העדשה האדישה

ביקורת שכתבתי עבור עכבר העיר אונליין: מלחמתו של צ'רלי וילסון. מפוספס אבל מעביר את הזמן בכיף רב.

שתי ביקורות שכתבתי לעכבר העיר: מבוקש הנחמד אך מפוספס ותפוס ת'גלים העתיק.

המעבר משנות החמישים לשנות השישים לא לקח שנה, ואולי גם לא עשור. אם ניתן לראות סימנים ראשונים של שינוי מגמה בתרבות ואמנות כבר באמצע שנות החמישים (זעקה, בדרכים, ארוחה ערומה), התהליך נמשך רחוק אל תוך שנות השישים ואף תחילת השבעים. קולנוע, ובייחוד הקולנוע ההוליוודי, הצטרף לחגיגה מאוחר והראה שינויים מהותיים מאוחר עוד יותר. לפני, אחרי, ותוך כדי יציאתן של יצירות חדשניות בזמנן כגון בוני וקלייד, חבורת הפראים ואדם בעקבות גורלו, הוליווד המשיכה באופן קבוע להפיק סרטים שיכלו להיראות מיושנים שני עשורים קודם לכן. דוריס דיי, התגלמות הקיטש של שנות החמישים, פרשה מהקולנוע ועברה לטלוויזיה רק ב-1968. בוב הופ, שריד של שנות השלושים והארבעים, המשיך להוציא את הקומדיות העבשות שלו על בסיס שנתי עד 1972.

סרטי ביניים כושלים אלה יכולים להיראות היום מרתקים יותר מסרטים שנחשבו בזמנו לפסגות היצירה. ניתן לראות בהם את הוליווד משתעשעת עם צעצוע חדש - המנטליות המתירנית החדשה של עידן קנדי וג'ונסון - בלי שיהיה לה שמץ של מושג מה לעשות איתו. שימו לב לעמק הבובות, סרטו של מרק רובסון מ-1967, מלודרמה טראשית על שלוש צעירות המנסות להצליח בתעשיות השואו-ביזנס הרצחניות של ברודווי והוליווד. הסרט מכיל את כל מה שצופה של שנת 1967 היה רוצה לראות על מסך הקולנוע - אם היה באזור גיל המעבר ולא מסוגל לקחת חלק, או אפילו להבין, את השינויים החברתיים של התקופה. מתירנות מינית, סמים, קודים מזעזעים של לבוש ואיפור.

סרטי אוסטין פאוורס לימדו אותנו לצחוק על שנות השישים בלי ממש לנסות להבין אותם. אבל מה, מצד שני, יש בעצם להבין פה. עמק הבובות הוא סרט גס, בוטה, לא אמין, מבוים בחוסר רגישות. אבל יש חוסר רגישות, ויש חוסר רגישות. איך למשל הייתם מתייחסים לסצנה הבאה:

אולי זוהי אקספלוטציה ואולי פשוט… סאטירה? אבל מי מושא הסאטירה ומי הנמען שלה? שפתיו של הסרט חתומות. שלוש שנים מאוחר יותר, ראס מאייר לקח את אותה התבנית העלילתית ויצר ממנה את מעבר לעמק הבובות. כמעט שלושה עשורים אחרי, פול ורהובן המשיך את אותו הקו התמאטי עם נערות שעשועים. אף אחד מהם לא עלה על הביזאריות של המקור.

שתי ביקורות שכתבתי עבור עכבר העיר אונליין: מיס סאנשיין הקטנה העשוי היטב אך מאכזב, ויחידת האמיצים העשוי רע ו… פשוט עשוי רע.

על מיס סאנשיין כתבתי בעבר כאן.

ועוד שתי ביקורות באתר של עכבר העיר: בוראט המפוספס ומארי אנטואנט המנוכר.

בעקבות המלצתו של יוני בינרט, צפיתי בהון משותף, סרטו של אלכס דה לה איגלסיה. כמו עם שני סרטיו האחרים של דה לה איגלסיה שראיתי בעבר, יצאתי ממנו ברגשות מעורבים. הוא הדהים אותי ועיצבן אותי. הוא ריתק אותי ושיעמם אותי. הוא הבטיח הרבה וקיים מעט מדי. האם נהניתי? התאכזבתי? אני לא יודע להגיד.

כרמן מאורה מככבת כחצי אחד של משפחה קשת יום. היא ובעלה לא מצליחים לסגור את החודש, עובדים בעבודות מזדמנות, רבים על כסף ומעמד. יום בהיר אחד, במסגרת עבודה כמתווכת דירות, מאורה מצליחה לחסל שתי ציפורים במכה אחת. היא נופלת על דירת חלומותיה וגם מוצאת סכום כסף דמיוני בדירה אחרת באותו הבניין. מאורה משתכנת בדירה ומנסה לחלץ את האוצר, אך דיירי הבניין האחרים שמו את עיניהם על הכסף עוד לפניה והם לא מתכוונים להיפרד ממנו. הדיירים יוצאים לקרב עד המוות נגד הפולשת, והם לא יעצרו במרמה, פיתוי מיני או אלימות פיזית כדי להשיג את מבוקשם.

הון משותף מכיל את כל המרכיבים הדרושים לסאטירה בועטת ונושכת על הדברים אותם בני אדם רגילים מסוגלים לעשות תמורת כסף, אבל משום מה הסאטירה מרימה את ראשה לעיתים רחוקות בלבד. דה לה איגלסיה לא מפחד מאלימות פיזית או נפשית, והסצנות בהם הוא מאבד לחלוטין את הצפון מהוות כמה משיאי הסרט. אבל את רוב זמן המסך הוא מעדיף לבזבז על שטויות. דה לה איגלסיה מציג אסופת דמויות גדולה מדי, ואז מחליט לבלות זמן עם כל אחד ואחד מהדיירים. כמו בשאר סרטי הבמאי, כל הדמויות הן ממילא קריקטורות מסוג זה או אחר, ולכן ההחלטה לדחות את רוב המטעמים לשעה השנייה של הסרט היא תמוהה בלשון המעטה. בינתיים הצופה חד העין מעסיק את עצמו באיתור רפרורים לאינספור סרטים של היצ'קוק, לדייר של פולנסקי, אפילו למטורף, מטורף, מטורף העולם של סטנלי קריימר. רק לקראת אמצע הסרט, דה לה איגלסיה חושף את קלפיו ונותן לנו חצי שעה של קומדיה מטורפת, אלימות קשה, וביקורת עוקצנית. ואז גם זה נגמר. סוף הסרט מכיל קומדיה, אקשן, ושלל התרוצצויות, אבל זהו סוף של סרט ז'אנר. ברמה התמאטית לא קורה בו שום דבר מעניין. חיכיתי לסוף יותר פוליטי, יותר מדמם, יותר משהו. אבל לא. זהו האפי אנד לכל דבר. וחבל.

בפעם הראשונה ראיתי את אמריקן ביוטי בינואר 2000, בפעם השנייה בפברואר 2002, בפעם השלישית לפני יומיים. ואני עדיין לא אוהב אותו. הרבה דברים מפריעים לי בסרט הזה. ההתנשאות והשימוש בקריקטורות הוא אחד מהם. עוד אחד הוא השילוב הביזארי בין דידקטיות לבין סתירות פנימיות, למעשה חוסר מחויבות לשום אמירה ספציפית בשום נושא. בשבע השנים מאז יציאתו לא קראתי אף לא פרשנות אחת מספקת שיודעת להסביר את הסרט במלואו.

בצפייה האחרונה תפס את תשומת לבי אלמנט אחד ספציפי. יש בסרט הקבלה ברורה בין דמויות מסוימות לתופעות תרבותיות בהיסטוריה האמריקאית. לוק קלוסר: הגיבור הראשי לסטר ברנהם מזוהה עם תרבות הנגד של סוף שנות השישים ותחילת השבעים. הוא מורד בסמכות, דוגל בחופש אישי קיצוני, צורך סמים קלים ומקשיב לרוק קלאסי. בשלב מסוים הוא מתייחס לתקופה באופן מפורש, אומר לריקי שמחיר הגראס עלה משנת 1973 (שנה בה קווין ספייסי היה בן 14). קולונל פיטס, אביו של ריקי, מזוהה עם מלחמה, אך זוהי לא מלחמת וייטנאם אלא דווקא המלחמה המוצדקת, מלחמת העולם השנייה. הוא אוסף פריטים נאציים וצופה בטלוויזיה בסרט מתקופת המלחמה, מחזמר נשכח בכיכובו של רונלד רייגן. שנות השמונים של רייגן מזוהות עם שמרנות וקונפורמיזם, תכונות שהקולונל מתמחה בהן. האלמנטים האלה יוצרים זיקה בין פיטס לבין קרולין, אישתו של לסטר, המזוהה עם אותן שתי התקופות. היא מקשיבה לשירים עתיקים משנות החמישים ותחילת השישים, ומנסה לטפח את תדמית המשפחה הבורגנית הנורמלית, קלישאת פיפטיז מספר אחת. מצד שני, היא אשת קריירה מסרסת ובעלת נטיות אלימות, סטריאוטיפ מקובל של תקופת רייגן (ע"ע חיזור גורלי). ריקי מזוהה עם סממנים של שנות השישים כמו סמים ומוזיקה, בצירוף עם טכנולוגיה, דהיינו עם שנות התשעים. ג'יין, עד כמה שידוע לי, לא מזוהה עם שום תופעה ספציפית.

ועכשיו שתיארתי את הנחות היסוד של הסרט, מה המסקנה? אין מסקנה. הסרט עושה מעט מאוד, אם בכלל, עם כל התשתית התמאטית הזו. הוא חוזר אליה רק בסופו, כאשר כל הדמויות יוצאות נפסדות, אבל לסטר, כיאה לנציג שנות השישים, לפחות שומר על עמדה מוסרית גבוהה.

For Your Consideration הוא הסרט הכי מדכא שראיתי מזה זמן רב. והוא אמור להיות קומדיה.

סרטו הסאטירי של מייק ג'אדג' Idiocracy הוא טוב ורע, חכם ודבילי, מרתק ובלתי צפי. הסרט חושף את החברה האמריקאית (והייתי מוסיף: העולמית) כמטומטמת, שטחית, עצלנית, זולה, תרבות שאוכלת את עצמה וצוחקת כל הדרך אל האבדון. אין בזה שום דבר חדש. הסרט אומר דברים שנאמרו אינספור פעמים לפני, ולא מוסיף יותר מדי. מה שמיוחד בו היא הבוטות שבה הדברים נאמרים. הייתי משווה אותו למיס סאנשיין הקטנה (עליו כתבתי בעבר), והשניים אפילו חולקים את אותו הצלם, טים סורסטדט. אבל בעוד מיס סאנשיין משתדל בכל כוחו להוציא את עצמו מהעדר, לעמוד מבחוץ ולצחוק על הטיפשים, Idiocracy מצטרף אל ההמון בחדווה רבה. הסרט גס, דוחה ומטומטם. אין דרך נקייה וחד משמעית להפריד בין היצירה הסאטירית למושא שלה.

הגישה של ג'אדג' מזכירה לי את סרטיו של פרנק טשלין (עליו כתבתי כאן), מגדולי הסאטיריקנים ההוליוודיים של שנות החמישים והשישים, ואת האלמנט החמישי, הסרט הכי טשלין-י של השנים האחרונות. Idiocracy, כמו האלמנט, מציג עתיד דיסטופי שמאופיין בקיטש, בטעם רע, בבידור מפגר. אולי לא במקרה, בשני הסרטים נשיא ארה"ב מוצג ככושי גדול ושרירי. להלן עוד כמה סרטים איתם מתכתב Idiocracy לעניות דעתי.

דיסטופיות של שנות השמונים
דוגמאות: מקס הזועם, הבריחה מניו יורק
למה: עתיד אלים, דמויות בהמיות, ספורט קיצוני

קומדיות frat-boys בסגנון טוד פיליפס
דוגמאות: רוד טריפ, מועדון החברים
למה: גבריות אינפנטילית, אובססיה עם סקס, הומור פיפי-קקי

סאטירות "מהפכניות" של שנות השישים
דוגמאות: הנוער לשלטון
למה: סטלנים וילדים בבית הלבן

וכמובן פיוצ'רמה ומסע הכזבים של ביל וטד, שתי יצירות בהן סלאקרים אמריקאים מוצאים את עצמם בעולם עתידני ביזארי.

תוך פחות מיממה צפיתי בשתי הגרסאות הקולנועיות של כל אנשי המלך, שניהם עיבודים לספרו זוכה פרס הפוליצר של רוברט פן וורן משנת 1946. העיבוד הקולנועי הראשון יצא ב-1949, היה סרטו הראשון של במאי מתחיל והשתתפו בו שחקנים מהשורה השנייה והשלישית. הוא זכה בשלושה פרסי אוסקר (שחקנית משנה, שחקן ראשי וסרט השנה), היה מועמד לארבעה אוסקרים נוספים (ביניהם תסריט ובימוי) והוא זכור כעת בתור קלאסיקה אמריקאית מדופלמת. העיבוד השני יצא השנה, הפקה עם תקציב מכובד ושורה ארוכה של כוכבים, והפך כמעט מיד לבדיחה. הוא נשחט על ידי המבקרים, נכשל בקופות, לא היה מועמד לאף פרס ולא הוקרן מסחרית ברוב העולם, כולל ישראל. למעשה שתי הגרסאות גרועות מאוד, כל אחת בדרכה המיוחדת. ההבדל האמיתי בין השתיים, וקבלות הפנים השונות להן זכו, לא נובעים מהאיכות האינהרנטית של הסרטים אלא משינוי קיצוני במנטליות של הקהל.

שתי הגרסאות מספרות את סיפורו של וילי סטארק (ברודריק קרופורד בגרסה הראשונה, שון פן בשנייה), מעין אידיוט סאוונט פוליטי שעולה לעמדת כוח במטרה לייצג את האינטרסים של האדם הקטן נגד השלטון המושחת. סטארק מתחיל כחקלאי פשוט ונאיבי אבל במהלך הסרט עובר שינוי עקב מגע עם המערכת הפוליטית, בוגד בעקרונותיו והופך לדמגוג עם נטיות פאשיסטיות, מושחת עוד יותר מהשלטון הישן בו נשבע להילחם. סיפורו של סטארק מוצג דרך עיניו של העיתונאי ג'ק ברדן (ג'ון איירלנד בגרסה הראשונה, ג'וד לאו בשנייה), אלכוהוליסט וציניקן, בן האצולה האמריקאית הישנה שמתעב אותה עוד יותר מסטארק עצמו. מין מוצא את מינו, וברדן מצטרף לסטארק כדי לסייע לקריירה הפוליטית הנוסקת שלו. דמויות נוספות שמופיעות בשני הסרטים: אן סטנטון (קייט וינסלט בגרסה החדשה), אריסטוקרטית צעירה ואהובת נעוריו של ברדן, שהופכת למאהבת של סטארק; אדם סטנטון (מארק ראפלו), אחיה הרופא האידיאליסט של אן, אותו מנסה לגייס סטארק עבור הפרויקטים הפילנטרופיים שלו; השופט אירווין (אנתוני הופקינס), סנדקו של ברדן שהופך לאויבו הפוליטי של סטארק; והפעילה הפוליטית סיידי ברק (פטרישה קלרקסון) שפוקחת לראשונה את עיניו של סטארק ונשארת לצידו עד הסוף המר.

הגרסה הראשונה מהווה מעין תמצית של כל הנטיות הגרועות ביותר של הקולנוע האמריקאי הקלאסי. הוא נראה כמו תיאטרון חובבים מוסרט: סטטי ומוגזם, עם דיאלוגים מאולצים ומשחק חסר תחכום. למרות שהופק ב-1949, אחרי שהקולנוע המדבר ידע כבר מספר שיאים גדולים, הסרט נראה כאילו צולם ב-1929. הוא מתעורר לחיים רק בקטעי המונטאז' שבוימו, לא במקרה, על ידי במאי אחר, דון סיגל, שיהפוך בעשורים הבאים לאחד היוצרים החשובים של הקולנוע האמריקאי. אבל, מצד שני יש בו יתרון גדול, גם אם זהו יתרון חוץ קולנועי. כל אנשי המלך היה הסרט הנכון בזמן הנכון. הוא מציג אמריקה קרועה, מושחתת, נשלטת בידי אינטרסים, והוא עושה זאת בתקופה בה הקהל היה מוכן למסרים האלה. הסרט יצא שנים ספורות אחרי סוף מלחמת העולם השנייה, תקופה של אופטימיות גדולה וגם של אכזבה גדולה, שבאה לידי ביטוי בקולנוע כבר כמה שנים קודם, בסרטים כמו שנות חיינו היפות ביותר. כל אנשי המלך מציג תמונת עולם מכוערת, אבל גם מקפיד להתחנף לקהל ולא להדאיג אותו יותר מדי. הוא מנסח בעיה, אבל תוחם אותה, פותר אותה ומסלק את הגורם הבעייתי לנצח. הקהל בתורו אכל את המסר ברצון רב והפך את הסרט ללהיט.

גרסתו השנייה של כל אנשי המלך מספרת את אותו הסיפור, אבל בשינוי אדרת. בעוד הספר והגרסה של 1949 התרחשו בהווה של תקופתם (והיו מבוססים על סיפור חייו של יואי לונג, פוליטיקאי של שנות השלושים), הסרט החדש מעביר את העלילה משום מה לשנות החמישים. הוא מצולם בסגנון "סינמטי" יותר, עם דגש רב על אווירה ושחזור תקופתי, וניתן לחתוך את הנוסטלגיה בסכין. אבל מה פשר הגעגועים לעבר? האם השחיתות הפוליטית של העבר עדיפה על זאת של היום? הסרט לא יודע להגיד. העלילה, שהייתה לינארית בגרסה הישנה, מוצגת בחדשה בהתאם לאופנה של השנים האחרונות, דרך פלאשבקים חסרי נימוק. המבנה החדש הוא משונה מאוד, כאשר החצי השני של הסרט נזכר פתאום בדמויות מרכזיות כמו אן ואדם סטנטון ומתחיל לגולל את כל סיפור חייהם. דמויות אלה, שהיו נוכחות בעיבוד הראשון לכל אורך הסרט, מופיעות בשני רק בפלאשבק קצר בתחילתו וחוזרות שוב רק באמצע. כתוצאה, החצי השני מתרכז כולו בברדן וחבריו כאשר סטארק כמעט ונעלם מהמסך, איבוד של פוקוס שהסרט לא לגמרי מתאושש ממנו. אבל הבעיות מתחילות עוד הרבה לפני. הדמויות סכמטיות ולא משכנעות, המשחק המנייריסטי (בעיקר של שון פן) יוצר הזרה בלתי רצויה, והמסרים מואכלים בכפית. אלה היו גם הבעיות של העיבוד הראשון, אבל הזמנים השתנו והיצירה לא, והמסרים הדידקטיים של כל אנשי המלך כבר לא תואמים את רוח הזמן. בעוד הקהל של 1949 היה מוכן לקבל משל פשוט ופשטני, הקהל של 2006 מסוגל לאכול אותו רק כשהוא מגיע במסגרת יצירה בת שישים שנה. הציפיות מסרט חדש הן שונות. משל כמו כל אנשי המלך היה יכול להצליח אם המסרים היו מקודדים בצורה יותר מאתגרת, יותר קשה לפיענוח. לחילופין, הוא יכול היה להצליח אם היה קשר יותר ישיר בינו לבין המציאות של ההווה. או לפחות אם היו בו דמויות בעלות פוטנציאל להזדהות. אבל כל אנשי המלך פוסח על כל הסעיפים, ונכשל.