העדשה האדישה

ביקורת שכתבתי עבור עכבר העיר אונליין: בנקוק מסוכנת, מותחן פעולה עלוב וחובבני.

ביקורת שכתבתי עבור עכבר העיר אונליין: הונאה, מותחן אירוטי בלי מתח ועם מעט מדי אירוטיקה.

ביקורת שכתבתי עבור עכבר העיר אונליין: לפני שהשטן ידע, מותחן הייסט סלאש מלודרמה משפחתית משובחת.

האגדה מספרת שבמהלך ההכנות לקראת הסנדק, הוריו של מרטין סקורסזה שימשו כיועצים בלתי רשמיים להפקה. קתרין סקורסזה, אמו של מרטין, היא זאת שהציעה לפרנסיס פורד קופולה ללהק את השחקן האיטלקי-אמריקאי הנשכח ריצ'רד קונטה לתפקיד הסנדק עצמו, דון ויטו קורליאונה. קונטה היה אכן מועמד לתפקיד בשלבים המוקדמים של ההפקה, אך כאשר הספר הפך לרב-מכר והסרט הפך מבי-מובי מהולל לאפוס רב תקציב, מרלון ברנדו נבחר לתפקיד הראשי וקונטה הודח למשני. לבסוף הוא גילם את דון אמיליו בארזיני, הסנדק של אחת המשפחות המתחרות.

אבל כל זה היה ב-1972. שניים וחצי עשורים לפני, קונטה היה כוכב עולה בהוליווד, עם תפקידים בכמה מהסרטים הכי נחשבים של אמצע-סוף שנות הארבעים. בשנת 1949 בלבד, קונטה כיכב בארבעה סרטים שונים, שניים מהם חשובים: Thieves' Highway של ג'ולס דאסין, ו-House of Strangers של ג'וזף מנקייביץ. שניהם מרשימים מאוד גם היום, אבל House of Strangers מעניין במיוחד בגלל הדיאלוג המורכב שהוא מנהל עם הסנדק, סופראנוס וכל יצירה אחרת המבקשת לתאר את החוויה האיטלקית-אמריקאית. במילים פשוטות, זהו הסנדק בלי כל הקטע של המאפיה.

שנתיים קודם לכן, ב-1947, הוליווד גילתה (כמו שציינתי כאן) את היהודים ושאר קבוצות המיעוטים מהן התעלמה במשך מספר עשורים. ב-1949 הגיעה שעתם של האיטלקים. הגיעה, ועוד איך. כל האלמנטים שהיו כה חדשניים בהסנדק ונשארו כה פוטנטיים בסופראנוס נמצאים כבר ב-House of Strangers בצורה גולמית אך מגובשת. כמו בהסנדק, משפחה עם ארבעה בנים. כמו בהסנדק, קונפליקט עם בן שמביא הביתה אישה שאינה איטלקיה. כמו בהסנדק, ערכי העולם הישן מול עסקים של העולם החדש, אב נגד בן, אח נגד אח, נקמות דם אינסופיות.

אם בהסנדק הפוקוס עובר מוויטו הזקן למייקל הצעיר, ב-House of Strangers המגמה היא הפוכה. קונטה הוא המייקל קורליאונה כאן, הגיבור הנומינלי של הסרט. אך הדמות המרתקת היא דווקא זאת של אבי המשפחה, אותו מגלם אדוארד ג'י רובינסון. שימו לב למונולוג הבא מתוך House of Strangers ואז תשוו אותה לסצנת הפתיחה המיתולוגית מתוך הסנדק.

הסרטים של השנים האחרונות הולכים וגדלים. או שמא מתנפחים. קומדיות קלילות עוברות את השעתיים, דרמות קטנות ואינטימיות נושקות לשלוש. איך אפשר בכלל להתייחס לסרט באורך המופרך של 73 דקות?

אבל אפשר. ב-Crime Wave של אנדרה דה טות אין אף לא שנייה אחת מבוזבזת. שוד, מוות, סחיטה. הסרט מתקתק כמו שעון. דה טות למד כמה טריקים מאוסטרו-הונגרי אחר שהיה פעיל באותם השנים בהוליווד, אוטו פרמינגר. כמו בסרטי הפילם נואר של פרמינגר, הגישה היא צינית, קרירה, רציונלית, מעט מרוחקת. הגיבור מבצע טעות, ואז עוד אחת, ועוד אחת, והלולאה הולכת ומתהדקת סביב צווארו. המשטרה עושה את עבודתה, עולם הפשע את עבודתו, והוא לכוד בין השניים. אין דרך החוצה.

דה טות, החתום על יותר משלושים סרטי קולנוע, כמעט ואינו מוכר לציבור הרחב. המורשת שלו מסתכמת בזוג אנקדוטות. הוא ביים את בית השעווה, סרט התלת-מימד המפורסם ביותר, מבלי שיכול היה, כעיוור בעין אחת, לראות בתלת-מימד בעצמו. והוא חלק את מיטתו עם ורוניקה לייק, אחת השחקניות היפות בתולדות הוליווד, במשך קרוב לעשור. לפי Crime Wave, היו לו, בין השאר, אי אילו כישורי בימוי. הסרט עשוי בשילוב מופתי בין אקספרסיוניזם מסוגנן לריאליזם קיצוני. הוא מותח, מטלטל, ובעיקר חולף מהר, תאונת פגע וברח קולנועית.

ושימו לב לצ'רלס ברונסון בתחילת דרכו. פעם קראו לו צ'רלס בוצ'ינסקי והוא ידע לשחק.

שתי ביקורות שכתבתי לעכבר העיר אונליין - השליחים ואהבה בתפריט הבינוניים ומטה - ועוד אחת באתר של האוזן השלישית ל-The Lookout, אחד הסרטים הטובים של השנה.

שתי ביקורות באתר של עכבר העיר: סקופ הדבילי של וודי אלן וזודיאק המופתי של דיוויד פינצ'ר.

שני סרטים. אחד ישן, אחד חדש. אחד בריטי, אחד אמריקאי. אחד איזוטרי ודל תקציב, אחד הפקה הוליוודית עם במאי-כוכב ושחקנים בעלי שם. שניהם מצולמים בשחור לבן, שניהם עוסקים במלחמת העולם השנייה, שניהם מנסים לשחזר גם את המראה וגם את התכנים של סרטי התקופה. Overlord של סטוארט קופר והגרמני הטוב של סטיבן סודרברג.

הגרמני הטוב הוא אחד הפרויקטים האמנותיים של סודרברג, במאי שדוגל בשיטת "אחד בשבילי, אחד בשביל האולפן" שהייתה פופולרית בהוליווד של אמצע המאה שעברה. מאז תקופת השפל שלו בשנות התשעים, סודרברג מנסה לשלב בין סרטי ז'אנר מסחריים לסרטים שפונים לקהל מצומצם יותר. וכך, בין אושן 12 לאושן 13, הספיק לביים גם את Bubble דל התקציב והניסיוני, וגם את הסרט הנ"ל. למרות שהגרמני נראה על פניו כדרמת אוסקרים סטנדרטית, עם תקציב מכובד ושחקנים כמו ג'ורג' קלוני, קייט בלאנשט וטובי מגווייר, זהו למעשה סרט אישי, ואולי אישי מדי. סודרברג משחזר את הסגנון ההוליוודי הקלאסי על בוריו: הסרט מצולם בשחור לבן, באולפן ולא בלוקיישן, עם עדשות וציוד סאונד שיכול היה להתקיים בשנות הארבעים. זוהי מעין דרמה בלשית ובה עיתונאי אמריקאי (קלוני) חוקר שחיתות בצמרת בברלין שאחרי סוף מלחמת העולם השנייה, יחד עם המאהבת שלו מהתקופה שלפני המלחמה (בלאנשט), שהפכה בינתיים לנערת ליווי. הסרט מודע לעצמו באופן קיצוני, וכל כמה סצנות עורך מחווה לפילם נואר קלאסי אחר. פעם זהו יחסי חוץ, פעם קזבלנקה, פעם האדם השלישי. אפילו צ'יינה טאון מגיח להופעת אורח קצרה. אך מרוב המחוות לא נשאר יותר מדי סרט. הדמויות פלקטיות, הסיפור לא מעניין, האמירות על עמימות מוסרית לא משכנעות. אפילו הצילומים (סודרברג עצמו צילם תחת שם בדוי) נראים יותר עמוסים ומכוערים מאשר אסתטיים או אקספריסיביים. הבמאי דואג לשלב אלמנטים שלא הייתם יכולים לראות בקולנוע של שנות הארבעים, כמו אלימות קשה, סקס בוטה ושפה גסה, אך כל אלה תורמים לסרט רק עד רמה מסוימת. קלוני ובלאנשט קורסים תחת המשחק המנייריסטי והסרט מתעורר לחיים רק כאשר טובי מגווייר (בתפקיד חייל אמריקאי שטני) או רובין וייגרט מדדווד (בתפקיד זונת משנה) מופיעים על המסך.

Overlord של סטוארט קופר הופק ב-1975 וכמעט ולא נראה על המסכים עד עצם היום הזה. הוא קיבל מספר פרסים בפסטיבל ברלין של אותה שנה, אך זכה להפצה מצומצמת בלבד, נעלם, הוקרן בערוץ Z המיתולוגי בשנות השמונים, ונעלם שוב. רק לאחרונה יצא הסרט בפורמט די.וי.די. והפך לנגיש לכל. תוכלו למצוא כתבה מפורטת יותר מאת פבלו אוטין באתר של האוזן השלישית כאן. Overlord מספר את סיפורו של חייל בריטי מיום הגיוס ועד היציאה לקרב, תוך שהוא עושה שימוש נרחב בצילומים דוקומנטריים מתקופת מלחמת העולם השנייה. השילוב בין הבדיוני לתיעודי קרוב לשלמות, והסרט משכיל להציג סיפור אנושי קטן ובאנאלי שהוא בו זמנית תיאור מודרניסטי וכמעט מופשט של המלחמה כולה. מיוחד, מרגש, מומלץ.

להלן קטע קצר מתוך הסרט התיעודי ערוץ זי: אובססיה מופלאה, המתאר את הגילוי המחודש של Overlord.

שתי ביקורות באתר של עכבר העיר: החוזה האיום ולבבות בודדים הנורא.

לראשונה נתקלתי במותחן האימה Fallen, או בשמו העברי, נקודת מגע, אי שם בתחילת שנת 1998. הסרט יצא, נכשל בקופות, אבל משום מה לא נעלם לגמרי מהתודעה. שמו ממשיך לצוץ בביקורות ומאמרים עד היום. לא רע יחסית לסרט ז'אנר איזוטרי בן קרוב לעשור. צפיתי בו באיחור אופנתי והתרשמתי מאוד. הסרט אמנם לא לגמרי עובד כמותחן ולכן הסלידה של הצופים ממנו ברורה. אבל ישנם כמה דברים מעניינים שהוא עושה, ועושה היטב.

כל צפייה בסרט עלילתי מכילה בתוכה חוזה בלתי כתוב בין הצופה ליוצר. מספר הכללים הוא רב, ואחד המרכזיים שבהם הוא בנושא הדמויות. אנחנו אולי חושבים שאנחנו רוצים לראות דמויות מקוריות, בלתי שגרתיות, בלתי צפויות. אבל אנחנו לא. דמויות בסרט חייבות להיות קונסיסטנטיות. יש פרוטגוניסט ואנטגוניסט, יש דמות ראשית ודמות משנית. יש הפרדה ברורה ביניהם וההפרדה צריכה להישמר לאורך כל הסרט. בלי ההפרדה הזאת, הצופה מתבלבל, לא יודע מה הוא רואה. נקודת מגע שובר את הכלל הזה והתוצאות הן מרהיבות.

גיבור הסרט הוא אכן קונסיסטנטי. הכי קונסיסטנטי שיש - זהו דנזל וושינגטון. הוא מגלם בלש משטרה החוקר סדרה של מקרי רצח ביזאריים. הרציחות לא עוקבות אחרי הכללים הצפויים של סיבה ותוצאה. שיטת הרצח זהה, אבל אין מניע והרוצחים הם שונים. למעשה הרוצח ברצח אחד הוא הנרצח ברצח הבא. עם הזמן מגלה וושינגטון שהרוצח הוא לא אדם (קרי: דמות) אלא השטן בכבודו ובעצמו. השטן עובר מגוף לגוף וגורם לגוף המארח לעשות את רצונו.

אנחנו מכירים אנטגוניסט שהוא דמות, אבל מהו אנטגוניסט שאינו דמות? אפשר לזהות דמות. יש לה פרצוף. לפרצוף קוראים "שחקן". כשמנתקים את הקשר בין הפרצוף לתכונה שמגדירה אותו כאנטגוניסט, מה נשאר? מה שנשאר בנקודת מגע היא המצלמה, וכאן נכנסת ההברקה הגדולה השנייה של הסרט. השטן הוא המצלמה, המצלמה היא השטן. אנחנו לא יכולים לראות אותו, אבל אנחנו יכולים לראות את נקודת מבטו. איכות הצילום משתנה, הפריים מתעוות, הקונטרסט והצבעים הופכים להיות חדים יותר. והפלא ופלא, אנחנו כבר לא צריכים דמויות קונסיסטנטיות. המצלמה יכולה לחדור לתוך כל אחד ואחד מהאנשים על המסך.

שנה וחצי אחרי הכישלון הקופתי של נקודת מגע, סרט אחר ניסה לשבור את הכללים בנושא דומה אך בצורה שונה. קראו לו החוש השישי.