העדשה האדישה

ביקורת שכתבתי עבור עכבר העיר אונליין: לעולם אל תיכנע, אקשן תיכוניסטי מחורבן אך לא מדי.

ביקורת שכתבתי עבור עכבר העיר אונליין: הקומדיה הרומנטית אף פעם לא אהיה שלך, עם מישל פייפר ופול ראד. סרט מפתיע, חכם, מומלץ. אפילו מצחיק.

שתי ביקורות שכתבתי לעכבר העיר אונליין - השליחים ואהבה בתפריט הבינוניים ומטה - ועוד אחת באתר של האוזן השלישית ל-The Lookout, אחד הסרטים הטובים של השנה.

שתי ביקורות שכתבתי לעכבר העיר אונליין: עניין של שם והחוק על פי ג'ורג'יה.

אלפא דוג + לחסל את האס = ארבע שעות של זכרים לבנים צווחים אחד על השני כמו נקבות שחורות. הראשון מבין השניים מציג זכרים צעירים מכדי להיות גנגסטרים אמיתיים ומתבסס על ילד רע והפילמוגרפיה של לארי קלרק. השני מציג זכרים מבוגרים יותר (אך שעדיין נראים כמו ילדים המשחקים בכאילו) ומתבסס על סנאצ' והפילמוגרפיה של גאי ריצ'י. את אלפא דוג אהבתי יותר, ולו רק כי הוא ניסה לעשות פחות, היה עמוס פחות, אגרסיבי פחות. לא שזה אומר הרבה.

אלפא דוג מבוסס אמנם על מקרה אמיתי אבל הוא משחזר את הנוסחה של ילד רע בצורה כמעט מושלמת: רצף של מסיבות וזיונים בכיכובם של בני נוער יפים נגמר ברצח ובעונש קולקטיבי. חבורה של בני טובים מפונקים מדרום קליפורניה מבלים את זמנם בחיקוי סגנון החיים של כוכבי ראפ, מכירת סמים קלים וסכסוכים קטנוניים בינם לבין עצמם, עד שחוב זעום של 1200 דולר גורר אחריו גל של נקמות. הבמאי-תסריטאי ניק קסאבטס (הבן של ועד כה יוצר של סרטים בינוניים ומטה כמו היומן) קופץ בחדווה רבה לאותו הבור אליו נפל לארי קלרק, ואז כורה לעצמו עוד אחד. קודם כל, הוא סוחט עד תום את הנכונות שלנו לצפות באורח חיים שטחי ודקדנטי, רק כדי להצביע על חוסר הערכים העומד בבסיסו. שנית כל, הוא משרטט את נציגי דור ההורים (אותם מגלמים שחקנים כמו ברוס ויליס, שרון סטון, אלכס קינגסטון, ואפילו אלן ת'יק) כקריקטורות גסות, רק כדי להפיל עליהם חצי מהאשמה על חטאי ילדיהם. אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה, מאדאפאקה. אבל אל דאגה - הסרט זורם, מבדר, וכמה מהשחקנים הצעירים עושים עבודה מצוינת. אוליביה ויילד והת'ר וולקוויסט (אישתו של הבמאי) גם מתפשטות וגם מאזנות את הטסטוסטורון עם נוכחות נשית חזקה וכריזמטית. בן פוסטר, בתור מעין דאפי דאק אנושי, צורח ומשתולל בצורה מענגת למדי. ולא אחר מאשר ג'סטין טימברלייק גונב את ההצגה עם המשחק הכי אנושי ומשכנע בכל הקאסט.

שני הסרטים מסוגננים מאוד, אבל לחסל את האס בוודאי קובע איזשהו שיא חדש של מקסימום סגנון ומינימום תוכן. ג'ו קארנהן (שביים בעבר את מחלק סמים המינורי והמצוין) מבצע סינתזה של התכונות הכי גרועות של טרנטינו, ריצ'י וטוני סקוט. הוא מציג קרוב לעשרים דמויות סתמיות ולא מעניינות, רובם רוצחים ושכירי חרב למיניהם, וגורם להם להתנגש אחד בשני כמו כדורי ביליארד. כולם ממהרים לפנטהאוס ובו נמצא באדי "האס" יזראעל (ג'רמי פיוון, הפמליה), בדרן האז-בין עם פרס של מיליון דולר על ראשו ועל איבריו האחרים. העריכה מהירה (אך מבוזבזת), הדיאלוגים באים בקצב מסחרר (אך אינם שנונים), ורוב הסרט מורכב מעימותים אלימים בין דמויות צבעוניות מאוד ונטולות אופי לחלוטין. שום דבר מזה לא מצליח לחדש, להצחיק או לרגש.

ועוד שתי ביקורות באתר של עכבר העיר: בוראט המפוספס ומארי אנטואנט המנוכר.

מזה שניים או שלושה עשורים, קהל היעד העיקרי של קולנוע הוליוודי הוא בני נוער. יש בזה משהו אירוני. במשך שמונים השנים הראשונות לקיומו של המדיום, הנוער היה קבוצת הגיל הכי פחות מיוצגת על מסכי הקולנוע והכי פחות רלבנטית מבחינת הבוטום ליין. למעשה בשנות השלושים והארבעים, תקופת השיא של הקולנוע ההוליוודי הקלאסי, כמעט ולא נראו על המסך דמויות בין הגילאים חמש עשרה ועשרים, בטח שלא בתפקידים הראשיים. בתקופה זו הוליווד הכירה רק בקיומם של ילדים בתחילת שנות העשרה לחייהם, כגון מיקי רוני, ג'ודי גרלנד ודיאנה דורבין. גם סרטים אלה לא פנו לבני נוער אלא דווקא לקהל של מבוגרים, שהיו אמורים להתרפק על התמימות האבודה שלהם עצמם.

רק לקראת סוף שנות החמישים התחילה תעשיית הסרטים לחזר אחרי קהל של טינייג'רים. זה התחיל בסרטי העבריינים הצעירים, עבר בשנות השישים מטאמורפוזה לסרטי מסיבות החוף והמירוצים, ובשנות השבעים התחיל להתפזר לכל הכיוונים האפשריים: סקס, אלימות, אימה, סרטי חצות. אבל כל אלה היו סרטי אקספלוטציה, בי-מוביז, הפקות דלות תקציב שנעשו מחוץ לזרם המרכזי. הוליווד עצמה גילתה את הטינייג'ר רק כשהיא הייתה חייבת, רק אחרי שהקהל הצעיר נותר הקהל היחיד שהמשיך להגיע לבתי הקולנוע גם אחרי כניסת הווידאו והטלוויזיה בכבלים. וזה לא קרה לפני גל סרטי הנעורים של שנות השמונים.

אבל קודם נחזור קצת אחורה. להלן סרט משנת 1947, The Bachelor and the Bobby-Soxer. זהו סרט הוליוודי מוקדם יחסית שמנסה לחקור את התופעה החדשה והמשונה הזו, בני נוער, דרך עיניו של פרוטגוניסט חיצוני שמייצג "אותנו", חברי הזרם המרכזי. את הנציג הזה מגלם קארי גרנט (גיל כרונולוגי - 43), והנערה שמולו היא כוכבת העבר שירלי טמפל, כאן לקראת סוף הקריירה שלה (גיל כרונולוגי - 18, נשואה עם ילד). עד כמה שידוע לי, זהו הסרט הראשון או אחד הראשונים שמציג את תרבות הנוער כישות מובחנת, עם שפה ומנהגים שונים מאלה של דור המבוגרים. כיאה לסרט מהתקופה הזאת, ייצוג הטינייג'רים מזכיר ייצוג של חייזרים מהחלל החיצון. שימו לב לקטע הווידאו הבא.

כדאי לציין שגם הופעתו הפתאומית של סרט כזה בשנת 1947 אינה מקרית. אחרי מלחמת העולם השנייה, הכנסותיהם של האולפנים ההוליוודיים ירדו. הקהל נשאר בבית, עשה ילדים, וראה את מילטון ברל בטלוויזיה. כדי להחזיר את הצופים לבתי הקולנוע, באותה שנה הוליווד המציאה לראשונה לא רק את בני הנוער, אלא גם את היהודים (שני סרטים שעסקו בבעיה היהודית היו מועמדים לאוסקר, אחד זכה בפרס לסרט השנה), את הנשים, את חולי הנפש וקבוצות מיעוטים נוספות. גם Bobby-Soxer זכה בכבוד רב על תגליתו המרשימה. התסריטאי סידני שלדון הלך הביתה עם פרס האוסקר בקטגוריית התסריט המקורי, כשהוא מביס מועמדים כמו צ'רלי צ'פלין ומצחצחי הנעליים האיטלקי. שלדון הלך לעולמו לפני שבוע, ימים ספורים לפני יום הולדתו התשעים. שירלי טמפל בת ה-78 עדיין חייה ונושמת.