העדשה האדישה

כמו שכל חוקרת פמיניסטית תשמח לספר להם, הקולנוע הוא כלי גברי שנועד להפעיל אלימות על האישה. אבל כוחה של אלימות זו הוא בעקיפות שלה, בשקיפות שלה. היא לא אמורה להיות נראית לעין הבלתי מזוינת. הדברים הופכים למעניינים יותר כשהאלימות היא ישירה, בלתי אמצעית, פיזית. להלן שלושה קטעים בהם גבר מפעיל אלימות על אישה. שלושתם לקוחים מהקולנוע ההוליוודי הקלאסי, ולכן כדאי לשים לב לדינמיקה בין העידון היחסי של הוליווד הישנה (ושניים מתוך שלושת הבמאים היו ידועים ברגישות המעודנת שלהם) לבין היעדר מוחלט של תקינות פוליטית. כדאי גם לשים לב שהאלימות היא קיצונית יותר ככל שהסרט מוקדם יותר, ולכן סידרתי את הקטעים בסדר כרונולוגי הפוך. אה, כן. ושלושת הסרטים הם קומדיות.

סיפור פילדלפיה (1940). במאי: ג'ורג' קיוקור. משתתפים: קארי גרנט, קתרין הפבורן.

אשתו השמינית של כחול הזקן (1938). במאי: ארנסט לוביטש. משתתפים: גארי קופר, קלודט קולבר.

(Nothing Sacred (1937. במאי: ויליאם וולמן. משתתפים: פרדריק מארץ', קרול לומברד.

לאחרונה אני קורא באובססיביות את כל מה שאני יכול למצוא על סרטי פרי-קוד, אותם סרטים שנוצרו בתחילת התקופה המדברת והקדימו את מה שאנחנו קוראים לו הקולנוע הקלאסי. התקופה אליה אני מתכוון הם השנים 1930-1934, וההבדל בין הסרטים האלה לבין כל מה שיצא מהוליווד בשלושים השנים שאחרי הוא של שמיים וארץ. אלה היו סרטים גסים, בוטים, ציניים, שלא פחדו לעסוק בסקס, בגזע, במעמד, בפוליטיקה. ואז, ביולי 1934, נכנס לתוקף קוד ההפקה, או בשמו העברי הצנזורה, והכל נגמר.

נוצרו בתקופה הזו מאות סרטים ורובם ככולם לא נגישים לצופה הממוצע. מעטים מהם יצאו בדי.וי.די., חלקם הגדול גם לא היה זמין גם לפני. אחרי 1934 סרטים רבים נגנזו, או נערכו מחדש כדי להתאים לסטנדרטים הנשגבים של הצנזור. ערוץ TCM (האמריקאי, לא הגרסה המסורסת שמשודרת בישראל) הוציא בחודש דצמבר האחרון מארז די.וי.די. המכיל שלושה מהם. צפיתי בשלושתם, ולא הייתי מפחד להכריז על שניים מהסרטים כיצירות מופת. אמנם יצירות מופת מינוריות, אבל אמיתיות לחלוטין. Red-Headed Woman בכיכובה של ג'ין הארלו הוא יוצא הדופן היחיד, מעשייה די אינפנטילית ומטופשת על אישה עם תיאבון בריא לסקס וכסף. Baby Face, ששודר בהצגה שנייה לפני שנים רבות בגרסה מצונזרת, הוא גרסה הרבה יותר בוגרת ומתוחכמת לכמעט אותו הסיפור, עם ברברה סטנוויק המהפנטת בתחילת דרכה. אבל המציאה הגדולה היא דווקא סרט ללא כוכבים גדולים, Waterloo Bridge של ג'יימס וייל, הבמאי המיתולוגי אותו גילם איאן מק'קלן בדרמה אלים ומפלצות. אנסה לכתוב על הסרט הזה בהרחבה בימים הקרובים.

והנה שטות מהארכיון הפרטי שלי, קטע שהעליתי ל-YouTube מתוך סרטו של ארנסט לוביטש Design for Living מ-1933. זוהי סצנת הפתיחה בה מצטלבות דרכיהן של שלושת הדמויות הראשיות.