העדשה האדישה

סרטו של ויליאם פרידקין, Sorcerer (עליו כתבתי בעבר כאן), מתחיל בסדרה של אפיזודות המתארות את חייהם הקודמים של גיבורי הסרט ואת הסיבות בגללם מצאו את עצמם בכפר נידח בג'ונגלים של אמריקה הלטינית. האפיזודות מסבירות למה כל אחד מהם הפך לפליט מרצון: הצרפתי הסתבך בפרשיית מעילת כספים, האמריקאי נמלט משוד כושל שנגמר במרחץ דמים. הערבי היה שובב עוד יותר. להלן קטע מתוך הסרט שמתרחש כולו ברחובות ירושלים. להוציא אקסודוס, שתיאר טרור יהודי לפני הקמת המדינה, זהו עד כמה שידוע לי הייצוג הראשון בקולנוע הזר של טרור במדינת ישראל.

השפעתו של הקרב על אלג'יר מאוד בולטת בסצנה זו. אלג'יר שימש בזמנו כמודל וכלי עזר עבור אש"ף. המציאות חיקתה את האמנות, ובצעד אירוני משהו פרידקין משתמש בטכניקות קולנועיות דומות כדי ליצור אמנות שמשקפת את אותה המציאות חזרה.

מחר מתחיל בסינמטק תל אביב פסטיבל הקולנוע הבריטי השנתי. יבול הסרטים החדשים נראה די דליל, אבל יש מספר הפתעות גדולות בין הסרטים הבריטיים הקלאסיים שמוקרנים במסגרת הפסטיבל. העיקרית היא מיני-רטרוספקטיבה של הבמאי ניקולס רוג, אחד היוצרים האהובים עליי. רוג נולד ב-1928 והוא פעיל עד עצם היום הזה. מאז אמצע שנות השמונים חל פיחות במעמדו ובתקציבי סרטיו, אבל עד אז, לאורך שנות השבעים ותחילת השמונים, הוא יצר כמה מהסרטים הטובים והמעניינים שאני מכיר.

אחרי קריירה פורה בצילום – הוא צילם כמה מהסרטים האיקוניים של שנות השישים – רוג פנה לבימוי ב-1970 וביים יחד עם דונלד קאמל את מופע. אך נהוג לחשוב שקאמל אחראי על רוב עבודת הבימוי בסרט זה (כתבתי עליו כאן) וסרטו הראשון של רוג כבמאי הוא לשוטט מ-1971. הפסטיבל מקרין את ארבעת סרטיו הראשונים של רוג, החל מלשוטט ועד שאלה של זמן מ-1980. כולם עוסקים בסתירות והתנגשויות אלימות בין ערכים מנוגדים (טבע מול תרבות, מיסטיקה מול היגיון, יצרים מול שכל), רובם מכילים אלימות וסקס קשים. אך יש בהם הרבה יותר מאקספלואטציה. אלה סרטים אינטליגנטיים שחודרים עמוק ואינם יוצאים מהראש זמן רב, מלאים בתובנות מצמררות ודימויים עוכרי שלווה. בכל סרט יש לפחות אלמנט אחד שהופך אותו לצפיית חובה: הצילומים המדהימים של המדבר האוסטרלי והסוף שובר הלב של לשוטט, סצנת הסקס המפורסמת וסצנות המתח והאימה הפחות מפורסמות בהמבט, הופעתו הטובה ביותר של דיוויד בואי בהאיש שנפל מכוכב אחר, ושל תרזה ראסל הנשכחת (שהייתה אישתו ושחקניתו הקבועה של רוג) בשאלה של זמן. רוצו לראות.

רוצו לראות גם את שניים לדרך, הקומדיה הרומנטית מ-1967 שמוקרנת במסגרת בחירת השגריר. אולי קומדיה רומנטית היא הגדרה קצת מטעה. זהו אחד הסרטים הציניים והריאליסטיים שנוצרו בז'אנר המפוקפק הזה, כל מה שהצד שלו הצד שלה ניסה לעשות ולא הצליח. והסרט נותן לאודרי הפבורן את אחד התפקידים הטובים ביותר שלה, ואחד האחרונים שבהם. היא הייתה אז בת 38 ושבה למסך רק פעמים ספורות לאורך שנות השבעים והשמונים.

מבין הסרטים החדשים המוקרנים במסגרת הפסטיבל, אנסה לראות את אחים בראש, קיצוצים, נערי היסטוריה, גלסטונברי, והחיים והמתים.

ושימו לב שאנתולוגיית הפורנו Destricted (עליה כתבתי כאן) מוקרנת בסינמטק מספר פעמים החודש תחת השם ללא גבולות.

סוף שנות השבעים ותחילת השמונים היו שנים של תהפוכות ושינויים בהוליווד. של טכנולוגיות חדשות, של תמורות בדפוסי ייצור והפצה, אבל בעיקר של טעמי קהל משתנים. הקהל של מלחמת הכוכבים כבר לא היה הקהל של הסנדק, והוא לא רצה את אותם הסרטים. כמו שכתבתי כאן, רוב הבמאים הגדולים של תחילת העשור התרסקו בסוף שנות השבעים, וגורלם של השחקנים לא היה טוב יותר. הקריירות של כוכבי שנות השבעים היו בנסיגה לאורך שנות השמונים, כאשר חלקם בילו את רוב העשור בבית. יותר מכולם נפגעו השחקנים הצעירים של אותה התקופה. חלקם מעולם לא קיבלו הזדמנות הולמת, חלקם הסתמנו ככובים עולים ודעכו תוך שנים ספורות. הדוגמה המפורסמת ביותר הוא ג'ון טרבולטה, שהפך לשחקן הכי מבוקש בהוליווד בעקבות הצלחת שגעון המוזיקה וגריז. שנים ספורות וסרטים ספורים לאחר מכן הוא הפך לבדיחה הוליוודית, ובילה את העשור וחצי הבאים בסרטים סוג ג', עד שהתגלה מחדש על ידי קוונטין טרנטינו.

השבוע ראיתי סרט מהתקופה הזאת, את כל החברה הטובים (The Wanderers, 1979). זוהי דרמת התבגרות זניחה למדי, מעין תמהיל של אמריקן גרפיטי, רחובות זועמים, שוב אותו שגעון המוזיקה ו… אסקימו לימון. הסרט מתרחש בניו יורק של 1963 והוא עוקב אחרי קבוצת חברים בגיל התיכון. כולם חברים בכנופיות רחוב, כולם איטלקים מסטריאוטיפ זה או אחר. רוב הסרט בנוי מסדרה של אפיזודות בהן החברים מנסים להוכיח את עוצמתם מול כנופיות אחרות, לזיין את חברותיהם ולזמר את מיטב להיטי התקופה. רק לקראת סופו, נזכר הבמאי (פיליפ קאופמן הבעייתי) לשים את ההתרחשויות בקונטקסט ספציפי, של המעבר משנות החמישים לשנות השישים, של השינויים החברתיים הגדולים שהוא יצר ושל האנשים שהוא השאיר מאחור.

למרות בעיות אלה ועוד רבות אחרות, זהו סרט עם כמה סצנות מצוינות ובעיקר כמה הופעות של שחקנים נשכחים. את הגיבור הנומינלי של הסרט מגלם קן וואהל, שחקן פוטוגני ובעל נוכחות מרשימה שמופיע כאן בתפקידו הראשון. לאורך שנות השמונים, וואהל ביזה את עצמו במספר סרטי קולנוע באיכות מפוקפקת. הוא צץ שוב רק ב-1987, ככוכב סדרת הפולחן סוכן סמוי. הסדרה רצה שלוש שנים, וזמן קצר אחרי סופה וואהל היה מעורב בתאונת דרכים קשה, ממנה הוא והקריירה שלו מתאוששים עד עצם היום הזה.

השחקנית המצליחה ביותר שיצאה מכל החברה הטובים היא קרן אלן. לפניו היא השתתפה בבית החיות, אחריו שיחקה את האינטרסים הרומנטיים בשודדי התיבה האבודה ואיש הכוכבים. אבל הגיל עשה את שלו והחל מתחילת שנות התשעים ניתן לראות אותה רק בסרטים קטנים ו/או בתפקידים שוליים. לאחרונה היא הופיעה בהסערה המושלמת ובחדר המיטות.

לינדה מאנץ זכתה במעמד כמעט מיתולוגי כשהשתתפה ב-1978 בסרטו של טרנס מאליק, ימים ברקיע. אחרי כל החברה הטובים וסרטו הנפלא של דניס הופר, Out of the Blue, מאנץ כמעט ונעלמה מהשטח. שני עשורים מאוחר יותר, ב-1997, היא הוצאה מהבוידעם בשביל תפקיד אורח של שנייה וחצי בהמשחק של דיוויד פינצ'ר והשתתפה במצעד הגרוטסקות של הרמוני קורין, גאמו. מאז שוב נעלמו עקבותיה.

אבל אולי הפספוס הגדול ביותר היא השחקנית האיזוטרית ביותר, שלא הגיעה אפילו לשיאים המינוריים של השאר. טוני קיילם הופיעה בכל החברה הטובים כשהייתה בת 23. בתפקידה הקטן מדי היא משדרת כל כך הרבה כריזמה, אנרגיה וכישרון שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים. מה ידעה הוליווד לעשות איתה? לתקוע אותה בסדרה של תפקידים קטנטנים בסרטים זניחים ולבזבז את מה שיכלו להיות השנים הפוריות ביותר של קריירת המשחק שלה. מתוך יאוש, קיילם פנתה לכתיבה ובימוי. אחרי מאבק של 15 שנה, הצליחה להפיק ב-1999 סרט באורך מלא, A Slipping-Down Life, שהיה מועמד בפסטיבל סאנדנס וזכה בפרסים בפסטיבלים אחרים.

בשנים האחרונות קיילם משתתפת בכתיבת הסופרנוס, וגם משחקת את דמותה של אנג'י, אלמנתו של הגנגסטר המנוח פוסי בומפנסרו. אולי לא במקרה, דמותה היא דמות של אישה שידעה כשלונות גדולים ובכל זאת הצליחה שוב להעמיד את עצמה על הרגליים ולהצליח.

מיקומו של ג'ון יוסטון בפנתאון הבמאים לא לגמרי מובן לי. יוסטון ביים בחייו מעל ארבעים סרטים, מתוכם רק קומץ יצירות בעלות ערך. בין לבין היו לו שנים, ולפעמים עשורים שלמים, בהם הוציא תחת ידיו אך ורק סרטים פגומים, סתמיים. חלקם גרועים, חלקם לא מעניינים, חלקם שניהם. ב-1972, יוסטון ביים שני סרטים, ולמרבה הפלא שניהם בעלי עניין. בחודש יולי יצא עיר שמנה, אחד מסרטיו הטובים ביותר של יוסטון, דרמת איגרוף אפלה ופסימית בכיכובם של סטייסי קיץ' וג'ף ברידג'ס הצעיר. חמישה חודשים מאוחר יותר, בדצמבר, עלה למסכים השופט רוי בין, מערבון קומי וביזארי במיוחד. הסרט הוא באיכות לא אחידה, וסובל מרוב החסרונות הרגילים של יוסטון, אבל מכיל מספר אלמנטים מעניינים.

מעשה בפורע חוק במערב הפרוע של סוף המאה ה-19 (המבוסס, באופן רופף, על אדם אמיתי) שמכתיר את עצמו לשופט. רוי בין (פול ניומן) משתלט על עיירה קטנה באזור הספר של טקסס, הורג את כל אזרחיה הקודמים, ומוביל, ביד ברזל דיקטטורית, את העיירה הגדלה והמתפתחת אל תוך המאה העשרים. מדובר בדמות צבעונית ואקסצנטרית במיוחד, אבל יוסטון, בעקבות התסריט של ג'ון מיליוס, משאיר אותה בעיקר ברקע. קדמת הבמה מוקדשת למצעד של שחקני אורח מפורסמים: החל מאנתוני פרקינס, רודי מקדואל וטאב הנטר (שלושתם הומוסקסואלים בחייהם האמיתיים… צירוף מקרים?), ועד יוסטון עצמו. כל אחד מהם מופיע, עושה את מה שהוא יודע לעשות, ויוצא מהסרט, לעיתים עם כמה חורי כדורים בחזהו. כנראה בהשראת סרטיו המוקדמים של רוברט אלטמן, יוסטון ומיליוס יצרו סרט רוויזיוניסטי עם מבנה אפיזודי ואלמנטים של פארודיה, אנטי-מערבון במיטב המסורת של התקופה. מיליוס גם מוסיף התחכמות בפס הקול: הקריינים מתחלפים לאורך הסרט, חלקם מדברים מהעולם הבא. במידה רבה זהו ניסיון מוקדם ליצור קולנוע פוסטמודרניסטי, מארג של סיפורים ואנקדוטות, ערבוב בין מציאות לבדייה, בין הקומי לרציני.

אבל יוסטון הוא לא בהכרח האדם הנכון בשביל התסריט הזה, ולו רק בגלל שאין לו שום חוש לקומדיה. הסרט לעיתים מקרטע, לא מוצא את הטון הנכון. ניומן הולך לאיבוד בים של מניירות, של עצמו ושל האחרים. השופט רוי בין אמור לייצג עקרונות שעומדים, כמו בסרטיו של פקינפה, בניגוד מוחלט לאידיאולוגיית אדם-לאדם-כלב של העולם המודרני. אבל המימדים האלה של דמותו המעורפלת מתגלים רק לקראת סוף הסרט, כשהשופט מקבל נופך סימבולי, מיתולוגי, כשיוסטון ממחיש את ההתנגשות החזיתית/חזותית בין המאה ה-19 למאה העשרים כהתנגשות בין סרטי המערבון לסרטי הפשע האורבניים, קאובויים נלחמים בגנגסטרים. מלוא המשמעות של הסרט נראית לעין רק בסיום הצפייה, לא במהלכה.

אחד משיאי הסרט הוא הופעתו הקצרה של סטייסי קיץ', המוצגת כאן במלואה.

פול ורהובן הוא במאי שממשיך לרתק ולהפתיע אותי. ראיתי את רוב הפילמוגרפיה שלו ואני עדיין ממשיך להשלים את הסרטים שעשה במולדתו הולנד בשנות השבעים והשמונים. חלקם מצוינים, כולם מעשירים ומאירים באור חדש את סרטיו הידועים יותר כמו גברים בחלל ואינסטינקט בסיסי. Keetje Tippel, או בעברית, קטיה היצאנית, יוצר קונטרפונקט לסרטו של ורהובן נערות שעשועים.

אמסטרדם, סוף המאה ה-19. משפחה ענייה מגיעה לעיר הבירה כדי לברוח מהרעב של אזור הכפר. קטיה הצעירה נאלצת לתרום למשק הבית ויוצאת למצוא עבודה. היא נתקלת בחברה נצלנית, שלועסת את החלשים ויורקת אותם החוצה. הגברים חרמנים ואינפנטיליים, הנשים רעות לב. המנוצלים, במקום לצאת נגד בעלי ההון, רק משתלחים בחלשים אחרים. קטיה עוברת מעבודה לעבודה, לא מוצאת את מקומה, יורדת לזנות ועולה חזרה להיי סוסייטי של אמסטרדם. היא זוכה לכמה רגעים של אושר כמאהבת של אדם עשיר, אך גם זה אינו השלב הסופי.

Keetje Tippel מכיל עלילה ודמויות דומות לאלה של נערות שעשועים. כל כך דומות למעשה, שלולא ההגיון הפנימי המושלם של שני הסרטים, הייתי מאשים את ורהובן בפלגיאט עצמי. בהפרש של מאה שנה ובקצה השני של העולם, ורהובן מוצא את אותן התבניות, אותם הפגמים האנושיים. שני הסרטים מתארים את החברה האנושית כבית זונות, מערכת ניצול אוכלת יושביה. סקס אמנם משחק תפקיד מרכזי, אבל בסופו של דבר הוא רק עוד מוצר צריכה שנקנה ונמכר בכסף. בנערות שעשועים, או אם תרצו בכוכב נולד, הניצול הפך למתוחכם יותר, פחות בולט לעין, אבל בו בזמן הרצון להיות מנוצל רק הלך והתחזק, הפרס עבורו הדמויות מוכנות להזנות את עצמן הלך וירד, אשליית הניצול ההדדי הלכה וגדלה. אם אינך רעב ללחם, למה לא למכור את עצמך בעבור שעשועים?

במסגרת אחד מהקורסים המפוקפקים שאני לוקח השנה, ראיתי היום את סצינות הפתיחה של בצהרי היום, מערבון קלאסי (ובינוני) מ-1952. כמו תמיד תפסה את עיניי קייטי חוראדו, המופיעה בסרט בתפקיד משנה. חוראדו הייתה שחקנית ממוצא מקסיקני, יפהפייה ובעלת נוכחות נדירה, שהייתה פעילה בהוליווד משנות החמישים ועד מותה ב-2002.

למעלה ניתן לראות אותה בבצהרי היום, והנה היא עשרים שנה מאוחר יותר, בסצנה בלתי נשכחת מתוך פט גארט ובילי הנער של סם פקינפה.

והנה כעבור שלושים שנה נוספות, בקליפ מוזיקלי עבור סרטה האחרון Un Secreto de Esperanza.

במאי דגול שאף אחד לא שמע עליו: דונלד קאמל. קאמל התחיל את הקריירה שלו כילד פלא של עולם האמנות, וסיים אותה ארבעים שנה מאוחר יותר כשמאחוריו ארבעה סרטים באורך מלא בלבד. ב-1996, לאחר שמפיקי סרטו האחרון קיצצו אותו בניגוד לרצונו והוציאו את גרסתם ישר לווידאו, קאמל הצמיד אקדח לראשו וסיים את חייו.

הוא השאיר מאחוריו ארבעה סרטים, כולם בעייתיים יותר או פחות, כולם קרובים למעמד של יצירת מופת. הסרט הכי מזוהה איתו הוא סרטו הראשון, מופע (Performance, 1970), בכיכובם של מיק ג'אגר וג'יימס פוקס. יחד עם קאמל חתום כבמאי גם ניקולס רואג, שיהפוך בשנות השבעים והשמונים לבמאי בעל השפעה רבה, אבל נהוג לחשוב שקאמל היה הדומיננטי מבין השניים. שלושים שנה לפני שהדבר הפך לפופולרי בשנות התשעים, קאמל מתאר את הזהות האנושית כחידה, פאזל, מסכה, מופע. כל זה מתרחש על רקע Swinging London של שנות השישים ומכיל כמות מכובדת של סקס, סאדו מאזו ומוזיקת רוק באדיבות ג'אגר. הסרט הושלם כבר ב-1968, אבל נחשב לבוטה מדי ושכב על המדף במשך שנתיים עד שחוקי הצנזורה השתחררו קלות. לאחר יציאתו הפך לסרט פולחן והשפיע על דורות של יוצרים, עד וכולל גל סרטי הגנגסטרים הבריטיים של השנים האחרונות.

ב-1977, לאחר כמעט עשור של פרויקטים שלא יצאו לפועל, קאמל חזר עם זרע השטן (Demon Seed) סרט שביים כבמאי להשכרה עבור אולפני MGM. ג'ולי כריסטי מככבת כאישתו של מדען שממציא סופר-מחשב רב עוצמה ומציב שלוחה של המחשב בביתו. במהרה המחשב זוכה להתעוררות רוחנית, קם על יוצרו ומנסה להשתלט על הבית ולעבר את הגברת. מבין ארבעת הסרטים של קאמל זהו אולי הסרט השנוא ביותר אפילו על חובבי הבמאי והוא הושמץ בזמן יציאתו גם על ידי קאמל עצמו, אבל לדעתי זהו מדע בדיוני פילוסופי ממדרגה ראשונה. הסרט יוצר אווירה חזקה מאוד של קלסטרופוביה וחרדה, והוא מעלה שאלות מרתקות לגבי היחסים בין בני אדם ובין האדם למכונה. בעידן האינטרנט, האבחנות של קאמל נראות נבואיות הרבה יותר מאלה של אודיסייה בחלל.

עוד עשור, עוד סרט. ב-1987 קאמל הוציא את טירוף בעיניים (White of the Eye), סרט רוצחים סדרתיים שנוצר שנים ספורות לפני שהז'אנר הפך לפופולרי. קאתי מוריארטי (בעצמה לאחר שנים רבות של חוסר פעילות אחרי השור הזועם) מגישה הופעה מעולה בתפקיד אישה שמגלה שהיא נשואה לרוצח פסיכוטי. סצנות הרצח מבויימות בווירטואוזיות וקאמל כהרגלו מצליח לחלץ מתוך עלילה טראשית עומק פסיכולוגי נדיר ותובנות מרתקות לגבי מהות הטירוף.

סרטו האחרון של קאמל היה המותחן האירוטי סוכנת חושנית (Wild Side, 1995) אותו ביים עבור המפיקים הישראלים בועז דוידזון, אבי לרנר ודני דימבורט. גרסת המפיקים היא זבל מזוקק אבל בגרסתו של קאמל, שיצאה רק לאחר מותו, מתגלה סיפור אחר. סרט מורכב, מצחיק ועם מה שנראה כמו הבנה מעמיקה למדי של התודעה הנשית (קאמל כתב את התסריט יחד עם אישתו צ'יינה קונג). והוא מכיל שתיים מהופעותיהם הטובות ביותר של אן הש וכריסטופר ווקן.

כל ארבעת הסרטים מומלצים, הבעיה היחידה היא איך להשיג אותם. מופע מעולם לא יצא בדי.וי.די. והוא נמצא באוזן השלישית בווידאו בלבד. הוא הוקרן בסינמטק תל אביב במסגרת פסטיבל הקולנוע הבריטי בתחילת 2005 ומהדורת די.וי.די. אמורה לצאת בחודשים הקרובים. זרע השטן יצא בדי.וי.די. אך לא נרכש על ידי האוזן השלישית. ניתן לצפות בו (בפורמט מסך רחב!) בערוץ TCM. טירוף בעיניים משודר בערוץ MGM, קיים באוזן בווידאו ויצא לדי.וי.די. אך ורק בהולנד הרחוקה. גרסת הבמאי של סוכנת חושנית זמינה באוזן בדי.וי.די.

קטע מתוך מופע:

עשרים שנה מאוחר יותר, קליפ שביים קאמל עבור U2:

הנה סרט של במאי נחשב שלא תוכלו לראות בשום דרך. Wise Blood של ג'ון יוסטון תקוע מזה שנים רבות בלימבו של זכויות יוצרים, מה שמונע את יציאתו בפורמטים ביתיים כגון וידאו ודי.וי.די. אני ראיתי אותו בהקלטה מערוץ BBC2 הבריטי, חן חן ראה בקולנוע בפאריז.

הייזל מוטס חוזר מהמלחמה ויוצא למסע נקמה בשורשיו הנוצריים. אביו היה כומר מטיף, אבל הייזל רוצה להיות ההיפך המוחלט ממנו. זה לא עוזר שהוא מתעקש להתלבש כמו כומר וכל הסובבים אותו בטוחים שהוא אכן כזה. הייזל מקים כנסייה חדשה, "כנסיית ישו ללא ישו" ומטיף לעקרונות אנטי-נוצריים ברחובות העיירה הדרומית בה הוא מתגורר. במהרה הוא מגלה שהוא אינו יכול לשנות דבר, גם לא את גורלו כקדוש מעונה על מזבח הנצרות הפונדמנטליסטית. השנאה של הייזל לדת חזקה כל כך שהיא אינה נבדלת מאהבה. ההיפך מג'יזוס, עבורו, הוא עדיין ג'יזוס.

זהו עיבוד של רומן קצר מאת פלנרי אוקונור, סופרת מאמצע המאה שהתמחתה בסגנון Southern Gothic, והעיבוד לא מתרחק מעלילת הספר. העלילה וסצנות רבות מועתקות מהמקור אחד לאחד. אבל משהו אינו כשורה. בעוד הספר היה קומדיה שחורה ארסית ומשובחת, יוסטון בוחר טון ביזארי שמשטיח את ההומור. הייזל פוגש דמויות אקסצנטריות ועובר חוויות משונות, אבל הבמאי מסרב להפוך אותן למצחיקות. ובלי הקומדיה, אין גם דרמה: הדמויות המסוגננות תקועות בעולם ריאליסטי והן נראות תלושות, לא משכנעות ולא מעוררות הזדהות. כפי שציין ג'ונתן רוזנבאום בביקורת שלו, זהו עיבוד חילוני לסיפור שנכתב על ידי אדם מאמין. בעוד אוקונור כתבה על התעלות רוחנית, יוסטון מנחית אותנו על הקרקע. בלי גישה לעולם הרוח, הפואנטה של הסרט מתפוגגת.

שלום רב, להלן בלוג.

זוהי הגרסה השנייה והמשודרגת של העדשה האדישה. את הגרסה הראשונה, ובה מספר פוסטים, ניתן לראות כאן.

ביום כיפור הספקתי לראות שני סרטים בלבד, אם לא מחשיבים את מכת פתע, הסרט הרביעי בסדרת הארי המזוהם אותו ראיתי במוצאי כיפור ובמצב קטטוני למחצה. שני הסרטים מייצגים את ניו הוליווד, פריחת הקולנוע האמריקאי (או לפחות דובר האנגלית) לאורך שנות השבעים. אחד מהם הוא מתחילת העשור, השני מסופו. אחד הוא ארט-פילם על גבול האבסטרקטי, השני סרט ז'אנר מסחרי. שניהם לא זכו להצלחה בקרב הקהל הרחב ובמהרה נעלמו מהתודעה הציבורית.

ליאו האחרון מ-1970 נוצר בשיא תקופת האקספרימנטציה של סוף שנות השישים ותחילת השבעים. זהו סרט בעל צורה חופשית לחלוטין, המתחיל כסאטירה לייט על המעמד הגבוה העשויה בסגנון של פדריקו פליני (מרצ'לו מסטרויאני, השחקן הקבוע של פליני, מככב בתפקיד הראשי) וממשיך לכיוונים שונים ומשונים. הוא לא רק מכיל אמירות חברתיות ופוליטיות רדיקליות על הבדלי גזע ומעמד, אלא גם מגבה אותם עם סגנון רדיקלי. המבקר של הניו יורק טיימס קרא לסרט תיאטרון גרילה קולנועי.

לעומת זאת, סרטו של וויליאם פרידקין Sorcerer מ-1977 הוא סרט מתח-אקשן קונבנציונלי למדי, אם כי עשוי במיומנות בלתי רגילה, על מסע משאיות רצוף מכשולים לאורך הג'ונגלים של דרום אמריקה. בינתיים נשמעה כבר יריית הסיום של רנסאנס הקולנוע האמריקאי של שנות השבעים. מלתעות עלה לאקרנים בקיץ של שנת 1975 והיווה מהפכה בייצור ושיווק של סרטי קולנוע. מלחמת הכוכבים יצא שנתיים מאוחר יותר, וחודש בלבד לפני Sorcerer. מול הג'דאיים של לוקאס למשאיות של פרידקין לא היה סיכוי, והוא נחל כישלון קופתי ענק. ההבדל בין שני הסרטים לא גדול. אחד סרט הרפתקאות לילדים קטנים, השני לילדים קצת פחות קטנים. אבל בעוד מלחמת הכוכבים מציע הרואיזם פשוט, אופטימי וחד-משמעי, Sorcerer הוא אמביוולנטי מדי, מחויב מדי למסורת התבוסתנות והפסימיזם של שנות השבעים. ב-1977 כבר לא היה מקום ללוזרים על מסכי הקולנוע.

סוף שנות השבעים ותחילת השמונים היו השנים בהן התרסקו כל הבמאים-כוכבים של העשור שלפני. הקריירות של חלקם לא התאוששו עד היום. פיטר בוגדנוביץ' נפל כבר באמצע העשור, עם שורה של אכזבות קופתיות: דייזי מילר, ניקלודאון ו-At Long Last Love. מרטין סקורסזי נכשל לשחזר את הצלחת נהג מונית עם ניו יורק, ניו יורק ב-1977. ספילברג נחל את הכישלון הראשון שלו עם הקומדיה האפית 1941 ב-1979. מייקל צ'ימינו (צייד הצבאים) הפך לאגדה בחייו עם נפילתו של שערי החופש ב-1980. פרנסיס פורד קופולה הפסיד את כל הרווחים מאפוקליפסה עכשיו על אחד מהלב ב-1982. וגם פרידקין, שהיה אחראי על הקשר הצרפתי ומגרש השדים, שניים מהלהיטים הגדולים של שנות השבעים, הימר על Sorcerer והפסיד: הפקת הסרט עלתה עשרים ושניים מיליון דולר והוא הכניס שישה מיליון בלבד.

כישלונו של Sorcerer מרתק במיוחד לאור הפוטנציאל המסחרי הגדול שלו. הסרט לא רק מכיל סצנות אקשן ומתח משובחות, אלא גם חוזה אלמנטים רבים מקולנוע הפעולה של שנות השמונים, מהזן של סילווסטר סטאלון וארנולד שוורצנגר. זהו סרט שהקדים את זמנו וגם שאיחר את זמנו, אבל לא היה של זמנו.

מייקל ריצ'י הלך לעולמו לפני כחמש שנים, אחרי שהקדיש את השנים האחרונות של חייו לסדרה של קומדיות הוליוודיות זניחות. בשנות השבעים היה ריצ'י, לצד רוברט אלטמן, הסאריטיקן הבולט של תקופת השנאה העצמית שליוותה את אמריקה לאורך שנות וייטנאם ו-ווטרגייט, ובאה לידי ביטוי בקולנוע ציני, אפל ועוכר שלווה. ריצ'י התמחה בביקורת על אתוס התחרותיות האמריקאי: פוליטיקה בעידן הטלוויזיה (המועמד), תחרויות יופי (חיוך), ובעיקר ספורט (במורדות הניצחון, מקום ראשון בליגה, גם הקשוחים אוהבים).

בחלק הארי, הסאטירה של ריצ'י לובשת צורה של מותחן והוא מפנה אותה לעבר תרבות הצריכה. כל דבר בעולמו של הסרט נמכר ונקנה בכסף, הגוף האנושי הוא לא יותר מחומר גלם, והדימוי המרכזי, לא בדיוק עדין אבל אפקטיבי, הוא של שוק בשר. הסרט מתחיל במפעל לעיבוד בשר (על רקע כותרות הפתיחה גופת אדם עוברת דרך פס הייצור והופכת הדרגתית לשרשרת של נקניקיות), מגיע לשיאו ביריד בו חוואים מציגים לראווה את פרותיהם, ובין לבין מכיל סצנה בה נערות מעורטלות נמכרות לכל המרבה במחיר כשהן מונחות על ערמות שחת. הגנגסטר ניק (לי מרווין) מגיע משיקגו לאזור הכפרי של מיזורי כדי לנקום את מותו של נציג המאפיה המנוקנק בידי טייקון הבשר המקומי מארי-אן (ג'ין האקמן), וריצ'י משרטט אנלוגיות מרתקות בין הפשע המאורגן לתעשייה, אובייקטיפיקציה של נשים ושוק בשר התותחים של מלחמת וייטנאם.

הערת שוליים: את התסריט של החלק הארי כתב רוברט דילון, והוא היה אחד משני סרטים (יחד עם 99 and 44/100% Dead) מתחילת שנות השבעים בהם דילון ביצע ניסויים במעין פרוטו-פוסטמודרניזם. שני הסרטים מכילים דמויות גדולות מהחיים לצד עלילות רזות, אסתטיקה קומיקסית וסטייליזציה קיצונית. אחרי עשרים-פלוס שנה של פוסטמודרניזם, יצירה שהקדימה את זמנה בכמה שנים ספורות היא בקושי פריט טריוויה, אבל יש משהו מרתק בזוג הסרטים האלה. גם היום הנכונות שלהם להתעלם מכל הכללים ולהמציא סגנון קולנועי חדש ראויה לאיזכור מיוחד.