העדשה האדישה

שתי ביקורות נוספות שכתבתי לאתר של עכבר העיר: כרומופוביה המאכזב וספר שחור המצוין.

הנה לכם ביקורת גרועה במיוחד שכתבתי לקומדיה הצרפתית ימים יפים עבור עכבר העיר אונליין.

[In English]

לה דולצ'ה ויטה התיישן. לא נעים להודות, אבל הסרט האיקוני שזכה באינספור פרסים, צוטט באינספור מחוות, היה אהוב גם על מבקרים, גם על יוצרים וגם על הקהל הרחב, נראה כיום, כמעט חצי מאה אחרי יציאתו, די לא משהו. בעוד שמונה וחצי, סרטו הבא של פדריקו פליני, נראה גם בשנות האלפיים חדשני ומתוחכם מבחינת סגנונו ורלבנטי מתמיד מבחינת תכניו, לה דולצ'ה ויטה יוצר בעיקר תחושה נוסטלגית, ולא תמיד במובן החיובי של המילה. תיאורי הזמן והמקום נראים מצועצעים מדי, אפיון היחסים שבינו ובינה שוביניסטי ומיושן. מתי הספיק הסרט להתקלקל?

כדאי לזכור שהצלחתו האדירה של לה דולצ'ה ויטה בזמן יציאתו, לפחות בקרב הקהל הרחב, לא נבעה ברובה מהאיכות שלו. הצופים נהרו אליו לא בגלל העומק הפסיכולוגי, או התובנות החברתיות, או הסימבוליזם המשוכלל. הם באו לראות שני דברים: מין ומיניות. תיאורי הרפתקאותיהם של אנשים צעירים ויפים היו הוט סטאף ב-1960, גם אם זה היה ברמת הדיאלוגים בלבד, ללא עירום או סקס מפורשים. עד כלות הנשימה הפך ללהיט הראשון והאחרון של גודאר בגלל סיבות דומות ובאותה השנה בדיוק, ולה דולצ'ה ויטה עצמו הכתיב את תריסר השנים הבאות של הקולנוע האירופאי האמנותי שהתמקד בחיי ההוללות של העשירים והמפורסמים. לא במקרה, חלק גדול מהדימויים מתוך הסרט שנכנסו לפנתיאון הם בעלי אופי מיני, בין אם זוהי דמותה השופעת של אניטה אקברג או סצנת הקוואזי-אורגיה המפורסמת.

ומה קורה כשהמיניות מפסיקה לגרות או לזעזע? בארבעים-פלוס השנים שעברו מאז יציאתו של לה דולצ'ה ויטה, הסטנדרטים המוסריים השתנו מקצה לקצה, וגם הטפות המוסר של הסרט נראות כעת באור שונה לגמרי. מה שנחשב ב-1960 להתנהגות פרובוקטיבית, נראה בשנות האלפיים תמים למדי. מה שהיה הוקעה של חברה חולה ומנוונת, נראה עכשיו כהתחסדות, טרחנות, סערה בכוס תה. בעוד שמונה וחצי התרכז בעולמו הפנימי של פליני וגילה בו אמיתות אוניברסליות, לה דולצ'ה ויטה יוצא אל העולם החיצוני ומוצא טרנדים עם חיי מדף קצרים למדי, ביקורת שטחית על תופעות שטחיות. הצילומים מדהימים, הבימוי וירטואוזי, מרצ'לו מסטרויאני ענק כתמיד, אך הסרט אינו רלבנטי ואולי מעולם לא היה.

היו לי ציפיות גבוהות מ13 זאמטי, וכגודל הציפיה כן גודל האכזבה. סרט עם בימוי מרשים וצילומים יפהפיים, ועם זאת מוצר שטחי וגימיקי, הרבה אטיטוד ומעט פואנטה, אלגוריה מלאת חשיבות עצמית בלי נמשל. מטרתו העיקרית היא להוות כרטיס ביקור, כלי שיווק ציני עבור הבמאי הצעיר גלה בבלואני, מסור בשינוי אדרת. וכמובן שהסרט מנסה לזכות במעמד של קאלט דרך חיקוי סרטי קאלט קודמים.

מזימות בינלאומיות
למה: השתלטות על זהותו של אדם שאינו קיים, מרדף ברכבת.

צייד הצבאים
למה: רולטה רוסית כמשחק הימורים וכאמצעי לבניית מתח.

באטל רויאל
למה: משחק המוני ובו השחקנים רוצחים ונרצחים בידי חבריהם.

מועדון קרב
למה: גברים מיוזעים מתעללים אחד בשני במרתף קלסטרופובי.

סרטי גאנגסטרים צרפתיים משנות החמישים
דוגמאות: ריפיפי, בוב המהמר
למה: צילומים אטמוספריים בשחור לבן, פרצופים גרוטסקיים, אווירה של חרדה ואבדון.

פול ורהובן הוא במאי שממשיך לרתק ולהפתיע אותי. ראיתי את רוב הפילמוגרפיה שלו ואני עדיין ממשיך להשלים את הסרטים שעשה במולדתו הולנד בשנות השבעים והשמונים. חלקם מצוינים, כולם מעשירים ומאירים באור חדש את סרטיו הידועים יותר כמו גברים בחלל ואינסטינקט בסיסי. Keetje Tippel, או בעברית, קטיה היצאנית, יוצר קונטרפונקט לסרטו של ורהובן נערות שעשועים.

אמסטרדם, סוף המאה ה-19. משפחה ענייה מגיעה לעיר הבירה כדי לברוח מהרעב של אזור הכפר. קטיה הצעירה נאלצת לתרום למשק הבית ויוצאת למצוא עבודה. היא נתקלת בחברה נצלנית, שלועסת את החלשים ויורקת אותם החוצה. הגברים חרמנים ואינפנטיליים, הנשים רעות לב. המנוצלים, במקום לצאת נגד בעלי ההון, רק משתלחים בחלשים אחרים. קטיה עוברת מעבודה לעבודה, לא מוצאת את מקומה, יורדת לזנות ועולה חזרה להיי סוסייטי של אמסטרדם. היא זוכה לכמה רגעים של אושר כמאהבת של אדם עשיר, אך גם זה אינו השלב הסופי.

Keetje Tippel מכיל עלילה ודמויות דומות לאלה של נערות שעשועים. כל כך דומות למעשה, שלולא ההגיון הפנימי המושלם של שני הסרטים, הייתי מאשים את ורהובן בפלגיאט עצמי. בהפרש של מאה שנה ובקצה השני של העולם, ורהובן מוצא את אותן התבניות, אותם הפגמים האנושיים. שני הסרטים מתארים את החברה האנושית כבית זונות, מערכת ניצול אוכלת יושביה. סקס אמנם משחק תפקיד מרכזי, אבל בסופו של דבר הוא רק עוד מוצר צריכה שנקנה ונמכר בכסף. בנערות שעשועים, או אם תרצו בכוכב נולד, הניצול הפך למתוחכם יותר, פחות בולט לעין, אבל בו בזמן הרצון להיות מנוצל רק הלך והתחזק, הפרס עבורו הדמויות מוכנות להזנות את עצמן הלך וירד, אשליית הניצול ההדדי הלכה וגדלה. אם אינך רעב ללחם, למה לא למכור את עצמך בעבור שעשועים?