העדשה האדישה

שלושה סרטים מקוללים:

• יוצאי הדופן (1961): סרטם האחרון של קלארק גייבל ומרילין מונרו. גייבל מת מהתקף לב ימים ספורים אחרי סוף הצילומים, מונרו הלכה לעולמה שנה מאוחר יותר. גם שחקני המשנה מונטגומרי קליפט ותלמה ריטר לא האריכו ימים והלכו לעולמם לפני סוף העשור. מונרו הייתה בת 36 במותה, קליפט היה בן 45.
• מרד נעורים (1955): ג'יימס דין נהרג בתאונת דרכים לפני יציאת הסרט, בגיל 24. סאל מינאו נרצח עשרים שנה מאוחר יותר בגיל 37. נטלי ווד טבעה בנסיבות מסתוריות בגיל 43. שחקן המשנה ניק אדמס מת ממנת יתר בגיל 36.
• פולטרגייסט (1982): דומיניק דאן, ששיחקה את האחות הגדולה דיינה פרילינג, נרצחה על ידי חברה לחיים כחצי שנה אחרי יציאת הסרט וימים ספורים לפני יום הולדתה ה-23. שני שחקנים שהשתתפו בסרט האמצעי בטרילוגיה, ויל סמפסון וג'וליאן בק, הלכו לעולמם בסמיכות ליציאתו. הת'ר או'רורק, האחות הצעירה קרול אן בכל שלושת סרטי הסדרה, מתה ממחלה נדירה בגיל 12, לפני סיום צילומי הסרט השלישי.

סוף שנות השבעים ותחילת השמונים היו שנים של תהפוכות ושינויים בהוליווד. של טכנולוגיות חדשות, של תמורות בדפוסי ייצור והפצה, אבל בעיקר של טעמי קהל משתנים. הקהל של מלחמת הכוכבים כבר לא היה הקהל של הסנדק, והוא לא רצה את אותם הסרטים. כמו שכתבתי כאן, רוב הבמאים הגדולים של תחילת העשור התרסקו בסוף שנות השבעים, וגורלם של השחקנים לא היה טוב יותר. הקריירות של כוכבי שנות השבעים היו בנסיגה לאורך שנות השמונים, כאשר חלקם בילו את רוב העשור בבית. יותר מכולם נפגעו השחקנים הצעירים של אותה התקופה. חלקם מעולם לא קיבלו הזדמנות הולמת, חלקם הסתמנו ככובים עולים ודעכו תוך שנים ספורות. הדוגמה המפורסמת ביותר הוא ג'ון טרבולטה, שהפך לשחקן הכי מבוקש בהוליווד בעקבות הצלחת שגעון המוזיקה וגריז. שנים ספורות וסרטים ספורים לאחר מכן הוא הפך לבדיחה הוליוודית, ובילה את העשור וחצי הבאים בסרטים סוג ג', עד שהתגלה מחדש על ידי קוונטין טרנטינו.

השבוע ראיתי סרט מהתקופה הזאת, את כל החברה הטובים (The Wanderers, 1979). זוהי דרמת התבגרות זניחה למדי, מעין תמהיל של אמריקן גרפיטי, רחובות זועמים, שוב אותו שגעון המוזיקה ו… אסקימו לימון. הסרט מתרחש בניו יורק של 1963 והוא עוקב אחרי קבוצת חברים בגיל התיכון. כולם חברים בכנופיות רחוב, כולם איטלקים מסטריאוטיפ זה או אחר. רוב הסרט בנוי מסדרה של אפיזודות בהן החברים מנסים להוכיח את עוצמתם מול כנופיות אחרות, לזיין את חברותיהם ולזמר את מיטב להיטי התקופה. רק לקראת סופו, נזכר הבמאי (פיליפ קאופמן הבעייתי) לשים את ההתרחשויות בקונטקסט ספציפי, של המעבר משנות החמישים לשנות השישים, של השינויים החברתיים הגדולים שהוא יצר ושל האנשים שהוא השאיר מאחור.

למרות בעיות אלה ועוד רבות אחרות, זהו סרט עם כמה סצנות מצוינות ובעיקר כמה הופעות של שחקנים נשכחים. את הגיבור הנומינלי של הסרט מגלם קן וואהל, שחקן פוטוגני ובעל נוכחות מרשימה שמופיע כאן בתפקידו הראשון. לאורך שנות השמונים, וואהל ביזה את עצמו במספר סרטי קולנוע באיכות מפוקפקת. הוא צץ שוב רק ב-1987, ככוכב סדרת הפולחן סוכן סמוי. הסדרה רצה שלוש שנים, וזמן קצר אחרי סופה וואהל היה מעורב בתאונת דרכים קשה, ממנה הוא והקריירה שלו מתאוששים עד עצם היום הזה.

השחקנית המצליחה ביותר שיצאה מכל החברה הטובים היא קרן אלן. לפניו היא השתתפה בבית החיות, אחריו שיחקה את האינטרסים הרומנטיים בשודדי התיבה האבודה ואיש הכוכבים. אבל הגיל עשה את שלו והחל מתחילת שנות התשעים ניתן לראות אותה רק בסרטים קטנים ו/או בתפקידים שוליים. לאחרונה היא הופיעה בהסערה המושלמת ובחדר המיטות.

לינדה מאנץ זכתה במעמד כמעט מיתולוגי כשהשתתפה ב-1978 בסרטו של טרנס מאליק, ימים ברקיע. אחרי כל החברה הטובים וסרטו הנפלא של דניס הופר, Out of the Blue, מאנץ כמעט ונעלמה מהשטח. שני עשורים מאוחר יותר, ב-1997, היא הוצאה מהבוידעם בשביל תפקיד אורח של שנייה וחצי בהמשחק של דיוויד פינצ'ר והשתתפה במצעד הגרוטסקות של הרמוני קורין, גאמו. מאז שוב נעלמו עקבותיה.

אבל אולי הפספוס הגדול ביותר היא השחקנית האיזוטרית ביותר, שלא הגיעה אפילו לשיאים המינוריים של השאר. טוני קיילם הופיעה בכל החברה הטובים כשהייתה בת 23. בתפקידה הקטן מדי היא משדרת כל כך הרבה כריזמה, אנרגיה וכישרון שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים. מה ידעה הוליווד לעשות איתה? לתקוע אותה בסדרה של תפקידים קטנטנים בסרטים זניחים ולבזבז את מה שיכלו להיות השנים הפוריות ביותר של קריירת המשחק שלה. מתוך יאוש, קיילם פנתה לכתיבה ובימוי. אחרי מאבק של 15 שנה, הצליחה להפיק ב-1999 סרט באורך מלא, A Slipping-Down Life, שהיה מועמד בפסטיבל סאנדנס וזכה בפרסים בפסטיבלים אחרים.

בשנים האחרונות קיילם משתתפת בכתיבת הסופרנוס, וגם משחקת את דמותה של אנג'י, אלמנתו של הגנגסטר המנוח פוסי בומפנסרו. אולי לא במקרה, דמותה היא דמות של אישה שידעה כשלונות גדולים ובכל זאת הצליחה שוב להעמיד את עצמה על הרגליים ולהצליח.

במסגרת אחד מהקורסים המפוקפקים שאני לוקח השנה, ראיתי היום את סצינות הפתיחה של בצהרי היום, מערבון קלאסי (ובינוני) מ-1952. כמו תמיד תפסה את עיניי קייטי חוראדו, המופיעה בסרט בתפקיד משנה. חוראדו הייתה שחקנית ממוצא מקסיקני, יפהפייה ובעלת נוכחות נדירה, שהייתה פעילה בהוליווד משנות החמישים ועד מותה ב-2002.

למעלה ניתן לראות אותה בבצהרי היום, והנה היא עשרים שנה מאוחר יותר, בסצנה בלתי נשכחת מתוך פט גארט ובילי הנער של סם פקינפה.

והנה כעבור שלושים שנה נוספות, בקליפ מוזיקלי עבור סרטה האחרון Un Secreto de Esperanza.

בפוסט הקודם כתבתי על משהו מצחיק קרה בדרך לפורום (A Funny Thing appened on the Way to the Forum, 1966). שכחתי לציין את הופעתו בסרט של באסטר קיטון.

קיטון היה מגדולי הקומיקאים (והבמאים) של הקולנוע האילם. בסוף שנות העשרים, בתקופת המעבר בין הקולנוע האילם לקולנוע המדבר, קיטון נאלץ למכור את אולפנו העצמאי לאולפני MGM ואיבד את החופש היצירתי שלו. MGM צירפו אליו את הקומיקאי הקשקשן ג'ימי דורנטה וליהקו את קיטון לסרטים שלא ידעו לנצל את כישוריו. במהרה סרטים אלה התחילו להיכשל בקופות והקריירה של קיטון עלתה על שרטון. קיטון התמכר לטיפה המרה, עבר התמוטטות עצבים ובילה תקופה מסוימת בבית חולים לחולי נפש. כשהוא חזר להוליווד, הקריירה שלו ככוכב קולנוע הייתה מאחוריו.

אחרי תקופת זוהר של כעשור, קיטון בילה את שלושים השנים הבאות בכתיבת גאגים לסרטיהם של אחרים, הופעות בטלוויזיה ותפקידי אורח בקולנוע, ביניהם אורות הבמה (Limelight, 1952) של צ'אפלין ושדרות סאנסט (Sunset Boulevard, 1950) של בילי ויילדר. משהו מצחיק קרה בדרך לפורום היה סרטו האחרון. כדאי לשים לב לכובע שהוא חובש בסרט, מעין גרסת רומא העתיקה לכובע ה-porkpie השטוח שהיה סימן ההיכר של קיטון כל חייו.