העדשה האדישה

Shadowboxer הוא סרט גרוע. איום. נוראי. במטא-קריטיק הוא קיבל ציון של 33. בעגבניות הוא קיבל 21. נהניתי ממנו יותר מכל סרט "טוב" שראיתי בחודשים האחרונים.

הלן מירן וקובה גודינג ג'וניור מככבים בתפקידים הראשיים. הוא בנה המאומץ וגם המאהב שלה. שניהם רוצחים שכירים. מולם יש זוג שחור-לבן נוסף: ג'וזף גורדון לוויט (הילד ממפגשים מהסוג האישי ובריק) והקומיקאית כבדת הגוף מו'ניק. האנטגוניסט הוא סטיבן דורף. בסצנה הראשונה בה הוא מופיע, דורף מבצע מעשה סדום באחד מחבריו עם מקל ביליארד שבור. וזה ממשיך משם.

התסריט של ויליאם ליפז הוא גיבוב של דמויות לא סבירות, מעשים לא הגיוניים, מערכות יחסים ביזאריות. כל סצנה שנייה מכילה אלימות קשה, מין מעוות או סתם טעם רע. איך צופים בסרט כזה? אפשר להתרעם. אפשר פשוט לצחוק עליו. ואפשר להבחין בכישרון של הבמאי לי דניאלס, בערך האסתטי של הצילום והעריכה, ולתת לסרט הזדמנות. שזה בדיוק מה שעשיתי. קיבלתי חוויה קולנועית נדירה, סרט שמדבר על הורים וילדים, גזע וגיל, אהבה ומיניות, חובה ומוסר, ברמה שונה לחלוטין מכל מה שניתן לראות בקולנוע האמריקאי ואולי העולמי. הטעם הרע הוא לא היעד הסופי אלא האמצעי. הסרט משחרר לצופה את כל הסתימות במוח, גורם לו לפקפק בכל מה שידע לפני ובונה עבורו עולם חדש, עשיר ומרתק. מאז שנות השבעים, קולנוע למבוגרים לא נראה כך.

לכבוד קורס במותחנים צפיתי במדרגות הלולייניות, סרטו של רוברט סיודמק מ-1945. סיודמק הוא אחת הדמויות המרכזיות של הפילם נואר של שנות הארבעים והחמישים, והמדרגות הלולייניות הוא אמנם אחד הסרטים הכי נחשבים שלו אבל לדעתי הוא די זניח (על סרט פחות זניח של סיודמק כתבתי כאן). רוב העניין בו מצוי בשילוב המוזר בין פילם נואר למותחן אימה גותי למשהו כמו סרט סלאשרים מודרני, ובכמה סצנות בודדות המבוימות באופן וירטואוזי. בהתחלה חשבתי להעלות ל-YouTube את סצנת הרצח הראשונה, אבל לבסוף העליתי את הקטע הבא, ובו לא קורה פחות או יותר כלום. גיבורת הסרט, נערה יתומה ואילמת, חוזרת ברגל לבית מעסיקיה. בינתיים יום הופך ללילה וגשם מתחיל לרדת.

הלילה תיקלט בקפה ברזילי די.ג'יי. Klute. אתמול דיבר המרצה הנרי אונגר, במסגרת הקורס שלו על רומן פולנסקי, על הסרט Klute, שנקרא בעברית נערת הטלפון והבלש. צירוף מקרים?

Klute הוא אחד הסרטים המרכזיים של שנות השבעים, לדעתי העשור הטוב ביותר שהיה לקולנוע מאז ראשיתו. לפני שש-שבע שנים הוא גם היה אחד הסרטים האהובים עליי. לא ראיתי אותו מאז ואולי הגיע הזמן. זהו אחד ממותחני הפרנויה הראשונים, ז'אנר שהיה פופולרי בהוליווד לאורך שנות השבעים. זהו מסמך היסטורי, סרט שמתעד בזמן אמת את ההתפכחות מהאופוריה של הסיקסטיז והמעבר של אמריקה משנות השישים לשנות השבעים על כל השלכותיו החברתיות והתרבותיות. זהו גם הסרט שהמציא את ג'יין פונדה, שהייתה עד אז ידועה ככוכבנית סוג ג' ובת-של-אחות-של. היא זכתה על Klute בראשון מבין שני האוסקרים שלה והפכה באמצעותו לאחת הדמויות המרכזיות של העשור.

ויש גם עלילה. הבלש ג'ון קליוט (דונלד סאתרלנד) חוקר את היעלמות חברו ונעזר לשם כך בזונה הניו יורקית ברי דניאלס (ג'יין פונדה). השם המקורי של הסרט מדגיש את תפקידו של הבלש, השם העברי מזכיר את שניהם ומפספס את הנקודה. למרות שקליוט הוא לכאורה גיבור הסיפור, הבמאי באופן וירטואוזי דוחק אותו הצידה לאורך כל הסרט כדי להתרכז דווקא בדניאלס. הוא יוצר דמות נשית מורכבת, מלאה, מרתקת. בדיוק התכונות אותן מייצג שם כמו נערת הטלפון והבלש עבור הצופה הממוצע.

שמו של Christmas Holiday מאזכר את אחד החגים המרכזיים של האומה האמריקאית, חג מאחד ופטריוטי. הסצנות הראשונות של הסרט מגבות את המימד הזה של כריסמס: מוזיקה שלווה ואופטימית, דימויים של צבא, גבורה, סמכות אבהית, אחוות גברים, וחברה נאמנה מחכה בבית. השנה היא 1944, תקופת מלחמת העולם השנייה, והחייל צ'רלי מתכונן לעזוב את בסיס האימונים כדי לטוס לסאן פרנסיסקו ולהציע נישואין לארוסתו. רגע לפני יציאתו לדרך, הוא מקבל מברק. הארוסה התחתנה עם אדם אחר. רצף האופטימיות נשבר, ליוטננט צ'רלס מייסון נזרק אל תוך העולם האפל של פילם נואר.

החייל לא מוותר ומנסה להגיע לסאן פרנסיסקו בכל זאת, כדי להתעמת עם אהובתו לשעבר. גם בזה הוא נכשל. המטוס נתקל בסופה ונאלץ לנחות בניו אורלינס. כל הדרכים ליעד חסומות. צ'רלי מחפש עזרה בעולם התחתון של ניו אורלינס ובמהרה מוצא אותה בדמותה של זונה צעירה, ג'קי. במסע אל סוף הלילה, ג'קי מספרת לצ'רלי את סיפור חייה הקודמים. עד לפני שנתיים היא הייתה נערה מכובדת, נשואה לבחור מקסים, שהתגלה כרוצח פסיכופט. הוא נתפס ונכלא, אך ג'קי ממשיכה לאהוב אותו, להגן עליו, להיות נאמנה לו לפי מיטב יכולתה. בסופו של הלילה אותו היא מבלה עם צ'רלי, יברח בעלה מהכלא וינסה להתאחד איתה.

את הסרט ביים רוברט סיודמק, אחד מהבמאים המובילים של הפילם נואר, פליט גרמני שהתמחה בצילום ותאורה אקספרסיוניסטיים. עשור וחצי לפני הוא השתתף בסרט הגרמני המיתולוגי אנשי יום ראשון, יחד עם בילי ויילדר, פרד זינמן, אדגר אולמר ואחיו, קורט סיודמק. הליהוק של Christmas Holiday הוא סוריאליסטי, בלשון המעטה. את הזונה והרוצח מגלמים זוג שחקני קומדיה מוזיקלית. הבחורה היא דיאנה דורבין, שחקנית-זמרת שהפכה לכוכבת בנעוריה, באמצע שנות השלושים. היא הייתה השחקנית האהובה על וינסטון צ'רצ'יל, בניטו מוסוליני ואנה פרנק, והייתה מועמדת לתפקיד דורותי בקוסם מארץ עוץ. תפקיד הזונה ג'קי היה לדעת רבים, כולל דורבין עצמה, הופעתה הטובה ביותר ואחת האחרונות שבהן. היא הייתה בת 22. את הרוצח מגלם שחקן-זמר-רקדן בתחילת דרכו, ושמו ג'ין קלי.

Christmas Holiday מתאר את שיאה של מלחמת העולם השנייה, תקופה של איחוד והקרבה, באופן שהוא הכל חוץ מפטריוטי. בעוד החייל מגן על אמריקה בשדה הקרב, המדינה שהוא השאיר מאחור היא מפולגת, מנוונת, לא ניתן להצילה. זהו סיפור אהבה רומנטי, אך הרומנטיקה נתקעת בגרון. הזונה נשארת נאמנה לרוצח, והחייל עומד בצד, לא מסוגל לעזור לאף אחד, גם לא לעצמו.

אתמול ראיתי את הדליה השחורה, סרטו החדש של בריאן דה פלמה, ואני לא לגמרי בטוח שעיכלתי את כולו. המבקרים לא חוסכים את שבטם, אבל זה צפוי. הם מעולם לא ידעו לזהות את גדולתם של סרטי דה פלמה בזמן אמת. יש נטייה לשפוט את הדליה השחורה על פי קריטריונים של מותחן סטנדרטי, שהוכתבו כנראה על ידי סודות אל איי, הסרט החשוב הקודם על פי ספר מאת ג'יימס אלרוי. לפי הקריטריונים האלה, הם מוצאים פגמים רבים בדליה השחורה, פגמים שהם למעשה הצלחות מסחררות. אין להם את הכלים כדי לנתח את הסרט, ואולי גם לא את המילים לתאר אותו.

גם לי אין, אבל אנסה בכל זאת. הדליה השחורה הוא הפילם נואר הפוסט-פוסטמודרני הראשון, ואולי הניצן הראשון של הקולנוע הפוסט-פוסטמודרני בכלל. זהו לא חיקוי (סודות אל איי, צ'יינהטאון), לא דקונסטרוקציה (שלום לנצח), או פרודיה (בלש כבקשתך), או פסטיש (רציחות פשוטות). זה משהו חדש לגמרי. אולי רק האיש שלא היה שם יכול להשתוות אליו כניסוי כה רדיקלי בקונבנציות של פילם נואר.

זהו קודם כל סרט מודע לעצמו. לא רק מודע להיותו סרט, זה אלמנטרי. מודע גם להיותו חלק מתעשייה, מתרבות, מהיסטוריה ופוליטיקה. מודע גם להיותו פריט הרמטי, שאינו יכול לתקשר עם העולם החיצון ולהשפיע עליו, אינו יכול לחרוג מתחומיו, להתפתח, לשנות את גורלו. הדליה השחורה הוא אולי הסרט הראשון שאינו רק מיישם את החידושים של Tout Va Bien, שלא לדבר על מועדון קרב, אלא גם מפתח אותם ומוסיף עליהם שכבות נוספות. וכשסופו מגיע, הוא משכיל למצוא את הדרך החוצה מהמבוי הסתום של הקולנוע הפוסטמודרני, וגם עושה זאת באופן טראגי וכמעט נוגע ללב.

בעוד כמה שנים, אם וכאשר יוצרים אחרים ילכו בדרכו של הדליה השחורה, ניתן יהיה לשים את הסרט בקונטקסט הנכון. בינתיים זוהי ירייה באפלה, סרט שנוצר עבור קהל שעדיין אינו קיים.

עדכון: ביקורת מלאה (יותר) כאן.

מייקל ריצ'י הלך לעולמו לפני כחמש שנים, אחרי שהקדיש את השנים האחרונות של חייו לסדרה של קומדיות הוליוודיות זניחות. בשנות השבעים היה ריצ'י, לצד רוברט אלטמן, הסאריטיקן הבולט של תקופת השנאה העצמית שליוותה את אמריקה לאורך שנות וייטנאם ו-ווטרגייט, ובאה לידי ביטוי בקולנוע ציני, אפל ועוכר שלווה. ריצ'י התמחה בביקורת על אתוס התחרותיות האמריקאי: פוליטיקה בעידן הטלוויזיה (המועמד), תחרויות יופי (חיוך), ובעיקר ספורט (במורדות הניצחון, מקום ראשון בליגה, גם הקשוחים אוהבים).

בחלק הארי, הסאטירה של ריצ'י לובשת צורה של מותחן והוא מפנה אותה לעבר תרבות הצריכה. כל דבר בעולמו של הסרט נמכר ונקנה בכסף, הגוף האנושי הוא לא יותר מחומר גלם, והדימוי המרכזי, לא בדיוק עדין אבל אפקטיבי, הוא של שוק בשר. הסרט מתחיל במפעל לעיבוד בשר (על רקע כותרות הפתיחה גופת אדם עוברת דרך פס הייצור והופכת הדרגתית לשרשרת של נקניקיות), מגיע לשיאו ביריד בו חוואים מציגים לראווה את פרותיהם, ובין לבין מכיל סצנה בה נערות מעורטלות נמכרות לכל המרבה במחיר כשהן מונחות על ערמות שחת. הגנגסטר ניק (לי מרווין) מגיע משיקגו לאזור הכפרי של מיזורי כדי לנקום את מותו של נציג המאפיה המנוקנק בידי טייקון הבשר המקומי מארי-אן (ג'ין האקמן), וריצ'י משרטט אנלוגיות מרתקות בין הפשע המאורגן לתעשייה, אובייקטיפיקציה של נשים ושוק בשר התותחים של מלחמת וייטנאם.

הערת שוליים: את התסריט של החלק הארי כתב רוברט דילון, והוא היה אחד משני סרטים (יחד עם 99 and 44/100% Dead) מתחילת שנות השבעים בהם דילון ביצע ניסויים במעין פרוטו-פוסטמודרניזם. שני הסרטים מכילים דמויות גדולות מהחיים לצד עלילות רזות, אסתטיקה קומיקסית וסטייליזציה קיצונית. אחרי עשרים-פלוס שנה של פוסטמודרניזם, יצירה שהקדימה את זמנה בכמה שנים ספורות היא בקושי פריט טריוויה, אבל יש משהו מרתק בזוג הסרטים האלה. גם היום הנכונות שלהם להתעלם מכל הכללים ולהמציא סגנון קולנועי חדש ראויה לאיזכור מיוחד.

[In English]

בריק יוצר הכלאה בין שני ז'אנרים לכאורה לא קשורים אחד לשני: סרט נעורים עכשווי וסרט אפל (פילם נואר) בסגנון שנות הארבעים והחמישים. הסרט פורס תעלומת רצח על רקע תיכון בעיירה אמריקאית קטנה בה כל הדמויות מדברות בז'רגון המסוגנן של העולם התחתון באותם סרטים ישנים. קונבנציות של פילם נואר מוחלפות באקוויוולנטים של סרטי תיכון: הפאם פטאל הופכת למלכת הכיתה, מפכ"ל המשטרה למנהל בית הספר, ברון הפשע לסוחר סמים שגר עם אימו.

השילוב בין שני הז'אנרים לדעתי לא פחות ממבריק. לא בגלל שהוא כל כך מופרך, אלא בגלל שהוא כל כך מתבקש. לא במקרה, העניין שלי בפילם נואר וספרות נואר היה בשיאו בגיל התיכון. כמו פאנק, מטאל וסגנונות מוזיקליים אפלים אחרים, נואר הולך לא רע עם חגיגת ההורמונים של גיל הנעורים: הפרנויה, הפטאליזם, הציניות והסגנוּן הקיצוני. בביקורת שלי לדרמת ההתבגרות איגבי (Igby Goes Down, 2002) ציינתי את ההקבלה עם הרומנים הבלשיים של ריימונד צ'נדלר/פיליפ מארלו ששימשו כבסיס למספר סרטי פילם נואר. בבריק הדמיון מפורש עוד יותר.

המשך יבוא, אם וכאשר אראה את הסרט שוב.