היום לפני שנה סיכמתי את שנת 2006. הייתה שנה לא משהו. שנת 2007, שהסתיימה אתמול, גם היא לא הייתה משהו. נתבקשתי על ידי עכבר העיר אונליין לבחור את עשרת הסרטים הטובים של השנה. רק שלושה מתוכם הופיעו בסיכום המשוקלל של כלל מבקרי העכבר. לך תסביר להם שהסרטים הטובים של השנה יצאו ישר לדי.וי.די., אם בכלל. להלן סרטי הקולנוע הטובים ביותר שהצלחתי בקושי רב לגרד מבין מאות הסרטים הבינוניים בהם צפיתי השנה.

• זודיאק
• חסין מוות
• פלאנט טרור
• אינלנד אמפייר
• הדייט שתקע אותי
• סופרבאד
• החיים האחרונים ביקום
• קין
• רטטוי
• סימנים של כבוד

ואיפה השאר, כל אותם הסרטים שתראו בכל סיכום שנה שמכבד את עצמו? התאכזבתי מחיים של אחרים, המבוך של פאן, גיבורי הדגל ומכתבים מאיוו ג'ימה. לא התלהבתי מארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים. לא ראיתי את ביקור התזמורת ובופור.

ואיפה השאר, כל אותם הסרטים שכל מפיץ שמכבד את עצמו היה מביא להקרנות מסחריות? איפה הפילם נואר האינטליגנטי והמרגש The Lookout? איפה סרט האקשן-אימה המופתי 28 שבועות אחרי? קומדיית ההתבגרות המצוינת הנדסת חלל? איפה Crank? איפה האלווין החדש? לא ברור.

השורה השנייה: מעבר ליקום, האמיצה, לירות כדי להרוג, דיסטרביה, אלפא דוג, שמש, מילים ולחן.

ואחד לשנה הבאה: אני לא שם.

לבקשתו של א"ש, כמה סטטיסטיקות:

בשנת 2007 צפיתי ב-394 סרטים מתחילתם ועד סופם, פלוס עוד אי אילו מאות סרטים בחלקים. 199 סרטים היו משנות האלפיים, 205 היו משנות התשעים ומעלה. בממוצע, צפיתי בכשלושים סרטים מכל עשור שבין שנות החמישים לשנות התשעים, 12 משנות הארבעים ו-11 משנות השלושים. לא צפיתי באף סרט באורך מלא מהתקופה האילמת. 54 סרטים נצפו בצפיות חוזרות, 340 נצפו בפעם הראשונה.

צפיתי ב-14 סרטים אותם סיווגתי כיצירות מופת, ב-60 אותם סיווגתי כטובים מאוד עד מצוינים, וב-26 סרטים גרועים מאוד. כל השאר היו ברמות שונות של בינוניות.

כתבתי 42 ביקורות לעכבר העיר אונליין, ושלוש כתבות לאוזן השלישית.

שכחתי משהו?

ושנה טובה.

כמו שכל חוקרת פמיניסטית תשמח לספר להם, הקולנוע הוא כלי גברי שנועד להפעיל אלימות על האישה. אבל כוחה של אלימות זו הוא בעקיפות שלה, בשקיפות שלה. היא לא אמורה להיות נראית לעין הבלתי מזוינת. הדברים הופכים למעניינים יותר כשהאלימות היא ישירה, בלתי אמצעית, פיזית. להלן שלושה קטעים בהם גבר מפעיל אלימות על אישה. שלושתם לקוחים מהקולנוע ההוליוודי הקלאסי, ולכן כדאי לשים לב לדינמיקה בין העידון היחסי של הוליווד הישנה (ושניים מתוך שלושת הבמאים היו ידועים ברגישות המעודנת שלהם) לבין היעדר מוחלט של תקינות פוליטית. כדאי גם לשים לב שהאלימות היא קיצונית יותר ככל שהסרט מוקדם יותר, ולכן סידרתי את הקטעים בסדר כרונולוגי הפוך. אה, כן. ושלושת הסרטים הם קומדיות.

סיפור פילדלפיה (1940). במאי: ג'ורג' קיוקור. משתתפים: קארי גרנט, קתרין הפבורן.

Click here to view the embedded video.

אשתו השמינית של כחול הזקן (1938). במאי: ארנסט לוביטש. משתתפים: גארי קופר, קלודט קולבר.

Click here to view the embedded video.

(Nothing Sacred (1937. במאי: ויליאם וולמן. משתתפים: פרדריק מארץ', קרול לומברד.

Click here to view the embedded video.

הכותרת בהשראת אלן פייס, השם ייקום דמה.

Click here to view the embedded video.

לפני כמה חודשים עברתי חלקית למקינטוש ומאז חיי אינם חיים. להלן כמה מהאפליקציות שמזהמות לי את הדיסק הקשיח.

• בראוזר: Camino
• אופיס: Neo Office
• צ'אט: Colloquy, Adium, Skype
• חדשות/רס"ס: NewsFire
• וינדוז: Parallels
• הורדת קבצים חוקיים: Xtorrent
• השמעת קבצים חוקיים: iTunes, VLC
• התחברות לפיסי: Chicken of the VNC, Synergy
• שונות: Growl, QuickSilver, KisMAC

שכחתי משהו?

התקנתי ויקי אותו אני מתכוון למלא בטריוויה בנושאי קולנוע. כרגע הוא עדיין כמעט ריק ומכיל רק את הבסיס של כמה רשימות שמעניינות אותי. והוא באנגלית.

שלושה סרטים מקוללים:

• יוצאי הדופן (1961): סרטם האחרון של קלארק גייבל ומרילין מונרו. גייבל מת מהתקף לב ימים ספורים אחרי סוף הצילומים, מונרו הלכה לעולמה שנה מאוחר יותר. גם שחקני המשנה מונטגומרי קליפט ותלמה ריטר לא האריכו ימים והלכו לעולמם לפני סוף העשור. מונרו הייתה בת 36 במותה, קליפט היה בן 45.
• מרד נעורים (1955): ג'יימס דין נהרג בתאונת דרכים לפני יציאת הסרט, בגיל 24. סאל מינאו נרצח עשרים שנה מאוחר יותר בגיל 37. נטלי ווד טבעה בנסיבות מסתוריות בגיל 43. שחקן המשנה ניק אדמס מת ממנת יתר בגיל 36.
• פולטרגייסט (1982): דומיניק דאן, ששיחקה את האחות הגדולה דיינה פרילינג, נרצחה על ידי חברה לחיים כחצי שנה אחרי יציאת הסרט וימים ספורים לפני יום הולדתה ה-23. שני שחקנים שהשתתפו בסרט האמצעי בטרילוגיה, ויל סמפסון וג'וליאן בק, הלכו לעולמם בסמיכות ליציאתו. הת'ר או'רורק, האחות הצעירה קרול אן בכל שלושת סרטי הסדרה, מתה ממחלה נדירה בגיל 12, לפני סיום צילומי הסרט השלישי.

סוף שנות השבעים ותחילת השמונים היו שנים של תהפוכות ושינויים בהוליווד. של טכנולוגיות חדשות, של תמורות בדפוסי ייצור והפצה, אבל בעיקר של טעמי קהל משתנים. הקהל של מלחמת הכוכבים כבר לא היה הקהל של הסנדק, והוא לא רצה את אותם הסרטים. כמו שכתבתי כאן, רוב הבמאים הגדולים של תחילת העשור התרסקו בסוף שנות השבעים, וגורלם של השחקנים לא היה טוב יותר. הקריירות של כוכבי שנות השבעים היו בנסיגה לאורך שנות השמונים, כאשר חלקם בילו את רוב העשור בבית. יותר מכולם נפגעו השחקנים הצעירים של אותה התקופה. חלקם מעולם לא קיבלו הזדמנות הולמת, חלקם הסתמנו ככובים עולים ודעכו תוך שנים ספורות. הדוגמה המפורסמת ביותר הוא ג'ון טרבולטה, שהפך לשחקן הכי מבוקש בהוליווד בעקבות הצלחת שגעון המוזיקה וגריז. שנים ספורות וסרטים ספורים לאחר מכן הוא הפך לבדיחה הוליוודית, ובילה את העשור וחצי הבאים בסרטים סוג ג', עד שהתגלה מחדש על ידי קוונטין טרנטינו.

השבוע ראיתי סרט מהתקופה הזאת, את כל החברה הטובים (The Wanderers, 1979). זוהי דרמת התבגרות זניחה למדי, מעין תמהיל של אמריקן גרפיטי, רחובות זועמים, שוב אותו שגעון המוזיקה ו… אסקימו לימון. הסרט מתרחש בניו יורק של 1963 והוא עוקב אחרי קבוצת חברים בגיל התיכון. כולם חברים בכנופיות רחוב, כולם איטלקים מסטריאוטיפ זה או אחר. רוב הסרט בנוי מסדרה של אפיזודות בהן החברים מנסים להוכיח את עוצמתם מול כנופיות אחרות, לזיין את חברותיהם ולזמר את מיטב להיטי התקופה. רק לקראת סופו, נזכר הבמאי (פיליפ קאופמן הבעייתי) לשים את ההתרחשויות בקונטקסט ספציפי, של המעבר משנות החמישים לשנות השישים, של השינויים החברתיים הגדולים שהוא יצר ושל האנשים שהוא השאיר מאחור.

למרות בעיות אלה ועוד רבות אחרות, זהו סרט עם כמה סצנות מצוינות ובעיקר כמה הופעות של שחקנים נשכחים. את הגיבור הנומינלי של הסרט מגלם קן וואהל, שחקן פוטוגני ובעל נוכחות מרשימה שמופיע כאן בתפקידו הראשון. לאורך שנות השמונים, וואהל ביזה את עצמו במספר סרטי קולנוע באיכות מפוקפקת. הוא צץ שוב רק ב-1987, ככוכב סדרת הפולחן סוכן סמוי. הסדרה רצה שלוש שנים, וזמן קצר אחרי סופה וואהל היה מעורב בתאונת דרכים קשה, ממנה הוא והקריירה שלו מתאוששים עד עצם היום הזה.

השחקנית המצליחה ביותר שיצאה מכל החברה הטובים היא קרן אלן. לפניו היא השתתפה בבית החיות, אחריו שיחקה את האינטרסים הרומנטיים בשודדי התיבה האבודה ואיש הכוכבים. אבל הגיל עשה את שלו והחל מתחילת שנות התשעים ניתן לראות אותה רק בסרטים קטנים ו/או בתפקידים שוליים. לאחרונה היא הופיעה בהסערה המושלמת ובחדר המיטות.

לינדה מאנץ זכתה במעמד כמעט מיתולוגי כשהשתתפה ב-1978 בסרטו של טרנס מאליק, ימים ברקיע. אחרי כל החברה הטובים וסרטו הנפלא של דניס הופר, Out of the Blue, מאנץ כמעט ונעלמה מהשטח. שני עשורים מאוחר יותר, ב-1997, היא הוצאה מהבוידעם בשביל תפקיד אורח של שנייה וחצי בהמשחק של דיוויד פינצ'ר והשתתפה במצעד הגרוטסקות של הרמוני קורין, גאמו. מאז שוב נעלמו עקבותיה.

אבל אולי הפספוס הגדול ביותר היא השחקנית האיזוטרית ביותר, שלא הגיעה אפילו לשיאים המינוריים של השאר. טוני קיילם הופיעה בכל החברה הטובים כשהייתה בת 23. בתפקידה הקטן מדי היא משדרת כל כך הרבה כריזמה, אנרגיה וכישרון שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים. מה ידעה הוליווד לעשות איתה? לתקוע אותה בסדרה של תפקידים קטנטנים בסרטים זניחים ולבזבז את מה שיכלו להיות השנים הפוריות ביותר של קריירת המשחק שלה. מתוך יאוש, קיילם פנתה לכתיבה ובימוי. אחרי מאבק של 15 שנה, הצליחה להפיק ב-1999 סרט באורך מלא, A Slipping-Down Life, שהיה מועמד בפסטיבל סאנדנס וזכה בפרסים בפסטיבלים אחרים.

בשנים האחרונות קיילם משתתפת בכתיבת הסופרנוס, וגם משחקת את דמותה של אנג'י, אלמנתו של הגנגסטר המנוח פוסי בומפנסרו. אולי לא במקרה, דמותה היא דמות של אישה שידעה כשלונות גדולים ובכל זאת הצליחה שוב להעמיד את עצמה על הרגליים ולהצליח.

שנת 2006 הייתה שנה גרועה לקולנוע. גם השנה שקדמה לה. אחרי אחרי עשור מעולה שהסתיים ב-2004, השנתיים האחרונות היו ביזיון, ואפילו לא ביזיון גדול. יצאו כמה פנינים קולנועיות, כמו שיוצאים בכל שנה. אבל ניתן לראות את הפיחות הגדול ביותר בסרטים מהשורה השנייה והשלישית. בעוד בשנה אחרת היו יכולים להיות עשרים או שלושים כותרים שיתחרו על המקומות הראשונים, סרטים שהם טובים מאוד אך רחוקים מלהיות יצירות מופת, השנה אין. יש עשרה, או אולי תשעה, או אולי אחד עשרה. וזה כל מה שיש.

בסדר אקראי (ולא, לא ראיתי את בוראט)

• חיים בין השורות. כמו סיפור קצר מושלם – חכם, מרגש, חד כתער.
• יס. הגיע באיחור, נקבר על ידי המפיצים ונשכח על ידי המבקרים, והוא אחד הסרטים היפים שראיתי השנה. חודשים רבים אחרי קשה לי לנסח מה אהבתי בו, אבל יצאתי מהאולם עם "וואו" גדול.
• המדריך לחיים בכפר. רק אלטמן היה יכול ליצור סרט כה קליל ואופטימי על הציפייה למוות.
• הדליה השחורה. דה פלמה ממשיך לחדש ולהפתיע, גם כשאף אחד לא ממש שם לב. כתבתי עליו כאן.
• תזיזו ת'רגליים. ממציא את עצמו מחדש בכל סצנה שנייה, פסיפס פוסטמודרני על גבול האקספרימנטלי. עם פינגווינים.
• קליק. שילוב מופלא בין דרמה עוכרת שלווה לקומדיה נטולת צחוקים. אלו חיים נפלאים של שנות האלפיים. כתבתי עליו כאן, בעיקר בתגובות.
• ספר שחור. נו, זה ורהובן. ביקורת שכתבתי לעכבר העיר כאן.
• בריק. אני סאקר לפילם נואר ובריק סיפק את הסחורה and then some.
• ערוץ זי: אובססיה נפלאה. אחד מסרטי הסינפיליה הגדולים שראיתי.
• גריזלי מן. ראיתי אותו בתחילת ינואר והוא נשאר איתי מאז. הקולנוע הדוקומנטרי במיטבו.

ושניים לשנה הבאה: מארי אנטואנט ו-The Host.

כדאי לראות שוב לפני שאחליט סופית: מדעי החלום, העולם החדש.

השורה השנייה: הוסטל, השתולים, ארוחת בוקר על פלוטו, לילה טוב ובהצלחה, מחבואים, סוריאנה, שלום לנוקמת, The Death of Mr. Lazarescu.

פה ושם: החצי הראשון של שורטבאס, השליש האמצעי של דז'ה וו, ההתחלה של קזינו רויאל.

אובר-רייטד: מיס סאנשיין הקטנה, הר ברוקבק, תודה שעישנתם, הילדים של מחר, טיסה 93, ילדים קטנים, לחזור.

את כל מה שאני יודע למדתי מהאינטרנט. בכל מה שקשור לקולנוע ה-IMDb הוא כמובן האתר הגדול, המקיף והחשוב ביותר, אבל בסופו של דבר המבנה שלו מוגבל לחיפוש אחר סרט או אדם ספציפיים. לאחרונה אני חוזר שוב ושוב לוויקיפדיה, ובעיקר לרשימות המקשרות בין סרטים בעלי מכנה משותף כזה או אחר שאותו IMDb לא מסוגל לחשוף. להלן כמה כתבות שמצאתי בהן עניין מיוחד.

• הנה למשל רשימה של סרטים מודרניים שצולמו בשחור-לבן. למרות שהצבע חדר לקולנוע כבר בשנות השלושים, במשך שלושה עשורים העולם המשיך להפיק סרטים בשחור-לבן, גם מסיבות כלכליות אבל בעיקר מסיבות אמנותיות. סרטים בידוריים, כגון קומדיות, מחזות זמר ומערבונים, צולמו בצבע, בעוד קולנוע ריאליסטי, כמו דרמות וסרטי מתח, המשיכו להיות בשחור-לבן. רק באמצע שנות השישים, במקביל לעליית שידורי טלוויזיה בצבע, חל ביטול מוחלט על צילומי שחור-לבן. למעשה צילום קולנועי בשחור-לבן היא אמנות שנאבדה בעשורים האחרונים, והרשימה הנ"ל מאגדת את כל הסרטים שהלכו נגד הזרם, מהצגת הקולנוע האחרונה ועד ימים קפואים.
• השבוע יוצא למסכים ידוע לשמצה, ביוגרפיה של הסופר טרומן קפוטה שעוקבת אחרי כתיבת ספרו בדם קר. והפלא ופלא, לפני זמן לא רב יצא סרט נוסף, קפוטה, שעסק באותה דמות ובאותם אירועים, ואף זכה בפרס או שניים. למעשה שני הסרטים צולמו כמעט במקביל, האחד בסוף 2004 והשני בתחילת 2005, ויציאתו של ידוע לשמצה עוקבה כמעט בשנה רק כדי לא להתחרות בקפוטה באופן ישיר. בחודשים הקרובים יוצאים בארץ אמן האשליות ויוקרה, שני סרטים על קוסמים באירופה של תחילת המאה העשרים. במקביל לירידה ברמת המקוריות של הקולנוע האמריקאי ודלדול בכמות הרעיונות המסתובבים בהוליווד, אירועים שכאלה מתרחשים כל שני וחמישי, ורשימת סרטים בעלי עלילות דומות מציעה קרוב לשלושים צמדים (ושלישיות, ורביעיות) משנות האלפיים בלבד, פלוס עוד כמה מעשורים קודמים.
• ומה דעתכם על סרטי מיינסטרים המכילים סצנות סקס אמיתיות? שורטבאס היה בין הבודדים שהגיעו לארץ, אבל כמות הסרטים הרבע-פורנוגרפיים מהסוג הזה הולכת וגדלה עם הזמן. הארנב החום, 9 שירים ואנטומיה של גהינום הם רק חלק קטן מתוך רשימה של עשרות כותרים.
• נשים במאיות? הנושא הזה עלה כבר פעמיים בבלוג של יאיר רוה. האם באמת יש כל כך מעט מהן? האם כולן עוסקות בסרטי אמנות איזוטריים? רשימה של מאות שמות, מתוכן ארבע ישראליות בלבד.
• סרטים הומו-לסביים? שיתופי פעולה מפורסמים בין במאים לשחקנים? רציחות אלימות מסודרות לפי נושא?
• והנה משהו שמעניין אותי אישית. תקופות מסוימות בקולנוע, ובחברה, מאופיינות בנוסטלגיה לתקופות קודמות. הנה שתיים: סרטי שנות השבעים שהתגעגעו לשנות השלושים, וסרטי שנות השמונים שמיחזרו לעייפה את הפיפטיז.