שהייתה מועמדת פעמיים לפרס האוסקר בתחילת שנות השישים. תפקידה החשוב האחרון היה בהכי טוב שיש, בו שיחקה את אמה של הלן האנט. באנשי הגשם המשחק שלה הוא ללא דופי, ושל קאן, ושל דובאל. אבל הסרט חוטא במודעות עצמית גסה מדי. הסגנון משוחרר, ספונטני, כמו-מאולתר, אבל התוכן רחוק מזה. המסלול של נטלי הוא סכימטי, דטרמיניסטי, גורלה מוכתב מראש. בצירוף עם הצילומים היומרניים של ביל באטלר (מלתעות), הסרט מקבל נופך מתנשא. אנשי הגשם הוא בעל ערך היסטורי רב - סרטים מודרניים השואפים לאסתטיקה של סיקסטיז-סבנטיז מחקים אותו ולעיתים רק אותו - אך ערך אמנותי מועט. המסע של קופולה נגמר בדד אנד.

לכבוד צניחת הדולר הבאה עלינו לטובה, העליתי ל-YouTube את הסצנה הבאה מתוך סרטו של אלן ג'יי. פאקולה, במעגל הכסף. הסרט הוא מ-1981, כמעט עשור אחרי תקופת השיא של פאקולה בתחילת-אמצע שנות השבעים. הוא מציע מעין שילוב מוזר בין מותחן פרנואידי, ז'אנר בו התמחה פאקולה עד אז, לבין מלודרמה נשית, בסגנון הקולנוע ההוליוודי של שנות הארבעים. הצירוף לא ממש עובד, אבל מציע הצצה מעניינת אל תוך העולם הפיננסי של התקופה, נקודת מפנה בין הליברליזם של שנות השבעים לתאוות הבצע הרייגניסטית של שנות השמונים. למרות החשיבות של הנושא בתקופה זו, עולם הכלכלה נעדר מהקולנוע לאורך שנות השמונים. רק ב-1987 נזכר בו אוליבר סטון ועשה את וול סטריט, אבל בשלב הזה הבורסה התמוטטה והחגיגה נגמרה. לקראת סופו של במעגל הכסף, מופיע המונטאז' הבא (מונטאז' מפורסם אחר של פאקולה ניתן לראות כאן), המתאר את קריסתו של הדולר ונפילת הבורסות ברחבי העולם.

בעקבות המלצתו של ג'יימס ניוטון האוורד בבלוג של יאיר רוה, צפיתי שוב בסרט Cool Hand Luke, או בשמו העברי, המורד. בפעם הראשונה ראיתי את הסרט אי שם בתחילת-אמצע שנות התשעים, בערוץ הצגה שנייה. בתור ילד אהבתי אותו, בתור מבוגר פחות. הסרט מסתכם בשעתיים של דפיקת הראש (של פול ניומן) בקיר (של הממסד המרושע) וחוזר חלילה. לבסוף הראש נחבל, הקיר לא.

הסרט הוא משנת 1967, והוא אכן נראה כמו דוגמה סטריאוטיפית לקולנוע של התקופה. אי אפשר שלא לדמיין אותו דרך העיניים של צעירי תרבות הנגד של שנות השישים שהפכו אותו, את הבוגר ואת בוני וקלייד ללהיטים ולאירועים מכוננים. כמו שהם רצו לראות את עצמם, גיבור הסרט הוא צעיר, יפה, חובב אלכוהול (קרי: סמים), חסר כיוון בחיים ומתנגד לכל דבר שמריח מסמכות. הוא אמנם מבלה את רוב הסרט מאחורי הסורגים, אך הוא הגיע לבית הכלא בגלל עבירה שטותית. לא מגיע לו להיות שם. הממסד אשם. אותו הממסד, The Man חסר הזהות, מתואר פשוטו כמשמעו כאדם ללא אנושיות, ללא קול, ללא עיניים. זהו אותו הסוהר בעל משקפי השמש האטומות שיופיע שלושה עשורים מאוחר יותר באחי איפה אתה של ג'ואל ואיתן כהן.

כמות הסרטים (והאלבומים) שמכילים ציטוטים מתוך המורד היא עצומה, אך כדאי גם לציין את הרפרורים של המורד ליצירות קודמות. הבולט ביותר הוא כמובן המיתוס של ישו, והגיבור לוקס ג'קסון מוצג לעיתים קרובות כקדוש מעונה שעובר מסע יסורים לא בגלל החטאים שלו אלא של חבריו. גם סטאלג 17 של בילי ויילדר מהווה מקור השפעה מרכזי, אבל המיתוס השני בגודלו הוא זה של ג'יימס דין, הצעיר הנצחי שהלך לעולמו תריסר שנים לפני. סצנת הפתיחה של המורד זהה לזאת של מרד נעורים, ואת אמו של הגיבור מגלמת ג'ו ואן פליט, שהייתה אמו של דין בקדמת עדן. כוכב הסרט, פול ניומן, היה בן 42 בתקופת הצילומים, כבר לא צעיר במובן המקובל של המילה. דרך זיהוי עם דין, ניומן מקבל נופך צעיר יותר, ואולי גם מיתי יותר. דניס הופר, שמופיע כאן לצידו של ניומן ושיחק לצידו של דין בענק, לא פספס את ההזדמנות ללמוד כמה לקחים. שנתיים מאוחר יותר הוא צירף שוב את הנרקיסיזם של תרבות הנגד עם חיבתה ללוזרים וקדושים מעונים, ועשה סרט קטן בשם אדם בעקבות גורלו.

הלילה תיקלט בקפה ברזילי די.ג'יי. Klute. אתמול דיבר המרצה הנרי אונגר, במסגרת הקורס שלו על רומן פולנסקי, על הסרט Klute, שנקרא בעברית נערת הטלפון והבלש. צירוף מקרים?

Klute הוא אחד הסרטים המרכזיים של שנות השבעים, לדעתי העשור הטוב ביותר שהיה לקולנוע מאז ראשיתו. לפני שש-שבע שנים הוא גם היה אחד הסרטים האהובים עליי. לא ראיתי אותו מאז ואולי הגיע הזמן. זהו אחד ממותחני הפרנויה הראשונים, ז'אנר שהיה פופולרי בהוליווד לאורך שנות השבעים. זהו מסמך היסטורי, סרט שמתעד בזמן אמת את ההתפכחות מהאופוריה של הסיקסטיז והמעבר של אמריקה משנות השישים לשנות השבעים על כל השלכותיו החברתיות והתרבותיות. זהו גם הסרט שהמציא את ג'יין פונדה, שהייתה עד אז ידועה ככוכבנית סוג ג' ובת-של-אחות-של. היא זכתה על Klute בראשון מבין שני האוסקרים שלה והפכה באמצעותו לאחת הדמויות המרכזיות של העשור.

ויש גם עלילה. הבלש ג'ון קליוט (דונלד סאתרלנד) חוקר את היעלמות חברו ונעזר לשם כך בזונה הניו יורקית ברי דניאלס (ג'יין פונדה). השם המקורי של הסרט מדגיש את תפקידו של הבלש, השם העברי מזכיר את שניהם ומפספס את הנקודה. למרות שקליוט הוא לכאורה גיבור הסיפור, הבמאי באופן וירטואוזי דוחק אותו הצידה לאורך כל הסרט כדי להתרכז דווקא בדניאלס. הוא יוצר דמות נשית מורכבת, מלאה, מרתקת. בדיוק התכונות אותן מייצג שם כמו נערת הטלפון והבלש עבור הצופה הממוצע.

סוף שנות השבעים ותחילת השמונים היו שנים של תהפוכות ושינויים בהוליווד. של טכנולוגיות חדשות, של תמורות בדפוסי ייצור והפצה, אבל בעיקר של טעמי קהל משתנים. הקהל של מלחמת הכוכבים כבר לא היה הקהל של הסנדק, והוא לא רצה את אותם הסרטים. כמו שכתבתי כאן, רוב הבמאים הגדולים של תחילת העשור התרסקו בסוף שנות השבעים, וגורלם של השחקנים לא היה טוב יותר. הקריירות של כוכבי שנות השבעים היו בנסיגה לאורך שנות השמונים, כאשר חלקם בילו את רוב העשור בבית. יותר מכולם נפגעו השחקנים הצעירים של אותה התקופה. חלקם מעולם לא קיבלו הזדמנות הולמת, חלקם הסתמנו ככובים עולים ודעכו תוך שנים ספורות. הדוגמה המפורסמת ביותר הוא ג'ון טרבולטה, שהפך לשחקן הכי מבוקש בהוליווד בעקבות הצלחת שגעון המוזיקה וגריז. שנים ספורות וסרטים ספורים לאחר מכן הוא הפך לבדיחה הוליוודית, ובילה את העשור וחצי הבאים בסרטים סוג ג', עד שהתגלה מחדש על ידי קוונטין טרנטינו.

השבוע ראיתי סרט מהתקופה הזאת, את כל החברה הטובים (The Wanderers, 1979). זוהי דרמת התבגרות זניחה למדי, מעין תמהיל של אמריקן גרפיטי, רחובות זועמים, שוב אותו שגעון המוזיקה ו… אסקימו לימון. הסרט מתרחש בניו יורק של 1963 והוא עוקב אחרי קבוצת חברים בגיל התיכון. כולם חברים בכנופיות רחוב, כולם איטלקים מסטריאוטיפ זה או אחר. רוב הסרט בנוי מסדרה של אפיזודות בהן החברים מנסים להוכיח את עוצמתם מול כנופיות אחרות, לזיין את חברותיהם ולזמר את מיטב להיטי התקופה. רק לקראת סופו, נזכר הבמאי (פיליפ קאופמן הבעייתי) לשים את ההתרחשויות בקונטקסט ספציפי, של המעבר משנות החמישים לשנות השישים, של השינויים החברתיים הגדולים שהוא יצר ושל האנשים שהוא השאיר מאחור.

למרות בעיות אלה ועוד רבות אחרות, זהו סרט עם כמה סצנות מצוינות ובעיקר כמה הופעות של שחקנים נשכחים. את הגיבור הנומינלי של הסרט מגלם קן וואהל, שחקן פוטוגני ובעל נוכחות מרשימה שמופיע כאן בתפקידו הראשון. לאורך שנות השמונים, וואהל ביזה את עצמו במספר סרטי קולנוע באיכות מפוקפקת. הוא צץ שוב רק ב-1987, ככוכב סדרת הפולחן סוכן סמוי. הסדרה רצה שלוש שנים, וזמן קצר אחרי סופה וואהל היה מעורב בתאונת דרכים קשה, ממנה הוא והקריירה שלו מתאוששים עד עצם היום הזה.

השחקנית המצליחה ביותר שיצאה מכל החברה הטובים היא קרן אלן. לפניו היא השתתפה בבית החיות, אחריו שיחקה את האינטרסים הרומנטיים בשודדי התיבה האבודה ואיש הכוכבים. אבל הגיל עשה את שלו והחל מתחילת שנות התשעים ניתן לראות אותה רק בסרטים קטנים ו/או בתפקידים שוליים. לאחרונה היא הופיעה בהסערה המושלמת ובחדר המיטות.

לינדה מאנץ זכתה במעמד כמעט מיתולוגי כשהשתתפה ב-1978 בסרטו של טרנס מאליק, ימים ברקיע. אחרי כל החברה הטובים וסרטו הנפלא של דניס הופר, Out of the Blue, מאנץ כמעט ונעלמה מהשטח. שני עשורים מאוחר יותר, ב-1997, היא הוצאה מהבוידעם בשביל תפקיד אורח של שנייה וחצי בהמשחק של דיוויד פינצ'ר והשתתפה במצעד הגרוטסקות של הרמוני קורין, גאמו. מאז שוב נעלמו עקבותיה.

אבל אולי הפספוס הגדול ביותר היא השחקנית האיזוטרית ביותר, שלא הגיעה אפילו לשיאים המינוריים של השאר. טוני קיילם הופיעה בכל החברה הטובים כשהייתה בת 23. בתפקידה הקטן מדי היא משדרת כל כך הרבה כריזמה, אנרגיה וכישרון שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים. מה ידעה הוליווד לעשות איתה? לתקוע אותה בסדרה של תפקידים קטנטנים בסרטים זניחים ולבזבז את מה שיכלו להיות השנים הפוריות ביותר של קריירת המשחק שלה. מתוך יאוש, קיילם פנתה לכתיבה ובימוי. אחרי מאבק של 15 שנה, הצליחה להפיק ב-1999 סרט באורך מלא, A Slipping-Down Life, שהיה מועמד בפסטיבל סאנדנס וזכה בפרסים בפסטיבלים אחרים.

בשנים האחרונות קיילם משתתפת בכתיבת הסופרנוס, וגם משחקת את דמותה של אנג'י, אלמנתו של הגנגסטר המנוח פוסי בומפנסרו. אולי לא במקרה, דמותה היא דמות של אישה שידעה כשלונות גדולים ובכל זאת הצליחה שוב להעמיד את עצמה על הרגליים ולהצליח.

רוברט אלטמן הלך לעולמו. התקשורת מלאה במודעות אבל, בתיאורים משתפכים של הבמאי ושל פועלו. אבל מצד אחד קל מדי להלל ולשבח אדם אחרי מותו, ומצד שני מה בכלל התקשורת יודעת? אלטמן הוא במאי מוערך יותר בתיאוריה מאשר בפועל. אוהבים לקרוא לו "במאי מוערך", אוהבים להזכיר הפופולריות (הפיקטיבית) שלו בעבר הרחוק אבל אוהבים גם לקרוע לגזרים כל סרט ספציפי שלו, בין אם חדש או ישן. חשבתי לחקור קצת את הצורות בהן הקהל הרחב תופס את סרטיו של אלטמן ופניתי לאחד מאתרי הקולנוע האהובים עליי, עין הדג. היו זכורות לי כמה יציאות עסיסיות במיוחד לגבי סרטיו של אלטמן שנכתבו באתר לאורך השנים, וניסיתי ללקט כאן את רובן.

פארק גוספורד: "שיעמומון חסר תקנה", "הבמאי לא עשה את מלאכתו כהלכה" (נונין); "משעמם" (ברק); "ארוך, משעמם, נמתח כמו מסטיק ומייגע" (פיטר פן); "לא נעים", "לא בידור טוב" (סרין); "ארוך מדי", "איבד את טעמו" (עין חדה); "שעמומון מתיש", "פשוט גרוע" (אוכל נבלות); "רק שיגמר כבר", "בין הסרטים הגרועים ביותר שראיתי", "גרם לי לאבד את מעט ההערכה שהייתה לי לאלטמן" (הפינגווין)

ד"ר טי והנשים: "לא נהניתי מהסרט" (הפינגווין); "פושר מאוד" (טריליאן); "איום ונורא" (ראש רדיו); "בין הסרטים הגרועים ביותר שראיתי" (הפינגווין)

הקלפן והיצאנית: "די משעמם", "סרט בינוני למדי" (נורטון)

רקדנים: "כל כך משעמם", "קשה למצוא עלילה או התפתחות כלשהי", "ממש ריקני", "זה סרט על כלום" (עכרור השלולית); "קמפבל לא רק לא יודעת לשחק, גם בלכתוב תסריטים היא לא משהו" (אדם קלין אורון); "לא משוחק טוב", "סצינות בסיסיות, שחוזרות על עצמן שוב ושוב ללא שינוי", "אין גיוון או התקדמות עלילתית" (הקוסם מארץ ים); "אכזבה גדולה", "משעמם, לא הייתה עלילה להתחבר אליה, לא היו דמויות להתחבר אליהם, הוא לא הלך לשום מקום" (פומבה); "נרדמתי באמצע" (ברדוויל השוודי)

המדריך לחיים בכפר: "איפה העלילה למען השם?", "איפה הסרט, למען השם?" (טווידלדי); "משעמם" (עמליה); "כה משעמם", "שעמום מוחץ" (הברווז)

מי רצח את קוקי: "אחד מסרטיו הגרועים של אלטמן" (ג'יי האמיתית)

משהו ללבוש: "נוראי" (טריליאן); "אחד הסרטים הגרועים בכל הזמנים" (נורטון)

תמונות קצרות: "תסריט גרוע", "פסיפס יומרני, דידקטי, מהנה ומרשים אבל חלול, מעצבן, שטחי ובעיקר מאכזב" (ברדוויל השוודי)

מ.א.ש.: "אני עדיין מנסה להבין מה אנשים מוצאים בסרט" (חובב קולנוע); "סצנות מתות וקצב איטי מדי" (הפינגווין); "בינוני-פלוס לכל היותר" (דן ברזל)

פרויקט ההשמדה העצמית של פיטר בוגדנוביץ' נכנס בימים אלה לעשור הרביעי שלו. אחרי שהיה אחד הבמאים המצליחים בהוליווד בתחילת שנות השבעים, בוגדנוביץ' בילה את שלושים השנים האחרונות ביצירת כעשרה פלופים בגדלים משתנים וקבירת הקריירה שלו עמוק בזבל. אבל בין הפלופים יש כמה פנינים אמיתיות. אחד מהם הוא נתפסים על חם, עיבוד למחזה תיאטרון (על העלאת מחזה תיאטרון) שהופך בידיו של בוגדנוביץ' לשילוב בלתי סביר, ומצחיק במידה יוצאת דופן, בין המפיקים לאדפטיישן.

במאי וצוות שחקנים עומלים על הפקת ברודוויי של להיט בריטי חדש, פארסת חדר מיטות דבילית למדי. הבמאי עייף וחסר סבלנות, השחקנים לא קומפטנטיים. בין החזרה הגנרלית להופעות הבכורה, ההפקה קורמת עור וגידים והופכת מסתם כושלת לכמעט סוריאליסטית. הסרט מורכב כולו משלוש הופעות כאלה, ומימדי הקטסטרופה רק הולכים וגדלים. וגם הופכים למורכבים ומעניינים יותר ויותר: מצרות מקצועיות (ויכוחים על פרשנות המחזה) לאישיות (ריבים רומנטיים) ולבסוף למטאפיזיות (קריסת מערכות טוטאלית). המיזוג הצפוי בין השחקנים לדמויותיהם אכן מתממש, ומכיל כמה חרוזים שנונים למדי בין המתרחש על הבמה למאחורי הקלעים, אבל במהרה מתגלה גם מימד אקזיסטנציאליסטי. השחקנים לכודים על הבמה, מחויבים לבצע פעולות בניגוד לרצונם, מנסים למרוד ונכשלים. אלוהים איננו בנמצא, הבמאי חסר אונים בדיוק כמו כל השאר, המחזאי לא מופיע כדי לפרש את היצירה עבור המשתתפים.

וזה מצחיק. מייקל קיין, בתפקיד הבמאי, נותן את אחת ההופעות הקומיות הטובות ביותר שלו. ג'ון ריטר, קרול בורנט, ורבים אחרים נמצאים בשיאם גם בהומור פיזי וגם מילולי. אפילו כריסטופר ריב מלוהק באופן מוצלח, כשחקן גרוע. האם במקרה מדונה נתנה את הופעתה הטובה היחידה בקולנוע בדיוק באותה צורה ובדיוק שנה מאוחר יותר? בוגדנוביץ', שהשתעשע עם קומדיית סקרובול עוד בימי מה נשמע דוק וניקלודאון, מביים באופן מכני משהו אבל רמת המקצועיות שלו מתקרבת לאליליו מהוליווד הקלאסית. התזמון מושלם, הסלאפסטיק וירטואוזי, והבדיחות, במקום לבוא ברצף שרירותי, נבנות אחת על השנייה. סוף הסרט שונה מהגרסה התיאטרלית, והחלפת הפסימיזם הבריטי באופטימיזם האמריקאי צורמת מעט, אבל זהו מחיר קטן לשלם עבור אחת הקומדיות הטובות של שנות התשעים.