העדשה האדישה

האגדה מספרת שבמהלך ההכנות לקראת הסנדק, הוריו של מרטין סקורסזה שימשו כיועצים בלתי רשמיים להפקה. קתרין סקורסזה, אמו של מרטין, היא זאת שהציעה לפרנסיס פורד קופולה ללהק את השחקן האיטלקי-אמריקאי הנשכח ריצ'רד קונטה לתפקיד הסנדק עצמו, דון ויטו קורליאונה. קונטה היה אכן מועמד לתפקיד בשלבים המוקדמים של ההפקה, אך כאשר הספר הפך לרב-מכר והסרט הפך מבי-מובי מהולל לאפוס רב תקציב, מרלון ברנדו נבחר לתפקיד הראשי וקונטה הודח למשני. לבסוף הוא גילם את דון אמיליו בארזיני, הסנדק של אחת המשפחות המתחרות.

אבל כל זה היה ב-1972. שניים וחצי עשורים לפני, קונטה היה כוכב עולה בהוליווד, עם תפקידים בכמה מהסרטים הכי נחשבים של אמצע-סוף שנות הארבעים. בשנת 1949 בלבד, קונטה כיכב בארבעה סרטים שונים, שניים מהם חשובים: Thieves' Highway של ג'ולס דאסין, ו-House of Strangers של ג'וזף מנקייביץ. שניהם מרשימים מאוד גם היום, אבל House of Strangers מעניין במיוחד בגלל הדיאלוג המורכב שהוא מנהל עם הסנדק, סופראנוס וכל יצירה אחרת המבקשת לתאר את החוויה האיטלקית-אמריקאית. במילים פשוטות, זהו הסנדק בלי כל הקטע של המאפיה.

שנתיים קודם לכן, ב-1947, הוליווד גילתה (כמו שציינתי כאן) את היהודים ושאר קבוצות המיעוטים מהן התעלמה במשך מספר עשורים. ב-1949 הגיעה שעתם של האיטלקים. הגיעה, ועוד איך. כל האלמנטים שהיו כה חדשניים בהסנדק ונשארו כה פוטנטיים בסופראנוס נמצאים כבר ב-House of Strangers בצורה גולמית אך מגובשת. כמו בהסנדק, משפחה עם ארבעה בנים. כמו בהסנדק, קונפליקט עם בן שמביא הביתה אישה שאינה איטלקיה. כמו בהסנדק, ערכי העולם הישן מול עסקים של העולם החדש, אב נגד בן, אח נגד אח, נקמות דם אינסופיות.

אם בהסנדק הפוקוס עובר מוויטו הזקן למייקל הצעיר, ב-House of Strangers המגמה היא הפוכה. קונטה הוא המייקל קורליאונה כאן, הגיבור הנומינלי של הסרט. אך הדמות המרתקת היא דווקא זאת של אבי המשפחה, אותו מגלם אדוארד ג'י רובינסון. שימו לב למונולוג הבא מתוך House of Strangers ואז תשוו אותה לסצנת הפתיחה המיתולוגית מתוך הסנדק.

הסרטים של השנים האחרונות הולכים וגדלים. או שמא מתנפחים. קומדיות קלילות עוברות את השעתיים, דרמות קטנות ואינטימיות נושקות לשלוש. איך אפשר בכלל להתייחס לסרט באורך המופרך של 73 דקות?

אבל אפשר. ב-Crime Wave של אנדרה דה טות אין אף לא שנייה אחת מבוזבזת. שוד, מוות, סחיטה. הסרט מתקתק כמו שעון. דה טות למד כמה טריקים מאוסטרו-הונגרי אחר שהיה פעיל באותם השנים בהוליווד, אוטו פרמינגר. כמו בסרטי הפילם נואר של פרמינגר, הגישה היא צינית, קרירה, רציונלית, מעט מרוחקת. הגיבור מבצע טעות, ואז עוד אחת, ועוד אחת, והלולאה הולכת ומתהדקת סביב צווארו. המשטרה עושה את עבודתה, עולם הפשע את עבודתו, והוא לכוד בין השניים. אין דרך החוצה.

דה טות, החתום על יותר משלושים סרטי קולנוע, כמעט ואינו מוכר לציבור הרחב. המורשת שלו מסתכמת בזוג אנקדוטות. הוא ביים את בית השעווה, סרט התלת-מימד המפורסם ביותר, מבלי שיכול היה, כעיוור בעין אחת, לראות בתלת-מימד בעצמו. והוא חלק את מיטתו עם ורוניקה לייק, אחת השחקניות היפות בתולדות הוליווד, במשך קרוב לעשור. לפי Crime Wave, היו לו, בין השאר, אי אילו כישורי בימוי. הסרט עשוי בשילוב מופתי בין אקספרסיוניזם מסוגנן לריאליזם קיצוני. הוא מותח, מטלטל, ובעיקר חולף מהר, תאונת פגע וברח קולנועית.

ושימו לב לצ'רלס ברונסון בתחילת דרכו. פעם קראו לו צ'רלס בוצ'ינסקי והוא ידע לשחק.

שני סרטים. אחד ישן, אחד חדש. אחד בריטי, אחד אמריקאי. אחד איזוטרי ודל תקציב, אחד הפקה הוליוודית עם במאי-כוכב ושחקנים בעלי שם. שניהם מצולמים בשחור לבן, שניהם עוסקים במלחמת העולם השנייה, שניהם מנסים לשחזר גם את המראה וגם את התכנים של סרטי התקופה. Overlord של סטוארט קופר והגרמני הטוב של סטיבן סודרברג.

הגרמני הטוב הוא אחד הפרויקטים האמנותיים של סודרברג, במאי שדוגל בשיטת "אחד בשבילי, אחד בשביל האולפן" שהייתה פופולרית בהוליווד של אמצע המאה שעברה. מאז תקופת השפל שלו בשנות התשעים, סודרברג מנסה לשלב בין סרטי ז'אנר מסחריים לסרטים שפונים לקהל מצומצם יותר. וכך, בין אושן 12 לאושן 13, הספיק לביים גם את Bubble דל התקציב והניסיוני, וגם את הסרט הנ"ל. למרות שהגרמני נראה על פניו כדרמת אוסקרים סטנדרטית, עם תקציב מכובד ושחקנים כמו ג'ורג' קלוני, קייט בלאנשט וטובי מגווייר, זהו למעשה סרט אישי, ואולי אישי מדי. סודרברג משחזר את הסגנון ההוליוודי הקלאסי על בוריו: הסרט מצולם בשחור לבן, באולפן ולא בלוקיישן, עם עדשות וציוד סאונד שיכול היה להתקיים בשנות הארבעים. זוהי מעין דרמה בלשית ובה עיתונאי אמריקאי (קלוני) חוקר שחיתות בצמרת בברלין שאחרי סוף מלחמת העולם השנייה, יחד עם המאהבת שלו מהתקופה שלפני המלחמה (בלאנשט), שהפכה בינתיים לנערת ליווי. הסרט מודע לעצמו באופן קיצוני, וכל כמה סצנות עורך מחווה לפילם נואר קלאסי אחר. פעם זהו יחסי חוץ, פעם קזבלנקה, פעם האדם השלישי. אפילו צ'יינה טאון מגיח להופעת אורח קצרה. אך מרוב המחוות לא נשאר יותר מדי סרט. הדמויות פלקטיות, הסיפור לא מעניין, האמירות על עמימות מוסרית לא משכנעות. אפילו הצילומים (סודרברג עצמו צילם תחת שם בדוי) נראים יותר עמוסים ומכוערים מאשר אסתטיים או אקספריסיביים. הבמאי דואג לשלב אלמנטים שלא הייתם יכולים לראות בקולנוע של שנות הארבעים, כמו אלימות קשה, סקס בוטה ושפה גסה, אך כל אלה תורמים לסרט רק עד רמה מסוימת. קלוני ובלאנשט קורסים תחת המשחק המנייריסטי והסרט מתעורר לחיים רק כאשר טובי מגווייר (בתפקיד חייל אמריקאי שטני) או רובין וייגרט מדדווד (בתפקיד זונת משנה) מופיעים על המסך.

Overlord של סטוארט קופר הופק ב-1975 וכמעט ולא נראה על המסכים עד עצם היום הזה. הוא קיבל מספר פרסים בפסטיבל ברלין של אותה שנה, אך זכה להפצה מצומצמת בלבד, נעלם, הוקרן בערוץ Z המיתולוגי בשנות השמונים, ונעלם שוב. רק לאחרונה יצא הסרט בפורמט די.וי.די. והפך לנגיש לכל. תוכלו למצוא כתבה מפורטת יותר מאת פבלו אוטין באתר של האוזן השלישית כאן. Overlord מספר את סיפורו של חייל בריטי מיום הגיוס ועד היציאה לקרב, תוך שהוא עושה שימוש נרחב בצילומים דוקומנטריים מתקופת מלחמת העולם השנייה. השילוב בין הבדיוני לתיעודי קרוב לשלמות, והסרט משכיל להציג סיפור אנושי קטן ובאנאלי שהוא בו זמנית תיאור מודרניסטי וכמעט מופשט של המלחמה כולה. מיוחד, מרגש, מומלץ.

להלן קטע קצר מתוך הסרט התיעודי ערוץ זי: אובססיה מופלאה, המתאר את הגילוי המחודש של Overlord.

כמו שכל חוקרת פמיניסטית תשמח לספר להם, הקולנוע הוא כלי גברי שנועד להפעיל אלימות על האישה. אבל כוחה של אלימות זו הוא בעקיפות שלה, בשקיפות שלה. היא לא אמורה להיות נראית לעין הבלתי מזוינת. הדברים הופכים למעניינים יותר כשהאלימות היא ישירה, בלתי אמצעית, פיזית. להלן שלושה קטעים בהם גבר מפעיל אלימות על אישה. שלושתם לקוחים מהקולנוע ההוליוודי הקלאסי, ולכן כדאי לשים לב לדינמיקה בין העידון היחסי של הוליווד הישנה (ושניים מתוך שלושת הבמאים היו ידועים ברגישות המעודנת שלהם) לבין היעדר מוחלט של תקינות פוליטית. כדאי גם לשים לב שהאלימות היא קיצונית יותר ככל שהסרט מוקדם יותר, ולכן סידרתי את הקטעים בסדר כרונולוגי הפוך. אה, כן. ושלושת הסרטים הם קומדיות.

סיפור פילדלפיה (1940). במאי: ג'ורג' קיוקור. משתתפים: קארי גרנט, קתרין הפבורן.

אשתו השמינית של כחול הזקן (1938). במאי: ארנסט לוביטש. משתתפים: גארי קופר, קלודט קולבר.

(Nothing Sacred (1937. במאי: ויליאם וולמן. משתתפים: פרדריק מארץ', קרול לומברד.

בעקבות המלצתו של ג'יימס ניוטון האוורד בבלוג של יאיר רוה, צפיתי שוב בסרט Cool Hand Luke, או בשמו העברי, המורד. בפעם הראשונה ראיתי את הסרט אי שם בתחילת-אמצע שנות התשעים, בערוץ הצגה שנייה. בתור ילד אהבתי אותו, בתור מבוגר פחות. הסרט מסתכם בשעתיים של דפיקת הראש (של פול ניומן) בקיר (של הממסד המרושע) וחוזר חלילה. לבסוף הראש נחבל, הקיר לא.

הסרט הוא משנת 1967, והוא אכן נראה כמו דוגמה סטריאוטיפית לקולנוע של התקופה. אי אפשר שלא לדמיין אותו דרך העיניים של צעירי תרבות הנגד של שנות השישים שהפכו אותו, את הבוגר ואת בוני וקלייד ללהיטים ולאירועים מכוננים. כמו שהם רצו לראות את עצמם, גיבור הסרט הוא צעיר, יפה, חובב אלכוהול (קרי: סמים), חסר כיוון בחיים ומתנגד לכל דבר שמריח מסמכות. הוא אמנם מבלה את רוב הסרט מאחורי הסורגים, אך הוא הגיע לבית הכלא בגלל עבירה שטותית. לא מגיע לו להיות שם. הממסד אשם. אותו הממסד, The Man חסר הזהות, מתואר פשוטו כמשמעו כאדם ללא אנושיות, ללא קול, ללא עיניים. זהו אותו הסוהר בעל משקפי השמש האטומות שיופיע שלושה עשורים מאוחר יותר באחי איפה אתה של ג'ואל ואיתן כהן.

כמות הסרטים (והאלבומים) שמכילים ציטוטים מתוך המורד היא עצומה, אך כדאי גם לציין את הרפרורים של המורד ליצירות קודמות. הבולט ביותר הוא כמובן המיתוס של ישו, והגיבור לוקס ג'קסון מוצג לעיתים קרובות כקדוש מעונה שעובר מסע יסורים לא בגלל החטאים שלו אלא של חבריו. גם סטאלג 17 של בילי ויילדר מהווה מקור השפעה מרכזי, אבל המיתוס השני בגודלו הוא זה של ג'יימס דין, הצעיר הנצחי שהלך לעולמו תריסר שנים לפני. סצנת הפתיחה של המורד זהה לזאת של מרד נעורים, ואת אמו של הגיבור מגלמת ג'ו ואן פליט, שהייתה אמו של דין בקדמת עדן. כוכב הסרט, פול ניומן, היה בן 42 בתקופת הצילומים, כבר לא צעיר במובן המקובל של המילה. דרך זיהוי עם דין, ניומן מקבל נופך צעיר יותר, ואולי גם מיתי יותר. דניס הופר, שמופיע כאן לצידו של ניומן ושיחק לצידו של דין בענק, לא פספס את ההזדמנות ללמוד כמה לקחים. שנתיים מאוחר יותר הוא צירף שוב את הנרקיסיזם של תרבות הנגד עם חיבתה ללוזרים וקדושים מעונים, ועשה סרט קטן בשם אדם בעקבות גורלו.

מזה שניים או שלושה עשורים, קהל היעד העיקרי של קולנוע הוליוודי הוא בני נוער. יש בזה משהו אירוני. במשך שמונים השנים הראשונות לקיומו של המדיום, הנוער היה קבוצת הגיל הכי פחות מיוצגת על מסכי הקולנוע והכי פחות רלבנטית מבחינת הבוטום ליין. למעשה בשנות השלושים והארבעים, תקופת השיא של הקולנוע ההוליוודי הקלאסי, כמעט ולא נראו על המסך דמויות בין הגילאים חמש עשרה ועשרים, בטח שלא בתפקידים הראשיים. בתקופה זו הוליווד הכירה רק בקיומם של ילדים בתחילת שנות העשרה לחייהם, כגון מיקי רוני, ג'ודי גרלנד ודיאנה דורבין. גם סרטים אלה לא פנו לבני נוער אלא דווקא לקהל של מבוגרים, שהיו אמורים להתרפק על התמימות האבודה שלהם עצמם.

רק לקראת סוף שנות החמישים התחילה תעשיית הסרטים לחזר אחרי קהל של טינייג'רים. זה התחיל בסרטי העבריינים הצעירים, עבר בשנות השישים מטאמורפוזה לסרטי מסיבות החוף והמירוצים, ובשנות השבעים התחיל להתפזר לכל הכיוונים האפשריים: סקס, אלימות, אימה, סרטי חצות. אבל כל אלה היו סרטי אקספלוטציה, בי-מוביז, הפקות דלות תקציב שנעשו מחוץ לזרם המרכזי. הוליווד עצמה גילתה את הטינייג'ר רק כשהיא הייתה חייבת, רק אחרי שהקהל הצעיר נותר הקהל היחיד שהמשיך להגיע לבתי הקולנוע גם אחרי כניסת הווידאו והטלוויזיה בכבלים. וזה לא קרה לפני גל סרטי הנעורים של שנות השמונים.

אבל קודם נחזור קצת אחורה. להלן סרט משנת 1947, The Bachelor and the Bobby-Soxer. זהו סרט הוליוודי מוקדם יחסית שמנסה לחקור את התופעה החדשה והמשונה הזו, בני נוער, דרך עיניו של פרוטגוניסט חיצוני שמייצג "אותנו", חברי הזרם המרכזי. את הנציג הזה מגלם קארי גרנט (גיל כרונולוגי – 43), והנערה שמולו היא כוכבת העבר שירלי טמפל, כאן לקראת סוף הקריירה שלה (גיל כרונולוגי – 18, נשואה עם ילד). עד כמה שידוע לי, זהו הסרט הראשון או אחד הראשונים שמציג את תרבות הנוער כישות מובחנת, עם שפה ומנהגים שונים מאלה של דור המבוגרים. כיאה לסרט מהתקופה הזאת, ייצוג הטינייג'רים מזכיר ייצוג של חייזרים מהחלל החיצון. שימו לב לקטע הווידאו הבא.

כדאי לציין שגם הופעתו הפתאומית של סרט כזה בשנת 1947 אינה מקרית. אחרי מלחמת העולם השנייה, הכנסותיהם של האולפנים ההוליוודיים ירדו. הקהל נשאר בבית, עשה ילדים, וראה את מילטון ברל בטלוויזיה. כדי להחזיר את הצופים לבתי הקולנוע, באותה שנה הוליווד המציאה לראשונה לא רק את בני הנוער, אלא גם את היהודים (שני סרטים שעסקו בבעיה היהודית היו מועמדים לאוסקר, אחד זכה בפרס לסרט השנה), את הנשים, את חולי הנפש וקבוצות מיעוטים נוספות. גם Bobby-Soxer זכה בכבוד רב על תגליתו המרשימה. התסריטאי סידני שלדון הלך הביתה עם פרס האוסקר בקטגוריית התסריט המקורי, כשהוא מביס מועמדים כמו צ'רלי צ'פלין ומצחצחי הנעליים האיטלקי. שלדון הלך לעולמו לפני שבוע, ימים ספורים לפני יום הולדתו התשעים. שירלי טמפל בת ה-78 עדיין חייה ונושמת.

לאחרונה אני קורא באובססיביות את כל מה שאני יכול למצוא על סרטי פרי-קוד, אותם סרטים שנוצרו בתחילת התקופה המדברת והקדימו את מה שאנחנו קוראים לו הקולנוע הקלאסי. התקופה אליה אני מתכוון הם השנים 1930-1934, וההבדל בין הסרטים האלה לבין כל מה שיצא מהוליווד בשלושים השנים שאחרי הוא של שמיים וארץ. אלה היו סרטים גסים, בוטים, ציניים, שלא פחדו לעסוק בסקס, בגזע, במעמד, בפוליטיקה. ואז, ביולי 1934, נכנס לתוקף קוד ההפקה, או בשמו העברי הצנזורה, והכל נגמר.

נוצרו בתקופה הזו מאות סרטים ורובם ככולם לא נגישים לצופה הממוצע. מעטים מהם יצאו בדי.וי.די., חלקם הגדול גם לא היה זמין גם לפני. אחרי 1934 סרטים רבים נגנזו, או נערכו מחדש כדי להתאים לסטנדרטים הנשגבים של הצנזור. ערוץ TCM (האמריקאי, לא הגרסה המסורסת שמשודרת בישראל) הוציא בחודש דצמבר האחרון מארז די.וי.די. המכיל שלושה מהם. צפיתי בשלושתם, ולא הייתי מפחד להכריז על שניים מהסרטים כיצירות מופת. אמנם יצירות מופת מינוריות, אבל אמיתיות לחלוטין. Red-Headed Woman בכיכובה של ג'ין הארלו הוא יוצא הדופן היחיד, מעשייה די אינפנטילית ומטופשת על אישה עם תיאבון בריא לסקס וכסף. Baby Face, ששודר בהצגה שנייה לפני שנים רבות בגרסה מצונזרת, הוא גרסה הרבה יותר בוגרת ומתוחכמת לכמעט אותו הסיפור, עם ברברה סטנוויק המהפנטת בתחילת דרכה. אבל המציאה הגדולה היא דווקא סרט ללא כוכבים גדולים, Waterloo Bridge של ג'יימס וייל, הבמאי המיתולוגי אותו גילם איאן מק'קלן בדרמה אלים ומפלצות. אנסה לכתוב על הסרט הזה בהרחבה בימים הקרובים.

והנה שטות מהארכיון הפרטי שלי, קטע שהעליתי ל-YouTube מתוך סרטו של ארנסט לוביטש Design for Living מ-1933. זוהי סצנת הפתיחה בה מצטלבות דרכיהן של שלושת הדמויות הראשיות.

שלושה סרטים מקוללים:

• יוצאי הדופן (1961): סרטם האחרון של קלארק גייבל ומרילין מונרו. גייבל מת מהתקף לב ימים ספורים אחרי סוף הצילומים, מונרו הלכה לעולמה שנה מאוחר יותר. גם שחקני המשנה מונטגומרי קליפט ותלמה ריטר לא האריכו ימים והלכו לעולמם לפני סוף העשור. מונרו הייתה בת 36 במותה, קליפט היה בן 45.
• מרד נעורים (1955): ג'יימס דין נהרג בתאונת דרכים לפני יציאת הסרט, בגיל 24. סאל מינאו נרצח עשרים שנה מאוחר יותר בגיל 37. נטלי ווד טבעה בנסיבות מסתוריות בגיל 43. שחקן המשנה ניק אדמס מת ממנת יתר בגיל 36.
• פולטרגייסט (1982): דומיניק דאן, ששיחקה את האחות הגדולה דיינה פרילינג, נרצחה על ידי חברה לחיים כחצי שנה אחרי יציאת הסרט וימים ספורים לפני יום הולדתה ה-23. שני שחקנים שהשתתפו בסרט האמצעי בטרילוגיה, ויל סמפסון וג'וליאן בק, הלכו לעולמם בסמיכות ליציאתו. הת'ר או'רורק, האחות הצעירה קרול אן בכל שלושת סרטי הסדרה, מתה ממחלה נדירה בגיל 12, לפני סיום צילומי הסרט השלישי.

תוך פחות מיממה צפיתי בשתי הגרסאות הקולנועיות של כל אנשי המלך, שניהם עיבודים לספרו זוכה פרס הפוליצר של רוברט פן וורן משנת 1946. העיבוד הקולנועי הראשון יצא ב-1949, היה סרטו הראשון של במאי מתחיל והשתתפו בו שחקנים מהשורה השנייה והשלישית. הוא זכה בשלושה פרסי אוסקר (שחקנית משנה, שחקן ראשי וסרט השנה), היה מועמד לארבעה אוסקרים נוספים (ביניהם תסריט ובימוי) והוא זכור כעת בתור קלאסיקה אמריקאית מדופלמת. העיבוד השני יצא השנה, הפקה עם תקציב מכובד ושורה ארוכה של כוכבים, והפך כמעט מיד לבדיחה. הוא נשחט על ידי המבקרים, נכשל בקופות, לא היה מועמד לאף פרס ולא הוקרן מסחרית ברוב העולם, כולל ישראל. למעשה שתי הגרסאות גרועות מאוד, כל אחת בדרכה המיוחדת. ההבדל האמיתי בין השתיים, וקבלות הפנים השונות להן זכו, לא נובעים מהאיכות האינהרנטית של הסרטים אלא משינוי קיצוני במנטליות של הקהל.

שתי הגרסאות מספרות את סיפורו של וילי סטארק (ברודריק קרופורד בגרסה הראשונה, שון פן בשנייה), מעין אידיוט סאוונט פוליטי שעולה לעמדת כוח במטרה לייצג את האינטרסים של האדם הקטן נגד השלטון המושחת. סטארק מתחיל כחקלאי פשוט ונאיבי אבל במהלך הסרט עובר שינוי עקב מגע עם המערכת הפוליטית, בוגד בעקרונותיו והופך לדמגוג עם נטיות פאשיסטיות, מושחת עוד יותר מהשלטון הישן בו נשבע להילחם. סיפורו של סטארק מוצג דרך עיניו של העיתונאי ג'ק ברדן (ג'ון איירלנד בגרסה הראשונה, ג'וד לאו בשנייה), אלכוהוליסט וציניקן, בן האצולה האמריקאית הישנה שמתעב אותה עוד יותר מסטארק עצמו. מין מוצא את מינו, וברדן מצטרף לסטארק כדי לסייע לקריירה הפוליטית הנוסקת שלו. דמויות נוספות שמופיעות בשני הסרטים: אן סטנטון (קייט וינסלט בגרסה החדשה), אריסטוקרטית צעירה ואהובת נעוריו של ברדן, שהופכת למאהבת של סטארק; אדם סטנטון (מארק ראפלו), אחיה הרופא האידיאליסט של אן, אותו מנסה לגייס סטארק עבור הפרויקטים הפילנטרופיים שלו; השופט אירווין (אנתוני הופקינס), סנדקו של ברדן שהופך לאויבו הפוליטי של סטארק; והפעילה הפוליטית סיידי ברק (פטרישה קלרקסון) שפוקחת לראשונה את עיניו של סטארק ונשארת לצידו עד הסוף המר.

הגרסה הראשונה מהווה מעין תמצית של כל הנטיות הגרועות ביותר של הקולנוע האמריקאי הקלאסי. הוא נראה כמו תיאטרון חובבים מוסרט: סטטי ומוגזם, עם דיאלוגים מאולצים ומשחק חסר תחכום. למרות שהופק ב-1949, אחרי שהקולנוע המדבר ידע כבר מספר שיאים גדולים, הסרט נראה כאילו צולם ב-1929. הוא מתעורר לחיים רק בקטעי המונטאז' שבוימו, לא במקרה, על ידי במאי אחר, דון סיגל, שיהפוך בעשורים הבאים לאחד היוצרים החשובים של הקולנוע האמריקאי. אבל, מצד שני יש בו יתרון גדול, גם אם זהו יתרון חוץ קולנועי. כל אנשי המלך היה הסרט הנכון בזמן הנכון. הוא מציג אמריקה קרועה, מושחתת, נשלטת בידי אינטרסים, והוא עושה זאת בתקופה בה הקהל היה מוכן למסרים האלה. הסרט יצא שנים ספורות אחרי סוף מלחמת העולם השנייה, תקופה של אופטימיות גדולה וגם של אכזבה גדולה, שבאה לידי ביטוי בקולנוע כבר כמה שנים קודם, בסרטים כמו שנות חיינו היפות ביותר. כל אנשי המלך מציג תמונת עולם מכוערת, אבל גם מקפיד להתחנף לקהל ולא להדאיג אותו יותר מדי. הוא מנסח בעיה, אבל תוחם אותה, פותר אותה ומסלק את הגורם הבעייתי לנצח. הקהל בתורו אכל את המסר ברצון רב והפך את הסרט ללהיט.

גרסתו השנייה של כל אנשי המלך מספרת את אותו הסיפור, אבל בשינוי אדרת. בעוד הספר והגרסה של 1949 התרחשו בהווה של תקופתם (והיו מבוססים על סיפור חייו של יואי לונג, פוליטיקאי של שנות השלושים), הסרט החדש מעביר את העלילה משום מה לשנות החמישים. הוא מצולם בסגנון "סינמטי" יותר, עם דגש רב על אווירה ושחזור תקופתי, וניתן לחתוך את הנוסטלגיה בסכין. אבל מה פשר הגעגועים לעבר? האם השחיתות הפוליטית של העבר עדיפה על זאת של היום? הסרט לא יודע להגיד. העלילה, שהייתה לינארית בגרסה הישנה, מוצגת בחדשה בהתאם לאופנה של השנים האחרונות, דרך פלאשבקים חסרי נימוק. המבנה החדש הוא משונה מאוד, כאשר החצי השני של הסרט נזכר פתאום בדמויות מרכזיות כמו אן ואדם סטנטון ומתחיל לגולל את כל סיפור חייהם. דמויות אלה, שהיו נוכחות בעיבוד הראשון לכל אורך הסרט, מופיעות בשני רק בפלאשבק קצר בתחילתו וחוזרות שוב רק באמצע. כתוצאה, החצי השני מתרכז כולו בברדן וחבריו כאשר סטארק כמעט ונעלם מהמסך, איבוד של פוקוס שהסרט לא לגמרי מתאושש ממנו. אבל הבעיות מתחילות עוד הרבה לפני. הדמויות סכמטיות ולא משכנעות, המשחק המנייריסטי (בעיקר של שון פן) יוצר הזרה בלתי רצויה, והמסרים מואכלים בכפית. אלה היו גם הבעיות של העיבוד הראשון, אבל הזמנים השתנו והיצירה לא, והמסרים הדידקטיים של כל אנשי המלך כבר לא תואמים את רוח הזמן. בעוד הקהל של 1949 היה מוכן לקבל משל פשוט ופשטני, הקהל של 2006 מסוגל לאכול אותו רק כשהוא מגיע במסגרת יצירה בת שישים שנה. הציפיות מסרט חדש הן שונות. משל כמו כל אנשי המלך היה יכול להצליח אם המסרים היו מקודדים בצורה יותר מאתגרת, יותר קשה לפיענוח. לחילופין, הוא יכול היה להצליח אם היה קשר יותר ישיר בינו לבין המציאות של ההווה. או לפחות אם היו בו דמויות בעלות פוטנציאל להזדהות. אבל כל אנשי המלך פוסח על כל הסעיפים, ונכשל.

שמו של Christmas Holiday מאזכר את אחד החגים המרכזיים של האומה האמריקאית, חג מאחד ופטריוטי. הסצנות הראשונות של הסרט מגבות את המימד הזה של כריסמס: מוזיקה שלווה ואופטימית, דימויים של צבא, גבורה, סמכות אבהית, אחוות גברים, וחברה נאמנה מחכה בבית. השנה היא 1944, תקופת מלחמת העולם השנייה, והחייל צ'רלי מתכונן לעזוב את בסיס האימונים כדי לטוס לסאן פרנסיסקו ולהציע נישואין לארוסתו. רגע לפני יציאתו לדרך, הוא מקבל מברק. הארוסה התחתנה עם אדם אחר. רצף האופטימיות נשבר, ליוטננט צ'רלס מייסון נזרק אל תוך העולם האפל של פילם נואר.

החייל לא מוותר ומנסה להגיע לסאן פרנסיסקו בכל זאת, כדי להתעמת עם אהובתו לשעבר. גם בזה הוא נכשל. המטוס נתקל בסופה ונאלץ לנחות בניו אורלינס. כל הדרכים ליעד חסומות. צ'רלי מחפש עזרה בעולם התחתון של ניו אורלינס ובמהרה מוצא אותה בדמותה של זונה צעירה, ג'קי. במסע אל סוף הלילה, ג'קי מספרת לצ'רלי את סיפור חייה הקודמים. עד לפני שנתיים היא הייתה נערה מכובדת, נשואה לבחור מקסים, שהתגלה כרוצח פסיכופט. הוא נתפס ונכלא, אך ג'קי ממשיכה לאהוב אותו, להגן עליו, להיות נאמנה לו לפי מיטב יכולתה. בסופו של הלילה אותו היא מבלה עם צ'רלי, יברח בעלה מהכלא וינסה להתאחד איתה.

את הסרט ביים רוברט סיודמק, אחד מהבמאים המובילים של הפילם נואר, פליט גרמני שהתמחה בצילום ותאורה אקספרסיוניסטיים. עשור וחצי לפני הוא השתתף בסרט הגרמני המיתולוגי אנשי יום ראשון, יחד עם בילי ויילדר, פרד זינמן, אדגר אולמר ואחיו, קורט סיודמק. הליהוק של Christmas Holiday הוא סוריאליסטי, בלשון המעטה. את הזונה והרוצח מגלמים זוג שחקני קומדיה מוזיקלית. הבחורה היא דיאנה דורבין, שחקנית-זמרת שהפכה לכוכבת בנעוריה, באמצע שנות השלושים. היא הייתה השחקנית האהובה על וינסטון צ'רצ'יל, בניטו מוסוליני ואנה פרנק, והייתה מועמדת לתפקיד דורותי בקוסם מארץ עוץ. תפקיד הזונה ג'קי היה לדעת רבים, כולל דורבין עצמה, הופעתה הטובה ביותר ואחת האחרונות שבהן. היא הייתה בת 22. את הרוצח מגלם שחקן-זמר-רקדן בתחילת דרכו, ושמו ג'ין קלי.

Christmas Holiday מתאר את שיאה של מלחמת העולם השנייה, תקופה של איחוד והקרבה, באופן שהוא הכל חוץ מפטריוטי. בעוד החייל מגן על אמריקה בשדה הקרב, המדינה שהוא השאיר מאחור היא מפולגת, מנוונת, לא ניתן להצילה. זהו סיפור אהבה רומנטי, אך הרומנטיקה נתקעת בגרון. הזונה נשארת נאמנה לרוצח, והחייל עומד בצד, לא מסוגל לעזור לאף אחד, גם לא לעצמו.