העדשה האדישה

תוך פחות מיממה צפיתי בשתי הגרסאות הקולנועיות של כל אנשי המלך, שניהם עיבודים לספרו זוכה פרס הפוליצר של רוברט פן וורן משנת 1946. העיבוד הקולנועי הראשון יצא ב-1949, היה סרטו הראשון של במאי מתחיל והשתתפו בו שחקנים מהשורה השנייה והשלישית. הוא זכה בשלושה פרסי אוסקר (שחקנית משנה, שחקן ראשי וסרט השנה), היה מועמד לארבעה אוסקרים נוספים (ביניהם תסריט ובימוי) והוא זכור כעת בתור קלאסיקה אמריקאית מדופלמת. העיבוד השני יצא השנה, הפקה עם תקציב מכובד ושורה ארוכה של כוכבים, והפך כמעט מיד לבדיחה. הוא נשחט על ידי המבקרים, נכשל בקופות, לא היה מועמד לאף פרס ולא הוקרן מסחרית ברוב העולם, כולל ישראל. למעשה שתי הגרסאות גרועות מאוד, כל אחת בדרכה המיוחדת. ההבדל האמיתי בין השתיים, וקבלות הפנים השונות להן זכו, לא נובעים מהאיכות האינהרנטית של הסרטים אלא משינוי קיצוני במנטליות של הקהל.

שתי הגרסאות מספרות את סיפורו של וילי סטארק (ברודריק קרופורד בגרסה הראשונה, שון פן בשנייה), מעין אידיוט סאוונט פוליטי שעולה לעמדת כוח במטרה לייצג את האינטרסים של האדם הקטן נגד השלטון המושחת. סטארק מתחיל כחקלאי פשוט ונאיבי אבל במהלך הסרט עובר שינוי עקב מגע עם המערכת הפוליטית, בוגד בעקרונותיו והופך לדמגוג עם נטיות פאשיסטיות, מושחת עוד יותר מהשלטון הישן בו נשבע להילחם. סיפורו של סטארק מוצג דרך עיניו של העיתונאי ג'ק ברדן (ג'ון איירלנד בגרסה הראשונה, ג'וד לאו בשנייה), אלכוהוליסט וציניקן, בן האצולה האמריקאית הישנה שמתעב אותה עוד יותר מסטארק עצמו. מין מוצא את מינו, וברדן מצטרף לסטארק כדי לסייע לקריירה הפוליטית הנוסקת שלו. דמויות נוספות שמופיעות בשני הסרטים: אן סטנטון (קייט וינסלט בגרסה החדשה), אריסטוקרטית צעירה ואהובת נעוריו של ברדן, שהופכת למאהבת של סטארק; אדם סטנטון (מארק ראפלו), אחיה הרופא האידיאליסט של אן, אותו מנסה לגייס סטארק עבור הפרויקטים הפילנטרופיים שלו; השופט אירווין (אנתוני הופקינס), סנדקו של ברדן שהופך לאויבו הפוליטי של סטארק; והפעילה הפוליטית סיידי ברק (פטרישה קלרקסון) שפוקחת לראשונה את עיניו של סטארק ונשארת לצידו עד הסוף המר.

הגרסה הראשונה מהווה מעין תמצית של כל הנטיות הגרועות ביותר של הקולנוע האמריקאי הקלאסי. הוא נראה כמו תיאטרון חובבים מוסרט: סטטי ומוגזם, עם דיאלוגים מאולצים ומשחק חסר תחכום. למרות שהופק ב-1949, אחרי שהקולנוע המדבר ידע כבר מספר שיאים גדולים, הסרט נראה כאילו צולם ב-1929. הוא מתעורר לחיים רק בקטעי המונטאז' שבוימו, לא במקרה, על ידי במאי אחר, דון סיגל, שיהפוך בעשורים הבאים לאחד היוצרים החשובים של הקולנוע האמריקאי. אבל, מצד שני יש בו יתרון גדול, גם אם זהו יתרון חוץ קולנועי. כל אנשי המלך היה הסרט הנכון בזמן הנכון. הוא מציג אמריקה קרועה, מושחתת, נשלטת בידי אינטרסים, והוא עושה זאת בתקופה בה הקהל היה מוכן למסרים האלה. הסרט יצא שנים ספורות אחרי סוף מלחמת העולם השנייה, תקופה של אופטימיות גדולה וגם של אכזבה גדולה, שבאה לידי ביטוי בקולנוע כבר כמה שנים קודם, בסרטים כמו שנות חיינו היפות ביותר. כל אנשי המלך מציג תמונת עולם מכוערת, אבל גם מקפיד להתחנף לקהל ולא להדאיג אותו יותר מדי. הוא מנסח בעיה, אבל תוחם אותה, פותר אותה ומסלק את הגורם הבעייתי לנצח. הקהל בתורו אכל את המסר ברצון רב והפך את הסרט ללהיט.

גרסתו השנייה של כל אנשי המלך מספרת את אותו הסיפור, אבל בשינוי אדרת. בעוד הספר והגרסה של 1949 התרחשו בהווה של תקופתם (והיו מבוססים על סיפור חייו של יואי לונג, פוליטיקאי של שנות השלושים), הסרט החדש מעביר את העלילה משום מה לשנות החמישים. הוא מצולם בסגנון "סינמטי" יותר, עם דגש רב על אווירה ושחזור תקופתי, וניתן לחתוך את הנוסטלגיה בסכין. אבל מה פשר הגעגועים לעבר? האם השחיתות הפוליטית של העבר עדיפה על זאת של היום? הסרט לא יודע להגיד. העלילה, שהייתה לינארית בגרסה הישנה, מוצגת בחדשה בהתאם לאופנה של השנים האחרונות, דרך פלאשבקים חסרי נימוק. המבנה החדש הוא משונה מאוד, כאשר החצי השני של הסרט נזכר פתאום בדמויות מרכזיות כמו אן ואדם סטנטון ומתחיל לגולל את כל סיפור חייהם. דמויות אלה, שהיו נוכחות בעיבוד הראשון לכל אורך הסרט, מופיעות בשני רק בפלאשבק קצר בתחילתו וחוזרות שוב רק באמצע. כתוצאה, החצי השני מתרכז כולו בברדן וחבריו כאשר סטארק כמעט ונעלם מהמסך, איבוד של פוקוס שהסרט לא לגמרי מתאושש ממנו. אבל הבעיות מתחילות עוד הרבה לפני. הדמויות סכמטיות ולא משכנעות, המשחק המנייריסטי (בעיקר של שון פן) יוצר הזרה בלתי רצויה, והמסרים מואכלים בכפית. אלה היו גם הבעיות של העיבוד הראשון, אבל הזמנים השתנו והיצירה לא, והמסרים הדידקטיים של כל אנשי המלך כבר לא תואמים את רוח הזמן. בעוד הקהל של 1949 היה מוכן לקבל משל פשוט ופשטני, הקהל של 2006 מסוגל לאכול אותו רק כשהוא מגיע במסגרת יצירה בת שישים שנה. הציפיות מסרט חדש הן שונות. משל כמו כל אנשי המלך היה יכול להצליח אם המסרים היו מקודדים בצורה יותר מאתגרת, יותר קשה לפיענוח. לחילופין, הוא יכול היה להצליח אם היה קשר יותר ישיר בינו לבין המציאות של ההווה. או לפחות אם היו בו דמויות בעלות פוטנציאל להזדהות. אבל כל אנשי המלך פוסח על כל הסעיפים, ונכשל.

הנה הביקורת שכתבתי עבור עכבר העיר אונליין לסרט פאסט פוד, סאטירה מבטיחה אך בעייתית על תעשיית המזון המהיר.

[In English]

במידה ומצאתם מכנה משותף בין סרטיהם של יוצרים צעירים כמו וס אנדרסון (ראשמור, משפחת טננבאום), פול תומס אנדרסון (מגנוליה, מוכה אהבה), סופיה קופולה (אבודים בטוקיו, חמש ילדות יפות), ריצ'רד קלי (דוני דארקו), נוח באומבך (חיים בין השורות, בועטים וצורחים), בר סטירס (איגבי), ספייק ג'ונז (אדפטיישן, להיות ג'ון מלקוביץ') ומישל גונדרי (מדעי החלום, שמש נצחית), אתם לא היחידים. המבקרים מיהרו לתת שם למגמה הזאת: New Sincerity, הכנות החדשה. בניגוד ליוצרים משנים קודמות, האנדרסונים ושות' לא מנפנפים באירוניה לכל עבר כדי להתנשא מעל בני אנוש אחרים, אלא יורדים אל העם, מגלים רגש ופגיעות. איך אפשר לקרוא לאוסף הסרטים הזה? גל? תנועה? ז'אנר? לאורך העשור האחרון הצטברו לא מעט מהם, וקשה שלא לשים לב לנושאים החוזרים ביניהם ולמאפיינים אסתטיים משותפים. גם יוצרים אחרים שמים לב. רגע לפני שהגל הזה יגדל ויתפתח ויצמיח קונבנציות וייחנק במודעות העצמית של עצמו לעצמו, רגע לפני שישריץ תוכנית ריאליטי או סדרת מוצרי ניקוי או משחק מחשב, רגע לפני כל זה מגיע אלינו מיס סאנשיין הקטנה.

מיס סאנשיין שואל אלמנטים רבים מסרטי הכנות החדשה שבאו לפניו. אסתטיקה עמוסה ומצועצעת ועיסוק במשפחות דיס-פונקציונליות כמו אצל וס אנדרסון. עודף אווירה ושתיקות כמו אצל סופיה קופולה. שילוב של סדנאות עזרה עצמית ותחרויות כשרונות צעירים ממגנוליה. ביקורת על הסדנאות הללו מדוני דארקו. אפילו השחקניות מארי לין ראייסקוב (מוכה אהבה) ובת' גראנט (דוני דארקו) מופיעות בתפקידי משנה, כאשר גראנט מלוהקת בתפקיד זהה לדמות המורה הפסיכית שלה מדארקו. וכל זה מצולם במיטב המסורת של קולנוע עצמאי פסבדו-שנות-השבעים וארוז באריזה של סיטקום.

משפחה של שישה יוצאת לדרך: אבא, אמא, סבא חרמן, דוד התאבדותי ושני ילדים אובססיביים. הם נוסעים במיניבוס מתפרק מניו מקסיקו לקליפורניה כדי לרשום את הילדה בת השמונה לתחרות יופי לזאטוטים. הסיפור והדמויות הם סטנדרטיים לסרטים מהסוג הזה. כל אחד מקבל מוזרות אחת, או שתיים, וכולם מתנגשים בכולם כמו כדורי ביליארד. מה שאינו סטנדרטי היא מידת הרידוד. הדמויות עשויות מקרטון דק, קריקטוריות ברמה של פיילוט לטלוויזיה. למרות העיסוק בנושאים אפלים למדי כמו דיכאון, התאבדות, מוות, כל בני המשפחה חמודים ובלתי מזיקים להפליא. כל תכונה שלילית מנוטרלת במיומנות: האב הפאשיסט לא מצליח לבסס את סמכותו, האשמאי הזקן הוא גריאטר חביב שמקשקש על סקס ללא הפסקה אך מגביל את עצמו לפורנו, הדוד המתאבד הוא הומו אינטלקטואל שאינו מסוגל לפגוע אפילו בעצמו. בניגוד לסרטי הכנות החדשה, שנוטים לחשוף תשוקות חריגות וצדדים מכוערים רבים של גיבוריהם, זוהי משפחה קונבנציונלית למדי שאפילו ג'ורג' בוש היה מחבב.

וכשבני המשפחה מגיעים אל תחרות היופי, הקונבנציונליות מתגלה במלוא הדרה. תחרויות יופי לילדות בגיל חד-ספרתי יכולות בוודאי להפוך למושא ביקורת חריפה. אבל הסרט לא מעוניין בסאטירה אלא בהשמדת אנשי קש, ובוחר לציין את המובן מאליו: התחרות גסה, קיטשית, ממוסחרת. כן, ו…? התחרות למעשה משרתת מטרה מאוד ספציפית. מול הקריקטורות הקיצוניות שמאכלסות אותה, הקריקטורות המעודנות למדי של בני המשפחה נראות נורמליות יחסית. במהרה גם הגיבורים מבינים את זה ומתחילים ללמד אחד את השני מוסרי השכל חשובים כמו "משפחה זה אחלה" ו"תהיה עצמך". הקליימקס מעתיק בו זמנית מרווק פלוס ילד (גם הוא בכיכובה של טוני קולט) ומאהבה מחוץ לחוק, הסרט הכי מושמץ של שנות האלפיים. מי אמר שחייבים לחקות רק את הטובים ביותר?

מיס סאנשיין שואל קונבנציות מסרטים חדשניים ואופנתיים כדי לקדם ערכים שמרניים ומיושנים למדי. מצד אחד הוא חמוד ומצחיק, מצד שני צפוי, מלאכותי, תפל. הבמאים ואלרי פאריס וג'ונתן דייטון, בסרטם הראשון אחרי קריירה מצליחה כיוצרי וידאו-קליפים, מגלים כישרון ויזואלי ויודעים לעבוד עם שחקנים. אבל הם בחרו תסריט שטחי וקלישאתי, שהוא אמנם בעל ערך מסחרי רב אך בעל ערך אמנותי אפסי. כמו אמריקן ביוטי, הסאטירה הכאילו-עצמאית הקודמת שהשכילה לעשות קופה יפה עם התחנפות לקהל וחיקויים של סרטים טובים יותר, מיס סאנשיין מתיימר לעסוק בחלום האמריקאי. כמו אמריקן ביוטי, הוא עושה זאת דרך הסחה והטעייה, מתן תשובות שגויות על שאלות בלתי רלבנטיות.

[In English]

הנה סרט של במאי נחשב שלא תוכלו לראות בשום דרך. Wise Blood של ג'ון יוסטון תקוע מזה שנים רבות בלימבו של זכויות יוצרים, מה שמונע את יציאתו בפורמטים ביתיים כגון וידאו ודי.וי.די. אני ראיתי אותו בהקלטה מערוץ BBC2 הבריטי, חן חן ראה בקולנוע בפאריז.

הייזל מוטס חוזר מהמלחמה ויוצא למסע נקמה בשורשיו הנוצריים. אביו היה כומר מטיף, אבל הייזל רוצה להיות ההיפך המוחלט ממנו. זה לא עוזר שהוא מתעקש להתלבש כמו כומר וכל הסובבים אותו בטוחים שהוא אכן כזה. הייזל מקים כנסייה חדשה, "כנסיית ישו ללא ישו" ומטיף לעקרונות אנטי-נוצריים ברחובות העיירה הדרומית בה הוא מתגורר. במהרה הוא מגלה שהוא אינו יכול לשנות דבר, גם לא את גורלו כקדוש מעונה על מזבח הנצרות הפונדמנטליסטית. השנאה של הייזל לדת חזקה כל כך שהיא אינה נבדלת מאהבה. ההיפך מג'יזוס, עבורו, הוא עדיין ג'יזוס.

זהו עיבוד של רומן קצר מאת פלנרי אוקונור, סופרת מאמצע המאה שהתמחתה בסגנון Southern Gothic, והעיבוד לא מתרחק מעלילת הספר. העלילה וסצנות רבות מועתקות מהמקור אחד לאחד. אבל משהו אינו כשורה. בעוד הספר היה קומדיה שחורה ארסית ומשובחת, יוסטון בוחר טון ביזארי שמשטיח את ההומור. הייזל פוגש דמויות אקסצנטריות ועובר חוויות משונות, אבל הבמאי מסרב להפוך אותן למצחיקות. ובלי הקומדיה, אין גם דרמה: הדמויות המסוגננות תקועות בעולם ריאליסטי והן נראות תלושות, לא משכנעות ולא מעוררות הזדהות. כפי שציין ג'ונתן רוזנבאום בביקורת שלו, זהו עיבוד חילוני לסיפור שנכתב על ידי אדם מאמין. בעוד אוקונור כתבה על התעלות רוחנית, יוסטון מנחית אותנו על הקרקע. בלי גישה לעולם הרוח, הפואנטה של הסרט מתפוגגת.

אם הייתי מחלק נקודות על בסיס חיזוי העתיד, האיש בעל העדשה הקטלנית בוודאי היה זוכה בכולן. ב-1982 הבמאי-תסריטאי ריצ'רד ברוקס הסתכל על הלך הרוח של התקופה ועשה אחד ועוד אחד. הוא קיבל את מדיניות החוץ האמריקאית, טרור מוסלמי, תקשורת המונים ונפט. שני עשורים לפני אסון התאומים – מדהים!

או לא כל כך מדהים. ברוקס, בעצמו שריד של שנות החמישים, עשה סרט בסגנון ההיפר-אקטיבי של שנות השישים, עם התוכן של מותחני הפרנויה של שנות השבעים, בשנות השמונים הקונסרבטיביות. התוצאה היא סרט עמוס ומבולבל, והאבחנות הפוליטיות הולכות לאיבוד בין הסגנונות והרעיונות המתנגשים. שון קונרי מככב בתור כתב טלוויזיה אופורטוניסטי שיוצא למדינות ערב ומסתבך בפרשת ריגול. במהרה כולם מתחילים לירות בכולם, פצצות מזוודה עוברות מיד ליד, ומחבלים מתאבדים תוקפים את ניו יורק.

הסרט מנסה להציג את השחיתות של הממשל האמריקאי וחוסר האחריות של התקשורת במונחים של סאטירה וקומדיה שחורה, והוא מזכיר גם את רשת שידור וגם את ד"ר סטריינג'לאב. אבל לברוקס אין לא ניסיון ולא מיומנות בסרטים מהסוג הזה והוא (כהרגלו) מעדיף להטיף. הסאטירה לא ממוקדת, הקומדיה לא מצחיקה, הריגול נטול מתח, וכל כמה דקות הסרט נעצר כדי שברוקס יוכל להסביר לנו, במונולוגים ארוכים, למה הוא התכוון ולא הצליח להמחיש באמצעים דרמטיים. למעשה, ברוקס מתריע על כשלים וסכנות רק כדי לעשות להם טריוויאליזציה (הטרוריסטים מתפוצצים במופע זיקוקים אור קולי, בלי לפגוע באף אחד מלבד עצמם). למרות האלמנטים הנבואיים זהו בעיקר קוריוז: דידקטי ולא קוהרנטי, מצביע על הבעיה אבל לא מצליח להגיד עליה שום דבר בעל ערך.

לא יצא לי לעדכן את הבלוג יותר מדי בימים האחרונים – אני עסוק מדי בצפייה קומפולסיבית בסרטי שנות השבעים, העשור הפורה ביותר של הקולנוע האמריקאי.

אבל הנה להנאתכם קטע מתוך הקומדיה הסאטירית הנשכחת רציחות קטנות. דונלד סאתרלנד מחתן את אליוט גולד בטקס ניו-אייג'י אופייני לשנות השבעים.

לינק: במידה וזה לא עובד, הנה הקטע בקישור ישיר.

מייקל ריצ'י הלך לעולמו לפני כחמש שנים, אחרי שהקדיש את השנים האחרונות של חייו לסדרה של קומדיות הוליוודיות זניחות. בשנות השבעים היה ריצ'י, לצד רוברט אלטמן, הסאריטיקן הבולט של תקופת השנאה העצמית שליוותה את אמריקה לאורך שנות וייטנאם ו-ווטרגייט, ובאה לידי ביטוי בקולנוע ציני, אפל ועוכר שלווה. ריצ'י התמחה בביקורת על אתוס התחרותיות האמריקאי: פוליטיקה בעידן הטלוויזיה (המועמד), תחרויות יופי (חיוך), ובעיקר ספורט (במורדות הניצחון, מקום ראשון בליגה, גם הקשוחים אוהבים).

בחלק הארי, הסאטירה של ריצ'י לובשת צורה של מותחן והוא מפנה אותה לעבר תרבות הצריכה. כל דבר בעולמו של הסרט נמכר ונקנה בכסף, הגוף האנושי הוא לא יותר מחומר גלם, והדימוי המרכזי, לא בדיוק עדין אבל אפקטיבי, הוא של שוק בשר. הסרט מתחיל במפעל לעיבוד בשר (על רקע כותרות הפתיחה גופת אדם עוברת דרך פס הייצור והופכת הדרגתית לשרשרת של נקניקיות), מגיע לשיאו ביריד בו חוואים מציגים לראווה את פרותיהם, ובין לבין מכיל סצנה בה נערות מעורטלות נמכרות לכל המרבה במחיר כשהן מונחות על ערמות שחת. הגנגסטר ניק (לי מרווין) מגיע משיקגו לאזור הכפרי של מיזורי כדי לנקום את מותו של נציג המאפיה המנוקנק בידי טייקון הבשר המקומי מארי-אן (ג'ין האקמן), וריצ'י משרטט אנלוגיות מרתקות בין הפשע המאורגן לתעשייה, אובייקטיפיקציה של נשים ושוק בשר התותחים של מלחמת וייטנאם.

הערת שוליים: את התסריט של החלק הארי כתב רוברט דילון, והוא היה אחד משני סרטים (יחד עם 99 and 44/100% Dead) מתחילת שנות השבעים בהם דילון ביצע ניסויים במעין פרוטו-פוסטמודרניזם. שני הסרטים מכילים דמויות גדולות מהחיים לצד עלילות רזות, אסתטיקה קומיקסית וסטייליזציה קיצונית. אחרי עשרים-פלוס שנה של פוסטמודרניזם, יצירה שהקדימה את זמנה בכמה שנים ספורות היא בקושי פריט טריוויה, אבל יש משהו מרתק בזוג הסרטים האלה. גם היום הנכונות שלהם להתעלם מכל הכללים ולהמציא סגנון קולנועי חדש ראויה לאיזכור מיוחד.

כשיצא למסכים ב-1987, הבטלנים מאישתר נחשב לקטסטרופה, בזבוז עצום של כישרון וכסף. מה שהתחיל כקומדיה מינורית על זוג זמרים כושלים (וורן בייטי ודסטין הופמן) שמסתבכים בפרשת ריגול בארצות ערב, התנפח לאפוס עם תקציב שנע בין שלושים לחמישים מיליון דולר (פי שתיים עד שלוש מלהיטים של אותה שנה כמו חיזור גורלי או בוקר טוב ויאטנם), נכשל בקופות, הוכרז כאחד הסרטים הגרועים בתולדות הוליווד וחיבל בקריירה של הבמאית-תסריטאית איליין מיי. בראיון שנערך לפני מספר חודשים (ויה יאיר רוה), מיי טענה שהסרט למעשה הצליח בקרב הקהל בהקרנות טרום-בכורה והדיווחים השליליים בעיתונות והכישלון הקופתי נגרמו על ידי הנהלת אולפני קולומביה. למי להאמין?

למיי, עם הסתייגויות. הסרט אינו יצירת מופת ובמידה מסוימת הכשלון שלו מובן, אם כי מימדי הכשלון בכל זאת מרשימים למדי. הביקורתיות כלפי הממשל והצגת עמדה שמאלנית-ליברלית בעידן רייגן בוודאי לא עזרו, אבל אולי החטא הגדול של הסרט היה חוסר התאמה לסגנון האולטרה-אירוני של הקומדיות של שנות השמונים. הסרטים האלה הציבו פליטי SNL כגון ביל מאריי, דן אקרויד וצ'בי צ'ייס מול אסונות קיצוניים ודמויות סמכות מופרכות, כאשר הגיבורים הגיבו לשניהם בסרקאזם ואנדר-סטייטמנט כמעט פסיכוטיים. למרות האופי האנטי-ממסדי, הסרטים לא היו ביקורתיים כלפי הממסד אלא דגלו בהנחת היסוד שכל מה שמזוהה עם הממסד הוא אוטומטית שלילי, וכל מה שמתנגד לו הוא חיובי. כל עוד הגיבורים היו משמעותית יותר אינטליגנטיים, מוכשרים וציניים מכל דמות אחרת, לא היה שום ספק או אמביוולנטיות לגבי מה הצופה היה אמור לחשוב ועם מי להזדהות. הבטלנים מאישתר, לעומת זאת, מקפיד לשלוח רמזים סותרים ומנסה למנוע איזון ושאננות. עשר שנים לפני יוצרים כמו וס אנדרסון או טרי זוויגוף, זה עלול היה להיראות מהפכני מדי.

ב-2006, אישתר נראה בו זמנית מיושן ומתקדם, לזמנו ולזמנינו. הדיאלוגים הכמו-מאולתרים איבדו מעט מהחן שלהם, אבל האבחנות הפוליטיות נראות רלבנטיות מתמיד. הסרט מתרחש ברובו במרוקו ועוסק בסכסוך מקומי בו מעורבת ממשלת ארה"ב. בייטי והופמן מגיעים למקום ומגויסים במהרה למאבק שאין בידם את הכלים להבין אותו. ארה"ב, המיוצגת על ידי זוג החובבנים מצד אחד וסוכן CIA מניפולטיבי מצד שני, מחולקת בין תמימות קיצונית לציניות קיצונית ואינה מסוגלת לאחד בין שני הניגודים. הסרט משכיל לנתח את המנטליות האמריקאית, האטימות כלפי תרבויות זרות והנטייה להבין סוגיות מורכבות באופן פשטני ובמונחים רגשיים בלבד. ולפעמים זה אפילו מצחיק.

בימים אלה יוצאים לדי.וי.די. שניים מסרטיו החשובים ביותר של במאי הקומדיות המנוח פרנק טשלין: The Girl Can't Help It ו-Will Success Spoil Rock Hunter. סינמטק תל אביב, בסינרגיה מעוררת התפעלות, הקרין לאחרונה סרט נוסף של הבמאי, הגזרה ההוליוודית (Hollywood or Bust, 1956).

טשלין היה משורר הוולגריות האמריקאית, יוצר ציני וביקורתי בלב המיינסטרים ההוליוודי של שנות החמישים והשישים. סרטיו הציגו את אמריקה, ובעיקר את תרבות הפופ הדומיננטית של אותה התקופה, במלוא יופיה וכיעורה: חגיגה של טעם רע, חמדנות ותשוקות אינפנטיליות. טשלין הגיע לקולנוע דרך בימוי ואיור במפעל הסרטים המצוירים של האחים וורנר וכתיבת ספרי ילדים (ספרו הדב שלא היה שם מתורגם לעברית), והוא סיגל לעצמו סגנון ויזואלי בארוקי, צבעוני ועמוס בפרטים שמזכיר סרטי אנימציה. בסרטיו הטובים ביותר השכיל ללהק כמה מכוכבי התקופה שהתאימו באופן מושלם לחזון שלו, בין אם זה היה ג'רי לואיס עם פרסונת הדביל הנרקיסיסט שלו, או ג'יין מנספילד, מעין מרילין מונרו לעניים. בידיו של טשלין, מנספילד הפכה לבדיחה צינית על המנטליות הילדותית שסוגדת למחמדיה של מונרו: עוד יותר בלונדינית, עוד יותר שופעת, עוד יותר טיפשה.

סרטיו של טשלין שרדו בהצלחה רבה את מבחן הזמן, והם מתפקדים גם כקפסולת זמן מהמציאות האלטרנטיבית שהיא אמריקה של שנות החמישים, וגם כסאטירה ארסית וחדת אבחנה על אותה התקופה. הם השפיעו על דורות של יוצרים משנות השישים והלאה, והרפלקסיביות שלהם הקדימה את הפוסט-מודרניזם בעשרות שנים. בין חסידיו של טשלין תמצאו לא רק את ז'אן-לוק גודאר, אלא גם יוצרים בני זמנינו כמו לוק בסון (בעיקר האלמנט החמישי) וז'אן-פייר ז'נה (אמלי), ג'ו דאנטה (גרמלינס) וקוונטין טרנטינו.

• כתבה ב-Slant
• סקירה ב-Senses of Cinema
• מבחר אקראי של טשלין ב-Youtube
• וכמובן Village Voice