העדשה האדישה

מקרה אשה (1969)

נכתב על-ידי דניאל פאיקוב ביום יום חמישי, 7 דצמבר 2006 בשעה 13:54

רוחו של גודאר מרחפת מעל מקרה אשה. ושל אנטוניוני, ושל כל במאי אירופאי אופנתי של שנות השישים. למרות שסרטו של ז'אק קתמור מתרחש בתל אביב (עם גיחה קצרה לירושלים) של 1969, העיר דומה פחות לעצמה מאשר לרומא של לה דולצ'ה ויטה, או לונדון של יצרים, או פאריז של אחת מהזייותיו הפרועות ביותר של ז'אן-לוק. קתמור מציג סיפור מופשט לחלוטין על זוג אנשים יפים וזוהרים, דוגמנית צעירה ופרסומאי מבוגר, שנפגשים, חגים זה סביב זה, ואיכשהו לא מצליחים להתחבר. אבל טקס החיזור מהווה רק חלק קטן מהסרט. הוא מתרחש על רקע מטר בלתי פוסק של דימויים של תרבות הפנאי והשפע. כל מספר דקות קתמור חותך למונטאז' דמוי-וידאוקליפ של נשים, אופנה ומוצרי צריכה, של מסיבות וריקודים, כשבפס הקול מתנגנת מוזיקת רוק קקופונית. אבל האם התמסחרות ותרבות הצריכה היו בעיות נפוצות בישראל של שנות השישים? האם תל אביב הייתה מוקד של חיי הוללות בלתי פוסקים?

ללא ספק קתמור מפגין שליטה יוצאת דופן במדיום: צילום ועריכה, טון וקצב. מקרה אשה הוא יצירה מופשטת ואקספרימנטלית, סרט שלא נראה כמותו בקולנוע הישראלי מאז ועד היום. יש רק בעיה קטנה של תוכן. במידה רבה זהו מכתב אהבה להילית קתמור-ישורון, אישתו של הבמאי המופיעה בתפקיד הראשי. אבל בעוד גיבור הסרט אינו מסוגל להתייחס אל האשה כאדם, קתמור לא מעלה שום אלטרנטיבה אחרת. כפי שהיא מוצגת בסרט, הדמות הנשית חסרת השם היא גם חסרת עומק, חסרת אינטליגנציה, חסרת עניין. קתמור לא מנסה לחדור אל תוך נפשה ובמקום זאת, כמו גיבורו, הוא מתרכז בגוף. הוא קושר אותה וחותך אותה, מאפר אותה, מלביש אותה ומפשיט אותה שוב. לבסוף, והסרט מתחיל מהסוף, הוא גם הורג אותה. למה? אולי כי אצל גודאר זה נראה מגניב.

      0 תגובות

      קטגוריות: ישראל,כללי,קולנוע ישראלי,שנות השישים

תגובות אחרונות