העדשה האדישה

הסרטים של השנים האחרונות הולכים וגדלים. או שמא מתנפחים. קומדיות קלילות עוברות את השעתיים, דרמות קטנות ואינטימיות נושקות לשלוש. איך אפשר בכלל להתייחס לסרט באורך המופרך של 73 דקות?

אבל אפשר. ב-Crime Wave של אנדרה דה טות אין אף לא שנייה אחת מבוזבזת. שוד, מוות, סחיטה. הסרט מתקתק כמו שעון. דה טות למד כמה טריקים מאוסטרו-הונגרי אחר שהיה פעיל באותם השנים בהוליווד, אוטו פרמינגר. כמו בסרטי הפילם נואר של פרמינגר, הגישה היא צינית, קרירה, רציונלית, מעט מרוחקת. הגיבור מבצע טעות, ואז עוד אחת, ועוד אחת, והלולאה הולכת ומתהדקת סביב צווארו. המשטרה עושה את עבודתה, עולם הפשע את עבודתו, והוא לכוד בין השניים. אין דרך החוצה.

דה טות, החתום על יותר משלושים סרטי קולנוע, כמעט ואינו מוכר לציבור הרחב. המורשת שלו מסתכמת בזוג אנקדוטות. הוא ביים את בית השעווה, סרט התלת-מימד המפורסם ביותר, מבלי שיכול היה, כעיוור בעין אחת, לראות בתלת-מימד בעצמו. והוא חלק את מיטתו עם ורוניקה לייק, אחת השחקניות היפות בתולדות הוליווד, במשך קרוב לעשור. לפי Crime Wave, היו לו, בין השאר, אי אילו כישורי בימוי. הסרט עשוי בשילוב מופתי בין אקספרסיוניזם מסוגנן לריאליזם קיצוני. הוא מותח, מטלטל, ובעיקר חולף מהר, תאונת פגע וברח קולנועית.

ושימו לב לצ'רלס ברונסון בתחילת דרכו. פעם קראו לו צ'רלס בוצ'ינסקי והוא ידע לשחק.

בימים אלה יוצאים לדי.וי.די. שניים מסרטיו החשובים ביותר של במאי הקומדיות המנוח פרנק טשלין: The Girl Can't Help It ו-Will Success Spoil Rock Hunter. סינמטק תל אביב, בסינרגיה מעוררת התפעלות, הקרין לאחרונה סרט נוסף של הבמאי, הגזרה ההוליוודית (Hollywood or Bust, 1956).

טשלין היה משורר הוולגריות האמריקאית, יוצר ציני וביקורתי בלב המיינסטרים ההוליוודי של שנות החמישים והשישים. סרטיו הציגו את אמריקה, ובעיקר את תרבות הפופ הדומיננטית של אותה התקופה, במלוא יופיה וכיעורה: חגיגה של טעם רע, חמדנות ותשוקות אינפנטיליות. טשלין הגיע לקולנוע דרך בימוי ואיור במפעל הסרטים המצוירים של האחים וורנר וכתיבת ספרי ילדים (ספרו הדב שלא היה שם מתורגם לעברית), והוא סיגל לעצמו סגנון ויזואלי בארוקי, צבעוני ועמוס בפרטים שמזכיר סרטי אנימציה. בסרטיו הטובים ביותר השכיל ללהק כמה מכוכבי התקופה שהתאימו באופן מושלם לחזון שלו, בין אם זה היה ג'רי לואיס עם פרסונת הדביל הנרקיסיסט שלו, או ג'יין מנספילד, מעין מרילין מונרו לעניים. בידיו של טשלין, מנספילד הפכה לבדיחה צינית על המנטליות הילדותית שסוגדת למחמדיה של מונרו: עוד יותר בלונדינית, עוד יותר שופעת, עוד יותר טיפשה.

סרטיו של טשלין שרדו בהצלחה רבה את מבחן הזמן, והם מתפקדים גם כקפסולת זמן מהמציאות האלטרנטיבית שהיא אמריקה של שנות החמישים, וגם כסאטירה ארסית וחדת אבחנה על אותה התקופה. הם השפיעו על דורות של יוצרים משנות השישים והלאה, והרפלקסיביות שלהם הקדימה את הפוסט-מודרניזם בעשרות שנים. בין חסידיו של טשלין תמצאו לא רק את ז'אן-לוק גודאר, אלא גם יוצרים בני זמנינו כמו לוק בסון (בעיקר האלמנט החמישי) וז'אן-פייר ז'נה (אמלי), ג'ו דאנטה (גרמלינס) וקוונטין טרנטינו.

• כתבה ב-Slant
• סקירה ב-Senses of Cinema
• מבחר אקראי של טשלין ב-Youtube
• וכמובן Village Voice