העדשה האדישה

רבי אברהם במערב הפרוע, סרטו של רוברט אולדריץ' מ–1979, פועל במספר ז'אנרים במקביל. זוהי קומדיה אתנית, קומדיית "זר בארץ זרה" (fish out of water), סרט מסע, סרט חברים (buddy movie), מערבון. מיזוג הז'אנרים הבלי שגרתי מוכתב על ידי שתי הדמויות הראשיות, רב פולני שמהגר לארה"ב בתקופת המערב הפרוע וקאובוי/פושע מקומי במסורת האנטי-מערבונים של שנות השישים והשבעים. הפגישה בין שתי הדמויות יוצרת קונפליקט בין שתי התרבויות שהם מייצגים (מזרח ומערב, אירופה וארה"ב, יהדות ונצרות/אתאיזם) ומספקת בסיס גם למרכיב הקומי וגם לדרמטי של הסרט.

למעשה, למרות הקונספט הדבילי במתכוון שהיה מתאים יותר לקומדיה קלילה, הסרט פונה לכיוון דרמטי יותר. לאורך הסרט, ובעיקר בסצנות המוקדמות, הבמאי רוברט אולדריץ' מנטרל את הקומדיה באמצעות הגזמות, ברוטאליות, אלימות פיזית ונפשית קיצונית יותר מהצפוי. אולדריץ' השתמש בטקטיקה דומה בסרטו הקודם, The Choirboys מ–1977, שם הפעיל אותה לצרכי ביקורת חברתית. ברבי אברהם ניטרול הקומדיה מעמיק את הדרמה, יוצר תגובה רגשית חזקה ומורכבת יותר. במקום להפוך את רבי אברהם למושא לגלוג, גישה חריגה זו יוצרת הזדהות רבה יותר עם הדמות.

כוכב הסרט, ג'ין ויילדר, היה באותה תקופה שחקן של פארסות נמוכות כגון סרטיו של מל ברוקס. ברבי אברהם, המשחק שלו עדיין מוחצן ותיאטרלי, אך הוא מגלה רבדים בלתי צפויים. דמותו של אברהם מתחילה את הסרט כלא-יוצלח סטנדרטי. הוא נאיבי, לא פופולרי בקהילה שלו, לא גדול בתורה. אבל במהלך הסרט ובעקבות הקונפליקט עם החברה המארחת, מגלה רבי אברהם עמוד שדרה מוסרי שהופך אותו לדמות חזקה, מעוררת הזדהות, כמעט הרואית. היהדות מוצגת לא כגורם חונק ומגביל אלא משחרר. בניגוד לדמויות האחרות, המתקיימות בוואקום מוסרי, הדת היהודית מעניקה צורה ומשמעות לחייו של אברהם, וגם מאפשרת לו את החופש להיות מושפע מהתרבות האמריקאית (והאינדיאנית, והאיימיש). זהו לא שוטה קדוש דמוי פורסט גאמפ, אלא דמות מורכבת ואנושית במידה מפתיעה.

האמונה ביכולת של נציגי תרבויות בעלות ערכים מנוגדים לתקשר אחד עם השני, ללמוד אחד מהשני, לסייע אחד לשני, מוצגת בצורה רגישה ומשכנעת. אולדריץ' הוא במאי ציניקן, אך לא יצר הפעם סרט ציני. הציניות מקבלת ביטוי אך מוצגת בקונטקסט רחב יותר, בתור קונטרפונקט לנקודת המבט ההומניסטית של הסרט.

בלייק אדוארדס וג'ולי אנדרוז הם אחד הזוגות הוותיקים בהוליווד. השניים נפגשו באמצע שנות השישים, כאשר הקריירות של שניהם היו בשיאן. אדוארדס רכב על הצלחתם של ארוחת בוקר בטיפאני ושני הסרטים הראשונים בסדרת הפנתר הוורוד. אנדרוז הייתה אחת הכוכבות גדולות בעולם, לאחר שכיכבה במארי פופינס (1964) וצלילי המוזיקה (1965), הסרט הכי קופתי של העשור. שנים ספורות לאחר מכן, אדוארדס הוציא תחת ידיו ארבעה כשלונות ברצף ונאלץ לחזור לסרטי הפנתר הוורוד כמעט בניגוד לרצונו, רק כדי לשרוד. אנדרוז הפכה משחקנית מבוקשת לפרסונה נון גרטה במהירות כמעט חסרת תקדים – לאורך שנות השבעים והשמונים היא הופיעה על המסך הגדול לעיתים נדירות בלבד, כמעט תמיד בסרטיו של בעלה.

בין לבין היו שני סרטים, שהפכו בכוחות משותפים את אנדרוז מהבטחה גדולה לאכזבה גדולה. אחד מהם היה Star של רוברט וייז (1968), שביים את אנדרוז גם בצלילי המוזיקה. אם הלהיט הקודם עלה בזמנו שמונה מיליון דולר והכניס 160, Star עלה פי שניים והחזיר רק שליש מתקציבו, אחד חלקי ארבעים מההכנסות של צלילי המוזיקה.

באותה שנה החלו צילומיו של Darling Lili, שיתוף הפעולה הראשון (מתוך שמונה) בין אנדרוז ככוכבת ואדוארדס כבמאי-תסריטאי. הסרט יצא ב-1970 והיה גם הוא לכשלון מהדהד – תקציב של 25 מיליון, הכנסות של חמישה. הוא היה אחד האחרונים, אם לא האחרון, של המיוזקלים האפיים של שנות השישים. מחזמר קומי-רומנטי ארוך, נפוח, עם סצנות קרב רחבות היקף (זמן ההתרחשות הוא מלחמת העולם הראשונה), ובכיכובם של אנדרוז ורוק האדסון. שני עשורים מאוחר יותר, אדוארדס קיצר את הסרט ב-22 דקות ושינה את הטון מקומדיה קלילה לכיוון דרמטי יותר. גרסה קצרה זו היא היחידה שקיימת כרגע בפורמט די.וי.די., וגם בגרסה זו, הסרט ארוך מדי, עמוס מדי, לא משכנע מספיק, כמו סרט של לוביטש עם יותר תקציב ופחות תובנות אנושיות.

סצנה אחת ראויה לציון היא קטע ובו אנדרוז (המגלמת רקדנית-זמרת) מבצעת נאמבר מפתיע. Darling Lili היה אחד הסרטים הראשונים בהם ניסתה לשנות את התדמית הנקייה שלה, מגמה שנמשכה לאורך עשרים השנים הבאות.

ב-1981, עשה אדוארדס את מהומה בהוליווד, סאטירה הוליוודית אוטוביוגרפית המתארת את תהליך הפקתו של Darling Lili. אנדרוז שוב מופיעה באחד התפקידים הראשיים ותורמת נאמבר מוזיקלי נוסף.

שתי ביקורות באתר של עכבר העיר: סקופ הדבילי של וודי אלן וזודיאק המופתי של דיוויד פינצ'ר.

שתי ביקורות שכתבתי עבור עכבר העיר אונליין: מיס סאנשיין הקטנה העשוי היטב אך מאכזב, ויחידת האמיצים העשוי רע ו… פשוט עשוי רע.

על מיס סאנשיין כתבתי בעבר כאן.

אלפא דוג + לחסל את האס = ארבע שעות של זכרים לבנים צווחים אחד על השני כמו נקבות שחורות. הראשון מבין השניים מציג זכרים צעירים מכדי להיות גנגסטרים אמיתיים ומתבסס על ילד רע והפילמוגרפיה של לארי קלרק. השני מציג זכרים מבוגרים יותר (אך שעדיין נראים כמו ילדים המשחקים בכאילו) ומתבסס על סנאצ' והפילמוגרפיה של גאי ריצ'י. את אלפא דוג אהבתי יותר, ולו רק כי הוא ניסה לעשות פחות, היה עמוס פחות, אגרסיבי פחות. לא שזה אומר הרבה.

אלפא דוג מבוסס אמנם על מקרה אמיתי אבל הוא משחזר את הנוסחה של ילד רע בצורה כמעט מושלמת: רצף של מסיבות וזיונים בכיכובם של בני נוער יפים נגמר ברצח ובעונש קולקטיבי. חבורה של בני טובים מפונקים מדרום קליפורניה מבלים את זמנם בחיקוי סגנון החיים של כוכבי ראפ, מכירת סמים קלים וסכסוכים קטנוניים בינם לבין עצמם, עד שחוב זעום של 1200 דולר גורר אחריו גל של נקמות. הבמאי-תסריטאי ניק קסאבטס (הבן של ועד כה יוצר של סרטים בינוניים ומטה כמו היומן) קופץ בחדווה רבה לאותו הבור אליו נפל לארי קלרק, ואז כורה לעצמו עוד אחד. קודם כל, הוא סוחט עד תום את הנכונות שלנו לצפות באורח חיים שטחי ודקדנטי, רק כדי להצביע על חוסר הערכים העומד בבסיסו. שנית כל, הוא משרטט את נציגי דור ההורים (אותם מגלמים שחקנים כמו ברוס ויליס, שרון סטון, אלכס קינגסטון, ואפילו אלן ת'יק) כקריקטורות גסות, רק כדי להפיל עליהם חצי מהאשמה על חטאי ילדיהם. אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה, מאדאפאקה. אבל אל דאגה – הסרט זורם, מבדר, וכמה מהשחקנים הצעירים עושים עבודה מצוינת. אוליביה ויילד והת'ר וולקוויסט (אישתו של הבמאי) גם מתפשטות וגם מאזנות את הטסטוסטורון עם נוכחות נשית חזקה וכריזמטית. בן פוסטר, בתור מעין דאפי דאק אנושי, צורח ומשתולל בצורה מענגת למדי. ולא אחר מאשר ג'סטין טימברלייק גונב את ההצגה עם המשחק הכי אנושי ומשכנע בכל הקאסט.

שני הסרטים מסוגננים מאוד, אבל לחסל את האס בוודאי קובע איזשהו שיא חדש של מקסימום סגנון ומינימום תוכן. ג'ו קארנהן (שביים בעבר את מחלק סמים המינורי והמצוין) מבצע סינתזה של התכונות הכי גרועות של טרנטינו, ריצ'י וטוני סקוט. הוא מציג קרוב לעשרים דמויות סתמיות ולא מעניינות, רובם רוצחים ושכירי חרב למיניהם, וגורם להם להתנגש אחד בשני כמו כדורי ביליארד. כולם ממהרים לפנטהאוס ובו נמצא באדי "האס" יזראעל (ג'רמי פיוון, הפמליה), בדרן האז-בין עם פרס של מיליון דולר על ראשו ועל איבריו האחרים. העריכה מהירה (אך מבוזבזת), הדיאלוגים באים בקצב מסחרר (אך אינם שנונים), ורוב הסרט מורכב מעימותים אלימים בין דמויות צבעוניות מאוד ונטולות אופי לחלוטין. שום דבר מזה לא מצליח לחדש, להצחיק או לרגש.

ועוד שתי ביקורות באתר של עכבר העיר: בוראט המפוספס ומארי אנטואנט המנוכר.

שתי ביקורות באתר של עכבר העיר: עדות שבורה ובקצב פראי. בלי מילות תואר.

בעקבות המלצתו של יוני בינרט, צפיתי בהון משותף, סרטו של אלכס דה לה איגלסיה. כמו עם שני סרטיו האחרים של דה לה איגלסיה שראיתי בעבר, יצאתי ממנו ברגשות מעורבים. הוא הדהים אותי ועיצבן אותי. הוא ריתק אותי ושיעמם אותי. הוא הבטיח הרבה וקיים מעט מדי. האם נהניתי? התאכזבתי? אני לא יודע להגיד.

כרמן מאורה מככבת כחצי אחד של משפחה קשת יום. היא ובעלה לא מצליחים לסגור את החודש, עובדים בעבודות מזדמנות, רבים על כסף ומעמד. יום בהיר אחד, במסגרת עבודה כמתווכת דירות, מאורה מצליחה לחסל שתי ציפורים במכה אחת. היא נופלת על דירת חלומותיה וגם מוצאת סכום כסף דמיוני בדירה אחרת באותו הבניין. מאורה משתכנת בדירה ומנסה לחלץ את האוצר, אך דיירי הבניין האחרים שמו את עיניהם על הכסף עוד לפניה והם לא מתכוונים להיפרד ממנו. הדיירים יוצאים לקרב עד המוות נגד הפולשת, והם לא יעצרו במרמה, פיתוי מיני או אלימות פיזית כדי להשיג את מבוקשם.

הון משותף מכיל את כל המרכיבים הדרושים לסאטירה בועטת ונושכת על הדברים אותם בני אדם רגילים מסוגלים לעשות תמורת כסף, אבל משום מה הסאטירה מרימה את ראשה לעיתים רחוקות בלבד. דה לה איגלסיה לא מפחד מאלימות פיזית או נפשית, והסצנות בהם הוא מאבד לחלוטין את הצפון מהוות כמה משיאי הסרט. אבל את רוב זמן המסך הוא מעדיף לבזבז על שטויות. דה לה איגלסיה מציג אסופת דמויות גדולה מדי, ואז מחליט לבלות זמן עם כל אחד ואחד מהדיירים. כמו בשאר סרטי הבמאי, כל הדמויות הן ממילא קריקטורות מסוג זה או אחר, ולכן ההחלטה לדחות את רוב המטעמים לשעה השנייה של הסרט היא תמוהה בלשון המעטה. בינתיים הצופה חד העין מעסיק את עצמו באיתור רפרורים לאינספור סרטים של היצ'קוק, לדייר של פולנסקי, אפילו למטורף, מטורף, מטורף העולם של סטנלי קריימר. רק לקראת אמצע הסרט, דה לה איגלסיה חושף את קלפיו ונותן לנו חצי שעה של קומדיה מטורפת, אלימות קשה, וביקורת עוקצנית. ואז גם זה נגמר. סוף הסרט מכיל קומדיה, אקשן, ושלל התרוצצויות, אבל זהו סוף של סרט ז'אנר. ברמה התמאטית לא קורה בו שום דבר מעניין. חיכיתי לסוף יותר פוליטי, יותר מדמם, יותר משהו. אבל לא. זהו האפי אנד לכל דבר. וחבל.

כמו שכל חוקרת פמיניסטית תשמח לספר להם, הקולנוע הוא כלי גברי שנועד להפעיל אלימות על האישה. אבל כוחה של אלימות זו הוא בעקיפות שלה, בשקיפות שלה. היא לא אמורה להיות נראית לעין הבלתי מזוינת. הדברים הופכים למעניינים יותר כשהאלימות היא ישירה, בלתי אמצעית, פיזית. להלן שלושה קטעים בהם גבר מפעיל אלימות על אישה. שלושתם לקוחים מהקולנוע ההוליוודי הקלאסי, ולכן כדאי לשים לב לדינמיקה בין העידון היחסי של הוליווד הישנה (ושניים מתוך שלושת הבמאים היו ידועים ברגישות המעודנת שלהם) לבין היעדר מוחלט של תקינות פוליטית. כדאי גם לשים לב שהאלימות היא קיצונית יותר ככל שהסרט מוקדם יותר, ולכן סידרתי את הקטעים בסדר כרונולוגי הפוך. אה, כן. ושלושת הסרטים הם קומדיות.

סיפור פילדלפיה (1940). במאי: ג'ורג' קיוקור. משתתפים: קארי גרנט, קתרין הפבורן.

אשתו השמינית של כחול הזקן (1938). במאי: ארנסט לוביטש. משתתפים: גארי קופר, קלודט קולבר.

(Nothing Sacred (1937. במאי: ויליאם וולמן. משתתפים: פרדריק מארץ', קרול לומברד.

שתי ביקורות די.וי.די. באתר של עכבר העיר: מדעי החלום הבעייתי אך מפעים ומעבר לכל דמיון המרגש אך מתסכל.